ילדות נשכחת
פרופ. עמיה ליבליך | 13/8/2011 | הרשמו כמנויים
ספרים הרי מוכרים עכשיו, כמו גרביים, בצרורות, שלושה או ארבעה במחיר מציאה. נכנסתי לקנות ספרות עברית לטיסתי להודו, ואני מוצאת את עצמי מכלה את המאגר עוד שלושה ימים טרם הטיסה. הספרים נבחרו במרכול הספרים, למען האמת, גם על פי משקלם, שלא יכבידו מדי על תיק הנסיעות שלי. וכך הגיע לידי שלא ממש במתכוון ספרה האחרון של שולמית לפיד "ואולי לא היו".
והנה הפתעה – ובעצם כך הייתי צריכה לפתוח פוסט זה: ודאי אמרו לפני שספרות מושכת את לבנו בין היתר בגלל שהיא מרחיבה עבורנו את התודעה. דרך הסיפור אנו מספחים לעצמנו זהויות חדשות, מגלים יבשות שבהן לא דרכו רגלינו, מכירים נשים וגברים שלא פגשנו, והרי כל אלה הופכים לפחות לזמן מה לחלק מעולמנו, דוחפים את גבולותיו. זהו מסע אחר, בלי לעזוב את ספת הבית. לזה הייתי קוראת הרחבת הנפש. אבל לפעמים מחזיר אלינו ספר פרקים כמוסים מהאוטוביוגרפיה שלנו שלא זכרנו. ממש ממלא חורים בסיפור האישי, נניח השלמת הנפש, אולי הטלאת הנפש. זוהי חווית קריאה מהפנטת, כאשר ספר נותן קול למחשבותינו ומילים לזיכרונותינו, או כשהוא עונה לשאלותינו שנותרו ללא מענה, ללא משיב. אנו מרגישים תגובה מעין "ואוו, בדיוק כך זה היה אצלי, בביתי, כנראה!" זה בדיוק מה שקרה לי בספר שלפנינו.
לספרה של שולמית לפיד אין בעצם עלילה. כולו פרקי הווי של העולים החדשים בתל אביב של סוף שנות השלושים ושנות הארבעים של המאה העשרים, סביב תקופת מלחמת העולם השניה. הדמויות הראשיות הן זוג עולים צעירים מהונגריה, מיקי וסידי (היא לאה), הנאחזים בארץ החדשה, בעיר החדשה ובשפה החדשה במאמצים גדולים, תוך שהם מגדלים את בתם היחידה שושנה מצד אחד, ומגלים בהדרגה את החורבן שכילה כמעט את כל משפחותיהם הגדולות והמסועפות שנותרו מאחור באירופה, מצד שני. בהשפעת הרעב והמחסור, החלום להיות עובדי כפיים מתפוגג ומפנה את מקומו לעבודת האשה כמדריכה בבית ספר לריקודים סלוניים ולעבודת הגבר כעיתונאי זוטר בעיתון "הצופה". אך תקוותיו של מיקי למלא תפקיד כלשהו במאמץ המלחמתי מתגשמות כשהוא זוכה בפנייה לשמש כמודיען בש"י, שרות המודיעין של "ההגנה". כזוג הם נאבקים לא רק בבעיות קיומיות קשות, אלא בסודות שעליהם להסתיר זה מזו, אך כל זה קורה בלי עלילה מרכזית, בלא עליית מתח או התרתו, אלא פשוט כמפגן מרהיב של אירועים קטנים, טיפוסים, שמות וניבים המתארים את התקופה בתל אביב הצפונית, האשכנזית, עולם התחום בין הרחובות בן יהודה ודיזנגוף, בתי הקפה של חוף הים, ותיאטרון האוהל והמטאטא. בתוך המרחב החדש הזה לומדים הגיבורים לדבר עברית, מוצאים חברים מעדות (אשכנזיות!) אחרות, ואיכשהו 'מסתדרים'. הם פוגשים אנשים טובים ואף רעים מאוד. למרות עוניים, הם מבלים כמעט כל ערב באירועים תרבותיים, שברבים מהם מככבים חבריהם וחברותיהם, ומתרועעים עם הבוהמה המוכרת של בתי הקפה. בעיני, זוהי ממש סוציולוגיה תקופתית, שיכולה לתת חומר רקע למי שירצה לפתח על רקע זה סיפור כלשהו. ברור לי כי גם לפיד עצמה הייתה יכולה לבחור באחדות מהדמויות ולפתח את סיפורן לרומן של ממש. אכן, כפי שנכתב על הכריכה, זהו סיפורה של העיר תל אביב לא פחות מאשר של הגיבורים החיים בה.
ב'תודות' שבסוף הכרך כותבת לפיד כי הספר מתאר את תל אביב של ילדותה, וכמעט ברשותה תרגמתי את סיפורה של הילדה שושנה, לסיפור ילדה אחרת ששמה מתחיל באותה אות, היא שולמית. אני חושבת ששולמית לפיד מבוגרת ממני מעט, אך גם אני גדלתי כמותה בתל אביב של לפני קום המדינה, לא ברחוב מאפו כמו משפחתם של מיקי וסידי, אלא ברחוב בר כוכבא, מצידו השני של כיכר דיזנגוף שהיה ליבה של העיר הקטנה שהיכרנו ואהבנו. קבוצת העולים שהיא תארה הייתה של יוצאי הונגריה, בעוד שאני גדלתי בקרב יוצאי פולניה (ושתי העדות לא היו חביבות זו על זו אז...) כך או כך, בקריאת הספר גיליתי בהדרגה דימיון אדיר בין הפרטים הבונים את עולמה של הילדה שושנה לאלה של ילדותי, ומפעם לפעם חוויתי רגעים שבהם ממש העלה הספר מזכרונותי אבודים, מעין גילוי היבשת של ילדותי הנשכחת, ועל כך אני חבה לה חוב גדול.
יתר על כן: פעמים רבות ביטאתי כאן את הרעב המפעם אצלי, ואני מניחה אצל רבים נוספים מבני דורי, להבין יותר את עולמם הפנימי, את נפשם, של הורינו, שכבר מזמן הלכו לעולמם. ספרה של לפיד כתוב מנקודת המבט ההורית, של המבוגרים הצעירים שהיוו את רוב האוכלוסיה בארץ בתקופה זו. אלה המבוגרים שהקיפו אותי, אותנו, דור הורי וחבריהם, צעירים נטולי הורים, שגידלו ילדים נטולי סבא וסבתא, ומבלי לדבר, או אולי דווקא בגלל שתיקתם המתחשבת, הנחילו לנו משא כבד של כל המושתק. פעמים רבות שאלתי את עצמי איך חוו הורי את הפרידה, שבעלייתם החלוצית בחרו בה מרצונם, מהוריהם ומשפחותיהם שנשארו מאחור? איך עברו על הורי שנות המלחמה, כאשר בהדרגה הבינו כי אבד הקשר, הם ניתקו מהוריהם ומאחיהם בפולין, ברוסיה ובסיביר, ואחר כך גילו את הבלתי יאומן - הכיליון הגמור של משפחותיהם ועיר מולדתם? האם בכתה אמי בלילות כשהבינה שאבדו לה הוריה ומרבית אחיה? האם המשיכה גם היא לשבת עם חברותיה בבית הקפה התל אביבי ולהאזין לואלסים של שטראוס בימי המלחמה? מה חשה אחר כך? מה עבר על אבי כשנסע בשנת 1945 לפולין במשלחת הצלה ונוכח במו עיניו באובדן של עולמו הקודם? ועוד ועוד שאלות שנשארו ללא מענה.
גדלתי בצילם של המאורעות האלה, בצל לחישות ואנחות בלתי מוסברות, והתעוררתי אחר כך לחיים בהם התבקשתי לוותר על מיטתי בביתנו הקטן כשהתמלא בפליטים, שקראנו להם 'דוד' ו'דודה' אף על פי שלא הייתה כל קירבת דם בינינו. איני זוכרת מתי וכיצד למדתי לא לשאול.
ועתה, מפעם לפעם אני מגלה בספרים שאני קוראת פיסות אוטוביוגרפיה שנאלמו-נעלמו מזכרוני – על סבא וסבתא בסיביר, על החיים של הורי ושלי בצל השואה כאן בארץ, על פחדים וצער שמעולם לא חלקו איתנו, הילדים הבריאים שניסו לגדל בארץ החדשה. דווקא בגלל שעלילה איננה מפותחת, משמש ההווי העשיר שמתאר ספרה של לפיד ממש כחלקים חסרים בפאזל של ילדותי, שכנראה לעולם לא יושלם.
הסצינה האחרונה בספר מתרחשת אחרי תום המלחמה. זוהי ארוחה שבה מסבים לשולחן בערב שבת עשרה אנשים, בני דודים רחוקים ששרדו והגיעו, חברים שמצאו זה את זו, ו'סתם' ידידים, מצטופפים בדירה הקטנה, שרים זמירות שבת ואף שירי ילדות בהונגרית. המספרת אומרת בהתפעמות "אנחנו משפחה" – המילים הנועלות את הספר, הפי אנד עגום. בתגובה לכותרת שבחרה לפיד לספרה, "ואולי לא היו" רצוני להגיד לה: "כן, כן היו, גם אצלי אכן היה היו."
