במה אברך?

פרופ. עמיה ליבליך | 22/4/2024 | הרשמו כמנויים

ערב חג. הברכות הזורמות אלי, בעיקר בווטסאפ בימינו, ארוכות ומורכבות השנה. רבים מרגישים שאי אפשר להגיד פשוט מאוד 'חג שמח'. הרי איננו שמחים. החטופות והחטופים עדיין שם, המון משפחות של נופלים ופצועים התווספו לקהלנו, המון חיילים עדיין בסיכון, המון אזרחים איבדו את בתיהם, והממשלה הרעה הזו עדיין כאן. אז איפה שמחה?

אני קוראת בהשתאות את הדברים האינטליגנטים ששולחים לי תלמידות ותלמידים, עמיתות ועמיתים שמבינים ש'חג שמח' לא מתאים השנה. יש שמסתפקים בצילומי הפריחה, סוף סוף האביב איננו קורא עיתונים.

ממרומי שנותיי אני חושבת על הבעיה, במה אברך, ואיך בכלל אחגוג את הפסח השנה. אני פוגשת עוד אנשים רבים העוסקים באותן שאלות. ואז אני נזכרת בסבא שלי צבי-הירש קורץ, שהגיע ארצה עם אשתו אסתר-ארנה בשנת 1946, אחרי גלות ארוכה וקשה בסיביר, אחרי ששכלו את בנם הצעיר נחום בקרבות לשחרור וורשה. אני רואה אותו בערב פסח הראשון שלו בארץ, כשהוא נכנס לבית הוריי אחרי התפילה בבית הכנסת, ב'קיטל' לבן העומד בניגוד לזקנו האדמוני, בחיוך ענק, ומברך ביידיש – "א גוטע יומ-טוב". (סליחה על הכתיב הלקוי שלי ביידיש). "יום טוב טוב". הוא לא אמר 'שמח'.

שמחה זה באמת לא לעניין. נכון, גם 'חג טוב' זו ברכה שקשה להביע השנה. יש שאומרים 'חג שקט'. זה מספיק?

יש משהו שעוזר לי, ואותו אני חולקת אתכם, קוראות וקוראים של האתר הזה. כמו שסבא שלי נכנס חגיגי לשולחן הפסח שלנו בדירתנו הקטנה בירושלים לפני קום המדינה, הוא עשה זאת גם בסיביר כשודאי לא היו לו מצה וחרוסת, אבל מרור היה גם היה, ובשפע. אני מוצאת משען, ואפילו מידה של נחמה, ברצף ההיסטורי שעליו אני שומרת עד כמה שניתן. היו בהיסטוריה תמיד ירידות איומות, אבל אחריהן היו עליות, כמו בחיי אדם ובחייו של כל צומח. כשאני חיה בתקופת החושך של הירידה, אין לי ברירה אלא להרגיש רע, לדעת את חולשותיי, להישאר עם מה שנותר. אבל אולי יכולה להיות נחמה מסויימת בידיעה שהזמן יביא שינויים במצב, כי ככה זה תמיד.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

יגידו לי – אבל תפקידנו להביא את השינוי. קטונתי. בגילי המתקדם אני לא לוקחת משימה כזו על כתפיי.

כולנו עצובים. אבל לא כולם/ן חושבים/ות כמוני. זוהי סיסמה שאני מרבה להשתמש בה מימי המחאה המשפטית. גם עכשיו היא נכונה. בבית הקפה של קלדרון על החוף בבת ים ישבו ה'קבועים' גם הבוקר, חזרו מהשחייה הקצרה במים הסוערים, הישוו חוויות, ושתו את הקפה הרותח כמו בכל יום. שני כלבים שיחקו סביבנו. לא דיברנו על החטופים או על רפיח. ושם, כן, אמרנו זה לזה 'חג שמח' כשנפרדנו איש לביתו. המסורת, ההיסטוריה והזמן חזקים מאיתנו. וכמו שכתבה דורית צמרת "החיטה צומחת שוב".