היום השמיני: על תפקיד הפסיכולוג אחרי ה 7.10.23 (רמז: לא רק טיפול אינדיבידואלי)
ארנון רולניק | 9/3/2024 | הרשמו כמנויים
כשהתחלתי ללמוד פסיכולוגיה קלינית לפני כ 45 שנה שאל אותי פרופ' בכיר מאחת האויברסיטאות- "למה לא תלמד מקצוע מבוקש יותר" לא שיערנו אז כי מקצועי יהפוך לכל כך נדרש בימים אלו.
בסדרת מאמרים קרובה כאן אסקור את השאלה מה צפוי לנו מבחינת הצרכים והפניות של הציבור, ואדון בכמה אפשרויות להגדיל את הנגישות של עזרה פסיכולוגית.
בפוסט הראשון נדון בשאלת הצורך המשוער לטיפולים בעקבות מחדל אוקטובר 23. אעלה סימני שאלה לגבי מודל ההתערבות הנדרש ואציע את האפשרות שדווקא התערבויות קהילתיות היוצרות לכידות, תחושת שייכות ותמיכה חברתית תהיינה חשובות לא פחות מעבודה קלינית קונבנציונאלית.
הפוסטים הבאים יעסקו בשאלת השימוש ב"תומכי נפש" : רעיון הקורא להכשרה מהירה של אנשים שיתנו תמיכה נפשית ללא הכשרה כפסיכולוגים, או עובדים סוציאלים. תוצג ההתנגדות לנושא אך גם היתרונות. כדי להכין הנושא לעומק אביא שיחות עם אנשי בריאות נפש בארצות אחרות ואסקור את המודל הבריטי של תומכי נפש.
כהמשך ישיר לכתיבה זו אציע את מודל ה"סבאות" וההדרכה כפי שמתבצע בקליניקה שלי.
בפוסט נוסף אשתף באפשרויות להסתייע בטכנולוגיה להתמודד עם הצורך להדהוד והטמעה של טכניקות התערבות מתוקפות. אבדיל שם בין שמוש ב stand alone applications לבין העזרות בתוכנה תוך כדי מגע עם מטפל המוודא שימוש נכון ויוצר תמיכה אנושית לגבי השמוש בטכנולוגיה בתחום הרגשי.
בדיוק לפני שנה קצת אחרי תחילת המחאה כתבתי כאן " הפסיכולוג בעת ההיא: ידום? יפגין? יהפוך לסרבן ? אבל אולי גם יגשר? " שנה לאחר מכן אני ממשיך לחשוב ולשאול מהו תפקידנו בעת הזאת.
צונאמי של בעיות נפשיות?
במעגלי המקצוע שלנו , קיימת כמעט הסכמה כי מצפה לנו "צונאמי של בעיות נפשיות" בעיתונות כבר יש כבר דיווחים על עלייה של 50% באבחון הפרעות חרדה ועלייה של 45% באבחון פוסט טראומטי. כמו כן, זוהתה עלייה של 7% בשימוש בתרופות נוגדות חרדה ודיכאון וחלה עלייה של 8.4% בשימוש בתרופות שינה.
מתחילות להופיע גם עדויות מחקריות: למשל מחקר של ד"ר דניאל פיינגולד ועמיתיו בחנו 420 ישראלים בני 18 ומעלה, שנשאלו על מידת החשיפה שלהם לארועי הטרור והמלחמה, על התסמינים הפוסט-טראומטיים שחוו מאז ועל תסמיני הדיכאון והחרדה שהתעוררו בעקבות כך. כמו כן, הם נשאלו על שינויים בהרגלי הצריכה של חומרים ממכרים שונים ותרופות בה נערך המחקר (חודש ימים לאחר 7 באוקטובר)
הממצא כי 34% מכלל הנשאלים יתאימו לאבחנה משוערת של , הפרעת דחק פוסט-טראומטית וכי בקרב אלו שנכחו במתקפת הטרור או איבדו אדם קרוב במתקפה, הסיכוי לפתח הפרעה פוסט טראומטית היה גבוה מ-50%.
כמו כן, בכנס של משרד הבריאות לפני מספר שבועות דיווחה ד״ר שירי דניאלס המנהלת המקצועית בער״ן, על זינוק במספר הפניות. 88 אלף פניות מתחילת המלחמה. כמו כן חלה עליה במספר הפניות מצד גברים, בהם חיילי סדיר ומילואים: 45% מהפניות היו מגברים לעומת שליש לפני המלחמה.
מנהל אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, הפסיכיאטר ד"ר גלעד בודנהיימר צוטט כאומר ש ש"מערכת בריאות הנפש הורעבה במשך שנים, והוא צופה "עלייה בצריכת שירותים מרפאתיים, בדגש על טראומה" ו"חשש לעלייה באשפוזים עקב הידרדרות בעלי תחלואה קודמת". כל זאת, הוסיף, על רקע "חוסר ניכר בכוח אדם מקצועי ומיומן לתחומי הטראומה.
בהתאם לכך רבים מאיתנו התחילו "לגרד את החלודה" הקשורה בידע שלנו בטיפול בהפרעות פוסט טראומטיות. וקיימת פעילות מבורכת (למשל של מכון מפרשים בראשון שרון זיו ביימן) המיועדת ליצור הכשרות בשיטות שונות של טיפול במשברים נפשים בכלל ובפוסט טראומה בפרט.
ואולי אנו מגלים גם חוסן?
למרות דיווחים אלו דומני כי מתגלה גם חוסן מסויים של הציבור בישראל ועוד יותר מכך משיחות עם חיילי מילואים המטופלים בקליניקה אני כמעט מופתע שהם מביאים קשיים שאינם דווקא קשורים למצב הלחימה.
מה יכול להסביר את ההתרשמות הזו? האם ניתן להצביע על "מנגנון חיסון" שמאפשר לנו לעבור באופן סביר את התקופה הזו.
יתכן שלמרות הביקורת העצמית של רבים מאיתנו על מצב החברה בישראל קיים חוסן של החברה שלנו הקשור בחווית ההגנה על המולדת, "מלחמת אין ברירה" והמוצדקות של המאבק שלנו.
ה INSS מוציא סקרים תקופתים על מצב החוסן הלאומי. תשעה סקרי דעת קהל שערך המכון, אחת לשבוע, מאז פרוץ המלחמה עסקו בהערכת החוסן הלאומי. אחד המדדים היההסולידריות החברתית. בסקר של דצמבר 23 נמצא כי רוב גדול בציבור (82 אחוזים) מאמין בעקביות כי תחושת הסולידריות בחברה הישראלית התחזקה מאד, או די התחזקה מאז ראשית המלחמה.
גם מימד האופטימיות והתקווה נראה כגבוה: בדצמבר 23 נבחנה גם רמת האופטימיות של הציבור: בתשובה על השאלה על אודות יכולתה של החברה הישראלית להתאושש מהמשבר ולצמוח השיבו 89 אחוזים מן הנשאלים כי הם אופטימיים מאוד, או די אופטימיים. אף כי בסקר נוסף שנערך בפברואר מתבטאת ירידה קלה במדדים אלו עדיין נראה כי הציבור אינו כה חלש כפי שבוטא החשש בתחילת ימי הלחימה.
אני מעלה כאן את ההשערה כי למרות תחושת השסע שאפיינה את כל שנת 2023 מתגלה לפנינו מרכיב חשוב יותר של לכידות ושל תמיכה חברתית. הבה נסקור את הידע בתחום זה.
תמיכה חברתית כמונעת פוסט טראומה
המחקר העדכני ממשיך לחפש מנבאים טובים לשאלה מי הוא רגיש ופגיע יותר להפרעה פוסט טראומטית – אבל קיימת הסכמה גורפת כי משתנים קהילתים וחברתים הם בעלי חשיבות. בין משתנים אלו ניתן למנות את חווית השייכות, האמונה בדרך ובצדקתה, הלכידות, הסולידריות, ערבות הדדית, התגייסות הפרט למען הכלל — אלו רכיבים של חוסן שאיני בטוח שהדרך להשיגם היא דווקא בטיפול אינדיבידואלי. אלא אולי דווקא במפגשים קבוצתים קהילתים.
ניתוח מטא אנליטי של כ 75 מחקרים שונים מראה כי קיים קשר מובהק בין תמיכה חברתית לבין הקטנת השכיחות של תגובה פוסט טראומטית. אף כי קבוצה אחרת של חוקרים העלתה סימני שאלה לגבי דרך הניתוח של המטא אנליזה – בכל זאת יש לא מעט מחקרים התומכים בחשיבותה של תמיכה חברתית בהקטנת שכיחותם של בעיות נפשיות בכלל ותגובה פוסט טראומטית בפרט. הדבר נכון גם למצבים של אסונות טבע וגם למקרים של קרבות ומלחמות.
על התפקיד של לכידות, סולידריות ותחושת שייכות ביכולת התפקוד וההתמודדות
שרתתי כ20 שנה בצה"ל וכפסיכולוג של מספר יחידות התנדבות נחשפתי אז לדוח מענין המשווה את הצבא הישראלי לצבאות אחרים : צבא וייטנאם הצפוני, צבא ארצות הברית, צבא ברית המועצות וצבא הגנה לישראל. המסמך עוסק בתופעת לכידות הצבאית והחברתית, שהיא החיבור החזק בין חיילים ליחידותיהם, למשימותיהם למערכת הצבאית ולתחושת המטרה של החברה כולה. הדוח מגיע למסקנה שהצבאות הווייטנאמי והישראלי הצליחו ליצור ולשמור על לכידות גבוהה ויעילות לחימה דרך מדיניות שמעודדת לכידות סולידריות ותחושת שייכות.
המסמך נכתב לפני 40 שנה, אך עדיין רלוונטי לשנת 2023, שכן הוא מציג את האתגרים וההזדמנויות של ישראל ביחס לצבאות אחרים בעולם. הוא מדגיש את החשיבות של לכידות הצבאית כגורם מכריע ביעילות לחימה ובהישרדות במלחמות מודרניות. הוא גם מציע מציע רעיונות הרלוונטים לשיפור הלכידות ולניצול היתרונות החברתיים והאידיאולוגיים של ישראל ביחס לאויביה.
ד"ר מיכה גודמן מבדיל בין חוסן לחסינות . חסינות כהגדרתו מושגת על ידי פיתוח עוצמה צבאית. כיפת ברזל למשל היא דוגמה טובה ליצירת חסינות. חוסן לעומת זאת מאופיין ביכולת העמידות לאורך זמן .
לדעתו התרבות המערבית מאופיינת בהדגשת הממוש העצמי על חשבון ההשקעה בכלל כן מאופינת חברה זו בצרכננות ואינדיבידואליסטיות ולכן היא בעלת חוסן נפשי נמוך מול חברות נכשלות יותר המדגישות את טובת הכלל.
הצורך להשתייך הוא צורך בסיסי אך יש לטפחו להערכתי צורך זה אינו מחוזק דיו בטיפול אינדיבידואלי אלא דווקא בתהליכים קבוצתים וקהילתים.
לפני כשבע שנים פרסמתי כאן פודקאסט בשם "את בדידותי" בו שוחחנו על מגפת הבדידות המאפיינת את החברה המודרנית וכבר שם חיפשנו דרכים לחזק את תחושת השייכות. טיפול קבוצתי הנו אחת מהדרכים המוצעות לחיזוק תחושת השייכות והקטנת הבדידות.
על מצב הלכידות וחווית השייכות בישראל של היום
לכאורה ישראל כבר אינה מציגה רמת לכידות כמו פעם : ושוב גודמן:
"מי שינסה ללמוד על ישראל מלפני ה 7.10 עלול להאמין שישראל מחולקת לשני מחנות: המחנה של הישראלים נגד המחנה של היהודים. היהודים הם ימנים, מסורתיים ומזדהים עם ישראל השנייה; הישראלים הם שמאלנים, חילונים ומזוהים עם ישראל הראשונה. " שנת ה'תשפ"ג היתה שנת ההתנגשות הגדולה בין שני המחנות.
אבל – אומר גודמן מרבית הישראלים הם היברידיים. מרבית הישראלים מזדהים בצורה מלאה עם נוסחת ההפעלה של ישראל כפי שנוסחה במגילת העצמאות: המדינה היא מדינת הלאום של העם היהודי, ובד בבד תעניק זכויות מלאות ושוות לכל אזרחיה.
על אף האופטימיות שמביע מיכה גודמן אין ספק כי החברה הישראלית יצאה פצועה אחרי המהפכה החוקתית והמחאה שבאה בעקבותיה. הלכידות שמאפיינת את האווירה בעת הלחימה עשויה להיות זמנית ככל שהמלחמה נמשכת מבלי שיוגדרו מטרותיה.
תפקידנו כמטפלים: אימון קבוצתי בהקשבה לאחר.
לא מעט נכתב בישראל על טיפוח חווית החוסן החברתי והלאומי. כפסיכולוג קליני העובד בעיקר בפרקטיקה פרטית איני רואה את עצמי כמומחה בפיתוח מדיניות ציבורית . ברצוני עם זאת להציע כמה כיוונים שאינם בתחום מדיניות ציבורית.
לנו כמטפלים יש תפקיד חשוב ביותר להציע דרכים להקטנת קונפליקטים חברתים ויצירת תחושת שייכות ותחושת לכידות.
כבר במקורותינו נרמז על חשיבות ההקשבה: " שלש שנים נחלקו בית-שמאי ובית-הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית-הלל" וההסבר: משום שהיו "מקדימין דברי בית-שמאי לדבריהם " כלומר קודם כל הקשיבו ושקלו את דעת האחר. הקשבה כזו תקטין פילוג ותגדיל אחדות
כמעט כל מטפל זוגי, משפחתי או קבוצתי עוסק בהקטנת קונפליקטים, וביצירת תחושת לכידות ושייכות. המטפל באשר הוא תמיד יחתור לטיפוח יכולת הקשבה וקבלה . הקשבה פעילה היא ערך העובר כחוט השני בכל הגישות הטיפוליות. השסע בחברה יקטן כאשר כל אחד מהמחנות ילמד קודם כל להקשיב להשקפת עולמו של הצד השני.
כיצד ניתן, אם כן ליצור אווירה קשובה ומכבדת באופן קהילתי ורחב הקף ולא רק בקליניקה
בעולם שבו סכסוכים, גזעים דתיים ופוליטים הם בעיה עולמית, קבוצות גדולות המנהלות מעגלי שיח עם תהליכים מונחים יכולות לשחק תפקיד משמעותי בגישור סכסוכים. הן יכולות לעשות זאת על ידי:
- עידוד תקשורת פתוחה: יצירת מרחב בטוח שבו אנשים יכולים להביע את דעותיהם ורגשותיהם ללא חשש.
- טיפוח אמפתיה: עידוד הקשבה הדדית והבנה של נקודות המבט השונות.
- בניית אמון: יצירת בסיס של אמון הדדי, המאפשר שיתוף פעולה ועבודה משותפת.
- מתן פלטפורמה לשיתוף פעולה: יצירת מרחב שבו אנשים יכולים לעבוד יחד למציאת פתרונות משותפים.
דוגמה לקבוצות כאלו ניתן למצוא בשיטת ה קומיונולוג שהתפתחה על בסיס שיטת האימגו. מדובר על קבוצה האמונה על עדוד או פיתוח יכולת הקשבה וקבלה של עמדת האחר.
בדומה לקומיונולוג ניתן למצוא את קונצפט מעגל הקשבה מדובר בשיטה דרכה אנו לומדים איך להקשיב באופן עמוק לזולת ולנהל תקשורת מקרבת המחזקת את הדובר והמקשיב כאחד. הידברות בדרך זו מאפשרת ראיית האחר מתוך קבלה ללא שיפוטיות, דגש על המשותף, יצירת אמון וכבוד לזולת. שיטת מעגל הקשבה מבוססת על עקרונות מתוך הפסיכולוגיה ההומניסטית ויש כאן מעין חזרה מודרנית על דרך קבלת ההחלטות בתרבויות השבטיות בהן ישבו המנהיגים על האדמה סביב המדורה, העבירו את מקל הדיבור מאיש לרעהו וכל אחד סיפר את אשר על ליבו.
גיוס של טכנולוגיה של מפגשים מרחוק ליצירת מעגלי הקשבה
בשנים האחרונות הייתי אחד הפסיכולוגים שעמלו על הבנת האפשרויות והמגבלות של המפגש מרחוק. בשלושה ספרים שערכתי עם חיים וינברג ואדם לייטון (בהוצאת )Routledge סקרנו את מהפכת ה Zoom ואת השפעתו על עולם בריאות הנפש. בספר האחרון שיצא בתחילת 2023 כתבתי פרק על האפשרות של עבודה קהילתית לחיזוק הלכידות תוך שימוש בקבוצות הנפגשות אונליין.
הפרק דן בפוטנציאל של קבוצות מקוונות לתרום ללכידות: בהשראת מקומות מפגש היסטוריים כמו האגורה היוונית ומדורות שבטיות, אני מציע כי קבוצות מקוונות מאפשרות יתרונות רבים,
יתרונות ייחודיים של קבוצות מקוונות:
- נגישות: מאפשרות השתתפות מכל מקום עם חיבור לאינטרנט, ומנגישות את המפגש לאנשים שאינם יכולים להשתתף באופן פיזי.
- גמישות: מאפשרות תזמון נוח יותר של מפגשים בהתאם לצרכים של המשתתפים.
- יעילות: חוסכות זמן ומשאבים הנדרשים בנסיעות.
- מגוון: מחברות אנשים מרקעים ותרבויות שונות, ומאפשרות דיונים עשירים ומגוונים יותר.
- בטיחות: מאפשרות מפגשים בטוחים בזמנים של סכנה פיזית, כמו מגפות או מלחמות
יתרונות אלו הופכים את הקבוצה המקוונת לכלי יעיל לטיפוח לכידות חברתית ופתרון סכסוכים.
בהתאם לרעיון זה אני מציע להתמודד עם הקשיים הנפשים שמופיעים בעקבות המלחמה לא רק על ידי טיפול פסיכולוגי קונבנציונאלי אלא על ידי יצירת קבוצות אינטרנטיות גדולות המעודדות דיאלוג חברתי. ובעקבותיו יכולת ללכידות וסולדריות.
סיכום: לא לעולם חוסן – ותפקידנו כמטפלים לעסוק בו
מתקפת הפתע אוקטובר 2023 תפסה אותנו לא רק בהפתעה, אלא גם בנסיבות קשות של התפרקו תחושת הלכידות ושסע קשה בין חלקים של החברה הישראלית.
בעוד שרבים מעמיתי וכן בכירי משרד הבריאות מצביעים על חשיבות התערבותנו כפסיכולוגים בטיפול בתגובות פוסטראומטיות אפשריות.- אני מעלה כאן זוית אחרת בה ניקח תפקיד מוביל בהגדלת החוסן החברתי של האוכלוסיה.
ברור שהחוסן הזה יושג קודם כל על ידי ממשלה שתראה בו מטרה חשובה לא פחות מהשגת נשק ומערכות הגנה ותקיפה.
כמטפלים המאמינים בשיקול דעת, בהתבוננות וביכולת קבלת האחר – יש גם לנו תפקיד לעודד זאת ברמה שהיא מעבר לטיפול אינדיבידואלי. אנו צריכים לצאת מד אמותינו וליצור התערבויות קבוצתיות וקהילתיות שיחזקו את תחושת הלכידות והאחריות המשותפת.
