זֶה רַק מִקְרִי שֶׁהֵם תָּפְסוּ אוֹתָךְ וְלֹא אוֹתִי, עַמֵּךְ עַמִּי , דָּמֵךְ דָּמִי

עלון פסיכולוגיה עברית | 14/1/2024 | הרשמו כמנויים

מאה ימים. מאה ימים. מאה ימים. מאה ימים. שהן שם. שהם שם. פצועות, רעבים, מבוהלות, מרוסקים, אוחזים בציפורניים בתקווה, בסכנה בלתי פוסקת, באיום מתמיד על גופן ונפשם, על גופם ונפשן. המחשבה על החטופות והחטופים שמצויים כבר מאה ימים בתופת מתמדת, מצמיתה ושורפת כמו מגע אש על העור. לפעמים מתחשק לשכוח, להעלים עין, או טוב מכך –לא לדעת דבר. אבל אנחנו יודעות, אנחנו יודעים, אנחנו שבויות ושבויים מרצון ובלית ברירה כאחד, של הידיעה הכואבת שהם שם, ושל התקווה הנוקבת שיחזרו כבר. הביתה. כולם. כולן.

באתרנו השבוע, עוד מאמרים מקצועיים שנוגעים מזוויות שונות בעולם הנפשי בתקופה זו, ועוד:

בתקופת המשא ומתן על עסקת החילופים בין מדינת ישראל לחמאס בנובמבר 2023, שבה הוחזרו ילדים ואימהות חטופות, כמעט ולא התפתח דיון ציבורי על שאלת האבות. המיקום של האבות כמשניים לאימהות ברשימות השחרור של חטופים נקשר במאמר זה לקושי החברתי לעכל את השינוי הדרמטי שחל במאה האחרונה בתפקיד האב. במאמרה של יעל שדה 'ומה בנוגע לאב(ות)? - על המחשבה התיאורטית והמעשית שהאב הוא משני', מוצגת השתקפותו של קושי זה בתמורות שחלו לאורך השנים בתיאוריות פסיכואנליטיות בחשיבה ובכתיבה על אבות ואבהות - שעדיין מותירות את האבות בתחתית הרשימה.

במצבים של טראומה משותפת, כמו ההתמודדות הלאומית עם אירועי ה-7 באוקטובר, שהובילו לפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מטפלים עלולים להתמודד עם עלייתן של תחושת אשמה ושל פנטזיית הצלה. הופעתן של התחושות האלו כרוכה במושג "אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה", מושג המתייחס להכרה אישית וקולקטיבית בהיבטים הרגשיים השונים של העבודה המקצועית בעת טראומה משותפת. ההיכרות עם הרעיון של אשמת הישרדות המטפל, כפי שהיא מוצגת במאמרן של ליה רינג וענת שליו, עשויה לסייע בהבנת תהליכים מודעים או לא מודעים, התנהגותיים או רגשיים של המטפל בזמן העבודה הטיפולית ולהעמיק את המשמעות של מקצוע הטיפול כמו גם האתיקה המקצועית במצבים אלו ובכלל.

תוכנית הכשרה מקצועית דו-שנתית בפסיכותרפיה, טיפול זוגי ומשפחתי
אפשרות לפריסה על פני שלוש שנים. במקביל מתקיימת תוכנית הכשרה באנגלית

נטע ענבר סבן במאמר דעה על קולקטיביות לעומת אינדיבידואליות בחברה הישראלית. קיומה של להקה אנושית תלוי בלכידות שלה. זו חיונית לקיום הלהקה כיוון שהיא רותמת את משאבי הא.נשים שבה ולא פחות מכך את מחויבותם.ן למטרותיה. מטרות הלהקה לעתים סותרות את מטרות הפרט השייך אליה. מדוע א.נשים מוכנים להשתייך ללהקות בעלת עקרונות דיקטטוריים המכתיבים את דרכי החשיבה, הערכים ואורחות החיים ובודק האם ניתן לקיים להקה אנושית שנותנת חשיבות לחשיבה חופשית ופלורליסטית ושעדיין תהיה בעלת לכידות גבוהה ותעניק לחבריה תחושת ביטחון. כדוגמה להתנהלות להקה אנושית הדורשת מחויבות ומקיימת גבולות נוקשים, מובאות במאמר שתי חברות ישראליות: החברה הקיבוצית בתחילת דרכה והחברה החרדית.

ובפסיכובלוגיה

על אל המלחמה אָרֶס ואלי מלחמה במיתולוגיות השונות בפוסט מאת רות נצר.

Photo by Alejandro Barba on Unsplash