כמו פרפר

פרופ. עמיה ליבליך | 20/6/2021 | הרשמו כמנויים

זהו שמה של סידרה קוריאנית שמשדר נטפליקס, 11 פרקים, 11 שעות תמימות. אני, שמרשה לעצמי בקמצנות ל'בזבז' רק חצי שעה ביום מזמני היקר בצפייה במסכים שאיננה עבודה, ביליתי בערך שלושה שבועות כמעט כל לילה בחברת גיבורי הסידרה. כשהלכתי לישון, חשבתי וחזרתי והרהרתי במה שראו עיני.

אני צופה מתעניינת שרואה בסקרנות ובחמלה סיפורי חיים – אמיתיים או פיקטיביים, לא משנה. כל סיפור מרחיב את האופק שלי, כפי שאני מקווה עושים גם הסיפורים שאני כותבת בספרי. אף פעם לא הייתי מבינה גדולה באמנות הקולנוע, לעיתים רחוקות התרשמתי ממשחק, ולרוב לא 'תפסתי' כל מיני חידושים והפתעות בצילום או ביתר ההבטים החזותיים של הסרט. בשבילי, מה שקובע הוא תמיד עולם התוכן, הסיפור, הדמויות, המסר, אולי אפילו אשתמש כאן במילה הבומבסטית 'המשמעות'. ברור שאם המשחק או כל מה שקשור בצד הצורני גרוע, גם הסיפור איננו עובר. אבל עבורי הצד הצורני הוא מישני לתוכן, תמיד תמיד. לפעמים אני חווה הזדהות עמוקה עם אחת הגיבורות, לפעמים יש לי תובנות בנוגע לחיי, ולרוב אני פשוט נהנית.

אחרי שצפיתי כחודש בעלילותיהן של שלוש עובדות צעירות במערכת מגזין לנשים, סתם בילוי שיטחי אבל נחמד, המליץ אחד מידידי על "כמו פרפר". מהרגע הראשון כבש הסיפור את ליבי, והנה, רגעים אחדים אחרי שנפרדתי מהתמונה האחרונה על המסך, אני משתפת אתכם בחוויה.

מאחר וזהו סיפור שלא ממש אפשר לקלקל, אני מוסרת אותו כאן בדרכי. מר סים איש בן 70, קומתו בינונית, פניו רחבים ורבועים, הליכתו יציבה. בחזותו הוא משדר סולידיות, המתאימה לעיסוקו בעבר; במשך 40 שנה היה דוור מכתבים בסיאול, צועד בטוחות מתיבה לתיבה בסימטאות העיר הגדולה. היום הוא פנסיונר, ורעייתו החביבה עקרת בית, אחרי שגידלה את שלושת ילדיהם ועבדה שנים רבות כעוזרת בית, על מנת לסייע לבעלה בפרנסת המשפחה. העוני והצמצום שנפלו בחלקם השאירו עקבות ברורים בילדיהם שבגרו. באחת התמונות של המשפחה כולה המתכנסת ליום הולדת האב, מתגלים הסכסוכים הנורמליים והמריבות הקטנות, מאלה המצויים בכל משפחה.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

מר סים מטייל בעיר בוקר אחד, חסר מעש, ונכנס בעקבות מנגינה ששמע בקניון לאולם שקוף שהוא סטודיו לבלט. כשהוא רואה מעבר לזכוכית את התלמידים המתאמנים חוזרת אליו משאלת ילדות שמעולם לא יכול היה להגשים – לרקוד בלט, לרחף מעל הקרקע. מנהל הסטודיו, בעצמו רקדן ידוע לשעבר, רואה אותו עומד כמהופנט ושואל אותו לרצונו. מר סים מבקש ללמוד בלט. המנהל מתבונן בו בספקנות אך נענה לבקשה. הוא מצמיד לו כמורה את רקדן הבלט הכי מבטיח שהוא מאמן לעתידו כסולן בינלאומי, צ'ה רוק. בתחבולה נפלאה הוא ממנה את מר סים ל'מנהל' של צ'ה רוק, ובכך נפתרת גם בעיית התשלום שאיננה מופיעה כלל בעלילה. כך נוצר הצמד – המורה והמנהל. כאשר תפקידו של המורה ברור וידוע, ואילו של המנהל נתון לגדרתו.

צ'ה רוק הוא בכל מובן ניגודו של מר סים – צעיר נאה מאוד, גבוה וחטוב, בחור בודד וחסר משפחה. התכונה היחידה שמשותפת להם היא המסירות לבלט, שהוא עבור כל אחד מהם משאת נפש עמוקה הממלאת את כל ישותם.

מכאן מתקדם הסיפור דרך האימונים המפרכים של השניים, בהם רוכש לו הזקן את עדינות התנועה האמנותית, המשנה אותו לאט לאט כשגופו נענה לאימונים הקשים. גם צ'ה רוק משתנה, ונעשה אנושי יותר בהתנהלותו. היחסים בין השניים מתרחבים ומעמיקים. כך הלאה עד להופעה משותפת של השניים בקטע מתוך 'אגם הברבורים' בהופעת גאלה ששמה המסחרי הוא 'כמו פרפר'.

עד כאן סיפור המסגרת. בתוכו מתבררת השכבה השנייה של העלילה: עוד בטרם התחיל בלימודי הבלט, מר סים אובחן כחולה אלצהיימר, והתמודדותו, על כל ההתפתחויות הפרטיות, המשפחתיות והאמנותיות הנגזרות מכך, היא למעשה לב הסיפור. מעניין במיוחד מה שעושה השילוב הנדיר של מחלת האלצהיימר והדבקות המוזרה של מר סים בבלט לכל בני המשפחה.

(אגב, מחקרים אכן מגלים כי ריקוד ומוסיקה יעילים בעיכוב התקדמותה של מחלת האלצהיימר.)

כאן אעצור בהצגת העלילה ואגיד רק "פנו זמן לצפות". הקצב האיטי והשפה הזרה, המוסיקאלית, יחד עם קטעי הבלט הנפלאים והתיאור המדויק של המרחב המשפחתי של שני הגיבורים במהלך השנים, יוצרים יחד עבודת אמנות נפלאה. יש משהו בסיפור המאופק והאיטי, שאינו מנסה לתגבר את עצמו ברומנטיקה זולה, סקס, אלימות או סנטימנטים מופרזים, כשכל הבמה נשארת פנויה לסיפור טהור על אהבת הבלט והעבודה הקשה של המתאמנים לנוכח מגבלות הטבע והחיים. זה קורה לאט ולעומק, ומכריח גם אותנו להתפנות מהמירוץ, ולהיות חלק מהסיפור. רק בסבלנות!