מתכון עתיק לתקווה: קורטוב מרירות מהול במרדנות וסקרנות
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 3/1/2024 | הרשמו כמנויים
תינוקת זעירה מגיחה אל אויר העולם, ונופלת היישר לתוך מציאות מרה של עבדות. היא מתכבדת להיקרא בשם 'מרים', שנועד לסמל את מרירות החיים תחת שעבוד מצרים[1]. נקודת פתיחה לא מבטיחה במיוחד. כיצד בוחרת מרים להגיב אל מרירות זו? באפשרות הנוספת הגנוזה בשמה - מרי, מרדנות: היא מעיזה פנים מול אביה עמרם, ומוכיחה אותו על כך שנפרד מאמה[2]. גם לנוכח פרעה היא מגלה מרדנות ואומץ כשהיא מסרבת לציית לגזרותיו, וממשיכה בשליחותה כמיילדת נשים עבריות[3]. המרירות שבה, בצירוף של מרדנות וסקרנות יהפכו אותה בהמשך לאשת מפתח בתהליך הגאולה.
השבוע אנו מתחילים לקרוא את חומש שמות, ופוגשים באחד האסונות הגדולים שפקדו את עם ישראל. לאחר שפרעה גזר "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" החליט עמרם לגרש את אשתו יוכבד. בתו מרים מיאנה לקבל את עמדתו: לדעתה יש להמשיך לקיים חיים זוגיים ולהביא ילדים לעולם גם במצב של שעבוד. היא הייתה רק ילדה, וכבר עמדה מול אביה המנהיג באמירת תוכחה[4]:
"עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שאמר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן"
בני ישראל חוו לאורך שנים רבות התעללות אכזרית מצד המצריים, ונשאבו לתודעה של חוסר אונים. המרירות פשתה בתוכם, הם לא מצאו טעם בקיום חיי משפחה בנסיבות כאלה. אך לא כולם שקעו בייאוש: חז"ל העלו על נס את ההבדלים בין תגובות הנשים והגברים לשעבוד, וטענו כי בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים.[5] מה הכוונה 'צדקניות?' בעיני זו היכולת לעשות צדק עם המציאות במובן של זיהוי אור בימים חשוכים, ראיית המציאות בפנים אחרות, סירוב לתת לייאוש לשלוט בכיפה. לא נרחיב כאן על כלל הנשים, אלא נתמקד בדמותה של מרים, שבשמה טבועה המרירות, ולמרות זאת ואולי דווקא בזכות כך הצליחה להחזיק את התקווה.
תקווה זה עניין מעשי
בחשיבה אינטואיטיבית, תקווה נתפסת כרגש נעים ומרומם או כהפעלת חשיבה חיובית, והיא מוקפת בהילה רומנטית. מחקרים על תקווה מפוגגים הילה זו, וזה דווקא לטובתנו: כך ניתנים לנו כלים להימנות עם האנשים המקווים. הפסיכולוג פרופסור ריק סניידר, חוקר מרכזי בתחום התקווה, רואה בה קודם כל מנגנון להשגת מטרות. כך הוא מגדיר תקווה[6]:
"חשיבה מכוונת מטרה, שבאמצעותה אנשים מתווים דרכים וכיוונים לקראת השגת אותה מטרה ומאמינים ביכולתם להתמיד בדרך עד למימושה".
סניידר מצא במחקריו שאנשים בעלי תקווה נוטים להציב מטרות, לתכנן נתיבים להשגתן, ולזהות את הכוחות הפנימיים שישרתו אותם בתהליך זה. מודל התקווה שלו כולל את המרכיבים הבאים:
- הצבת מטרה משמעותית.
- תכנון פרקטי של דרכים להשגת המטרה.
- אמונה ביכולת להשיגה.
- זיהוי המשאבים הפנימיים בהם ניתן להשתמש לצורך מימוש המטרה.
היוזמות הפעילות בהן נקטה מרים לנוכח שעבוד מצרים מעידות כי אחת ממטרותיה הייתה להמשיך את חיי הזוגיות והמשפחה על אף העבדות. היא פעלה למימוש מטרה זו בדרישה שהפנתה אל אביה, ובעובדה שחרף הוראת פרעה למיילדות להרוג את התינוקות הזכרים, היא התייצבה מולו בעזות והמשיכה בשליחותה תוך סיכון חייה. יתכן מאוד שמרים הרבתה להתפלל ולחשוב מחשבות חיוביות, אך זה לא מה שמציבה התורה במרכז הסיפור: התקווה שלה, כמו במודל התקווה של סניידר, משקפת חשיבה מכוונת מטרה ואמונה ביכולת להגשים ערכים.
בתי, היכן נבואתך? בין תקווה לחוסר אונים
התקווה מאפשרת לנו להיחלץ מייאוש דרך עשייה, נקיטת עמדה ויוזמה פעילה. אך מה קורה במצבי קיצון, כשכל התוכניות נגנזות וכל הדרכים נחסמות? מרים אמנם הצליחה לשכנע את אביה להחזיר את אמה, אולם השמחה לא האריכה ימים[7]:
"היתה מתנבאה ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל; וכיון שנולד משה, נתמלא כל הבית כולה אור, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתיך! וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה: בתי, היכן נבואתיך! "
יוכבד ילדה את משה כתינוק פג, ובשל כך התאפשר לה להסתירו בבית. אך בתום שלושה חודשים, תמה האופטימיות: המשפחה נאלצה להיפרד ממשה ולשלוח אותו ליאור מוצפן בתוך תיבה, בדרכו למות כמו שאר התינוקות הזכרים שנולדו לבני ישראל. ואז שאל אותה אביה: "בתי היכן נבואתך"? לאן ממשיכים עכשיו, כשכלו כל הקיצין?
פרופסור מרטין סליגמן ביסס את דרכו המדעית בחקר חוסר אונים נרכש שנים רבות בטרם ייסד את הפסיכולוגיה החיובית. סליגמן גילה במחקריו כי כלבים שחוו מכות חשמל מכאיבות מאוד, שבפעם הראשונה לקבלתן לא היה באפשרותם לשנותן באמצעות פעולה כלשהיא, ויתרו בהמשך על ניסיון לעשות משהו בעניין, בתנאים בהם הייתה להם יכולת לברוח ממכות החשמל בקלות. בהמשך גילה סליגמן את ההקשרים האנושיים של תופעה זו: כאשר בני אדם נקלעים לחוויה ראשונית קשה במיוחד, שבה ניטלת מהם יכולת ההשפעה על המתרחש, חלקם עלול לפתח תחושת חוסר אונים ולהכליל אותה על מצבים נוספים. הוא חקר את התופעה שנים רבות, ומשהו החל להציק לו בעניין:
"עשר שנים אחרי תחילת עבודתנו בנושא חוסר אונים נרכש, אני משנה את דעתי לגבי מה שהתרחש בניסויים שערכנו. הכול נובע מממצא מביך מסוים, שאני ממשיך לקוות שיעלם. לא כל הכלבים והחולדות הופכים חסרי אונים אחרי שוקים חשמליים שאין באפשרותם להימלט מהם, וכך גם בני האדם – לא כולם הופכים חסרי אונים אחרי שהם ניצבים מול בעיות לא פתירות...אחד מכל שלושה לעולם לא מרים ידיים, יהיו אשר יהיו הדברים שאנחנו מעוללים...מהו אותו דבר הקיים אצל אנשים, שנותן להם חוזקה חוצצת שמונעת נטייה לחוסר אונים? מהו אותו דבר אצל אנשים אחרים, שגורם להם להתמוטט כבר עם הופעתו של רמז ראשון לבעיות?"
בעקבות שאלות נוקבות אלו החל סליגמן לחקור ולפתח את מושג "חוזקות החותם" וכן את משאב האופטימיות הנלמדת. נשאלת השאלה, מה קורה במצב בו חוסר האונים אינו חוויה חד פעמית, נקודתית ואינו אשלייתי? האם יש דבר מה שיאפשר להחזיק תקווה גם במצבים מעין אלו? ננסה להשיב על שאלה זו דרך דמותה של מרים.
מקרי קצה: לשבת מנגד, להתייצב מרחוק
האחת עומדת לאבד את בנה, והשנייה את אחיה. רגע לפני האובדן, אין ביכולתן לעשות מאום. ישמעאל בנה של הגר גוסס בלב מדבר, ומרים צופה באחיה משה נע ונד במלתעות היאור. כיצד כל אחת מהן מגיבה? איננו באים חלילה לשפוט או לבקר את בחירותיהן, אלא להתבונן בהן כארכיטיפים, או כמי שמייצגות תנועות נפש הקיימות באופן פוטנציאלי בכל אחת מאיתנו לנוכח משבר.
הגר חשה שאפסה כל תקווה להציל את בנה, הוא גווע בצמא ואין בידה להושיעו. זוהי תגובתה:[8]
"וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ"
יש המפרשים את הישיבה מנגד כתפילה מעומק הלב וכעשיית תשובה. אולם בהמשך מציין פשט הכתוב כי הצלתו של ישמעאל מתבססת על כך שהקב"ה שמע את קולו, ולא כתוצאה מכך ששמע את בכיה או תפילתה של אמו[9] ( "כִּי שָׁמַע אֱלֹקים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם").
מן העבר השני, מרים צופה באחיה, זה שהגיע לעולם בזכותה, צף ביאור בתיבה רעועה. הזמן הולך ואוזל. אין בידה להושיעו, והוא מופקר לגורלו כשאר התינוקות הזכרים מבני ישראל. זוהי תגובתה[10]:
"וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ"
שתיהן מתרחקות: הגר יושבת "מנגד הרחק", ומרים "תתצב מרחוק"[11]. אין להן אפשרות להחזיק תקווה במובן הפעיל והיוזמתי. חוסר האונים שלהן אינו מדומיין, הוא מחובר למציאות. ובתוך מצב הקיצון הזה, כל אחת מהן בוחרת אחרת. תגובתה של הגר טבעית: הכאב כל כך גדול, היא אינה מסוגלת לשאת אותו- ובוחרת להתרחק. זוהי תגובה אנושית, גם אם לא קלה לעיכול, של אם אוהבת. אך כיצד ניתן להסביר את תגובתה של מרים?
מרירות כמשאב בונה תקווה
מרים, שקיבלה את שמה "בזכות" מרירות השעבוד, מגייסת את משאב המרירות לטובת החזקת התקווה. פשוט להבין מדוע מרדנות או אומץ הם שימושים במסע התקווה, אך מה התועלת במרירות? בחסידות ישנה הבחנה חשובה בין עצבות למרירות. במבט חיצוני הן נראות דומות: בשתיהן משתלטת על האדם תחושת כאב וצער. אך מבדיל ביניהן חוט שערה דקיק, עליו כתב האדמו"ר הזקן:[12]
"עצבות ומרה שחורה - דברים אסורים הם. מרירות – תרופה בדוקה ומנוסה היא להצלחה בלימוד ובעבודת השם".
חסידים המשילו את ההבדל בין עצבות למרירות לשתי תגובות אפשריות של אדם הרואה את ביתו עולה באש. בשני המקרים ישנו צער עמוק על הבית הנשרף. במקרה הראשון האדם פורץ בבכי, פוכר ידיו בייאוש ואינו עושה דבר. במקרה השני הוא מזעיק כבאים, מתיז מים על האש ועושה ככל שבידו להציל את רכושו. אמנם הוא שרוי בצער ויגון, אך הוא מלא חיות ויוזמה, ואלה מביאים אותו לעשייה.[13]
ניתן להבחין בין עצבות למרירות על פי התוצאה. בעוד שהעצבות מרפה את ידי האדם מעשיה, המרירות מעוררת התמרמרות, חוסר השלמה עם המציאות ורצון לתיקון. העצבות מביאה לידי ייאוש, ואילו המרירות יכולה להפוך למנוף שבאמצעותו עוסקים בתיקון עצמי ובתיקון העולם[14].
כשמרים ניצבת על שפת היאור בתחושת מרירות, היא מישירה מבט לנוכח המציאות, אינה חוששת להתבונן, כי על אף שהמציאות מעוררת אימה, היא ממתינה לשעת כושר לפעול ברגע שיתאפשר לה לנקוט יוזמה. כילדה שנולדה בגלות, יכלה בנקל לפתח חוסר אונים נרכש. אך ההפך הוא הנכון: היא יודעת כיצד עובדים עם מרירות. מרים הנביאה שייכת לאותם הטיפוסים שגרמו לסליגמן לעבור מחקר חוסר אונים נרכש לייסוד הפסיכולוגיה החיובית.
"לדעה מה יעשה לו": תקווה, חיבור וסקרנות
ברגעי האימה, הגר בהימנעות ואילו מרים בהתבוננות. הגר התייאשה, היא מתרחקת משום שאינה מסוגלת לחזות במות בנה. מרים מתרחקת וממתינה: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". מהי אותה 'דעה'? ראשית, דעה מלשון חיבור – כמו בפסוק: "והאדם ידע את חווה אשתו" ובדומה לספירת הדעת, המסמלת את התולדה מן הזיווג שבין החכמה לבינה. מרים ניצבת מרחוק "לדעה מה יעשה לו" -כלומר המרחק הוא חיצוני בלבד, מבפנים היא חשה מחוברת, מאוחדת, קשורה. שנית, הדעה קשורה גם לדעתנות של מרים, ולחלק המרדני באישיותה, היכולת לעמוד בעזות לנוכח ולהשמיע את עמדתה האישית גם כשזו לא מקובלת.
שלישית, דעה היא גם ידיעה. מרים משתמשת במשאב שנחשב היום כאחד מחמשת המנבאים העיקריים לאושר: סקרנות.[15] הסקרנות והתקווה קשורות ביניהן קשר אמיץ. סקרנות היא תאווה לדעת, ללמוד, להיות אדם שמתבונן ומתחדש, שפתוח למציאות וצמא להבין. הפסיכולוגית ניצולת השואה ד"ר אדית אווה אגר כתבה על הקשר שבין תקווה לסקרנות[16]:
"לעולם איננו יודעים מה מצפה לנו. תקווה איננה הצבע הלבן שאנחנו משתמשים בו כדי להסוות את הסבל שלנו. זאת השקעה בסקרנות. הכרה בכך שאם נוותר עכשיו, לעולם לא נזכה לראות מה קרה".
בסופו של דבר, שני הבנים ניצלים. אצל הגר ההצלה היא ניסית במובהק. בסיפורה של מרים הנס מסתתר בתוך טבע, והיא שותפה פעילה להתרחשותו. ממצב של החזקת התקווה בהמתנה, ללא נקיטת פעולה, היא עוברת ליוזמה ברגע שמתאפשר.
מקווה ישראל ה'
לסיום, שמה של מרים קשור גם למים: ישנו כלל דקדוקי הקובע כי פעמים רבות האות רי"ש היא תוספת "לתפארת הלשון", כלומר עיטור שאינו חלק מהותי מהשורש[17]. מכאן שניתן לראות בשם 'מרים' כמילה 'מים' שצורפה לה האות רי"ש. אפשרות הזו מקשרת אותה בדרך נוספת לתקווה: כאשר מים נאספים יחד אנו אומרים שהם נקווים, כלומר הופכים למקווה מים, המקום שבו מיטהרים, כמו נולדים מחדש. מים הם החומר הקדמוני ביותר בבריאה והשכיח ביותר בגוף האדם ובכדור הארץ. לא במקרה בשפה העברית קיים קשר בין מילים המציינות תקווה לבין מילים הקשורות למים. המקווה, שהוא מאגר מים, הוא הרי גם "מקווה ישראל ה'"[18].
זוהי זכות וחובה לעמול על מלאכת התקווה ולטכס עצות ותחבולות כיצד לדבוק בה גם בימים מרים, אולם בסופו של דבר אנו מייחלים ומצפים לגאולה שלמה שתגיע רק דרך "מקווה ישראל, מושיעו בעת צרה".[19]
[1] חז"ל מציינים במקומות שונים כי מרים קיבלה את שמה על מנת לציין ולסמל את מרירות השעבוד: שמות רבה כו, א. שיר השירים רבה ב, כח.
[2] בבלי סוטה דף יב, עמוד א.
[4] בבלי דף יב, עמוד א.
[5] " דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא: "בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם;" בבלי סוטה דף יא עמוד ב.
[6]Snyder, C. R., Rand, K. L. & Sigmon, D. R. (2005). Hope Theory: A Member of the Positive Psychology Family. In: C. R. Snyder & S. J. Lopez (Eds.) Handbook of positive psychology. Oxford.
[7] בבלי סוטה, שם.
[8] בראשית כא, טז
[9] "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹקים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹקים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" -בראשית כא יז.
[10] שמות ב, ד.
[11] וחז"ל אומרים: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו, לידע מה יהא בסוף נבואתה" (בבלי סוטה, שם).
[12] אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ט' עמ' ריז.
[13] ברוד, מ' (2019). לומדים חסידות: מושגי יסוד בעולם המחשבה החסידי. הוצאת מעיינותיך.
[14] עוד על מרירות (ספר המאמרים לאדמו"ר הרש"ב עת"ר עמ' פז): "המרירות היא בבחינת חיות, שעניינה שמחה (רק שהיא בהעלם), והיא מביאה, כעבור זמן, לשמחה בעבודה. לעומתה, העצבות אינה מביאה לעבודה ולקירוב אלוקות, ולא עוד, אלא שהיא עושה את האדם כאסקופה הנדרסת לכל מיני רע חס ושלום".
[15] אתם בוודאי מסתקרנים לדעת מהם ארבעת הנותרים: התלהבות, הומור, הכרת תודה ותקווה.
[16][16] אגר, א' א' (2023). המתנה: 12 שיעורים שיצילו את חייכם. הוצאת מטר. עמוד 190
[17] מנוסי, נ' (2019). מי זאת עולה: נשים בתורה על פי הקבלה והחסידות. הוצאת קורן.
[18] ירמיהו יז יג.
[19] ירמיהו יד ח.
