סִפּוּר קָטָן עַל צְמִיחָה גְּדוֹלָה
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 13/2/2020 | הרשמו כמנויים
לגיבורת הסיפור הבא אין שמץ של מושג שהיא גיבורה. היא לא מבינה מה מיוחד בה, וחיה בפשטות ובתמימות. אני מקווה שיום אחד היא תתרגש מהסיפור של עצמה כמו שרובנו עומדים להתרגש בעוד כמה רגעים.
חודש שבט אהוב עלי. בשבועיים האחרונים מצאתי את עצמי חוקרת את נושא הצמיחה, האילן והאדם. למדתי והתבוננתי לא מעט, ובכל זאת נותרתי עם תחושת חוסר שקט. לא הייתי מסופקת, הרגשתי שאת החיבור בין הרעיונות למציאות עדיין לא חוויתי השנה על בשרי. ואז הגיע טו בשבט, ובמקום לנצל את היום לשהייה בטבע, הייתי מחויבת ליום עבודה בחדר הטיפול. ממורמרת כמו תלמידת בית ספר שרוצה שיעור שמש ותקועה בכתה, ריחמתי על עצמי וחשבתי כמה הרבה יכולתי ללמוד עכשיו על צמיחה אם הייתי בשדה הפתוח.
כשהגיעה שעת הטיפול של שרה, קיבלתי את מתנת טו בשבט שלי. היא נכנסה בחיוך מבויש, מנסה להסתיר מאחורי הגב מעטפה גדולה. מדי פעם שולפת אותה ומניחה על ברכיה, ואז ממהרת להחביא בחזרה. שרה, תלמידת כתה ט', הוצאה בגיל צעיר מחזקת הוריה. כבר מהיותה פעוטה חוותה הזנחה קשה. רצונות הוריים טובים לא הספיקו כדי להתגבר על מוגבלות שכלית ומחלות נפש, שהם רק חלק מן הסיפור המשפחתי הכאוב. בצו בית משפט נאלצה שרה לעזוב את בית הולדתה ולנדוד לפנימייה טיפולית שעם כל הרצון הטוב, לעולם לא תהיה בית. מגיל צעיר היא אובחנה כבעלת מנת משכל נמוכה וקשיים רגשיים משמעותיים. היא לא החזיקה מעמד במערכת החינוך הרגילה וגם לא בכתת חינוך מיוחד, ונאלצה ליסוע מדי יום שעה לכל כיוון כדי ללמוד בבית ספר לחינוך מיוחד.
מה יהיה איתה?
כשפגשתי את שרה לראשונה, חשתי דחייה והתביישתי בעצמי. דחייה מן המראה החיצוני שלה שהיה בו משהו מרתיע, מקצב הדיבור האיטי והמימיקה המוזרה, מהתכנים שנשמעו לא תואמים. בהדרגה התפוגגה הדחייה והתחלתי לחבב אותה, אך נותרתי נבוכה באשר לאפשרות לסייע לה. לא נדרש מאמץ לאבחן את הקשיים שלה, אך היה בלתי אפשרי לבנות תכנית טיפולית וליישם אותה. ילדה בעלת כושר חשיבה מוגבל, יכולת יצירת קשר בסימן שאלה, מיומנויות חברתיות נמוכות, וויסות רגשי לקוי, ולעיתים תפיסת מציאות שאינה תקינה. בכל פעם שניסיתי ליישם איזו התערבות קטנטונת באחד מתחומים אלו, הרגשתי שזו לא הדרך ושאני עלולה להזיק יותר מלהועיל. הפסקתי לנסות להתערב. ניסיתי לנחם את עצמי בידיעה שאני חלק מצוות אכפתי שסובב אותה.
הפגישות שלנו גרמו לי להרהורי אשמה. האם אני בכלל עושה כאן משהו? היא הייתה נכנסת ומייד פוצחת במונולוג על השבוע שחלף. לעיתים הטונים עלו: היא צעקה, התרגשה, בכתה. הקשבתי וכמעט ולא אמרתי מילה. בשלב כלשהו היא הייתה נרגעת מעצמה ובוחרת במשחק, בדרך כלל משחק של ילדים צעירים מאוד. ככל שחלף הזמן נאחזתי בתחושה שנוצר בינינו קשר, שהיא מגיעה לפגישות בשמחה. התבוננתי בעצמי וראיתי שגם אני שמחה לקראתה, מתחילה להנות מהפגישות שלנו. לא ברור מה מתרחש, האם מתקיים כאן בכלל טיפול, אבל אני משהה את הדאגה והבלבול שלי ונותנת לה להוביל. זכיתי להרבה תמיכה מאם הבית של שרה, אישה מיוחדת במינה שמאמינה בה בכל ליבה, מודעת למגבלותיה של שרה אך בוחרת לראות את הכוחות שלה ולשים אותם באור הזרקורים.
בקיץ האחרון סיימה שרה את לימודיה בכתה ח'. תלמידה שקדנית, מסורה, עקשנית, שהצליחה להתקדם בצעדים קטנים, עקב בצד אגודל. מודעת לכך שהיא שונה מבנות הפנימיה האחרות, מעצם כך שהיא נוסעת מדי יום הרחק לבית הספר לחינוך מיוחד. המעבר לתיכון העלה את המחשבה להעניק לה הזדמנות להשתלב בחינוך הרגיל. מחשבה שנראתה קצת תלושה מהמציאות לאור "הנתונים היבשים" והאבחנות שלה. היא ניגשה לבחינת קבלה לתיכון, והצליחה לעבור אותה.
שנת הלימודים הנוכחית החלה כאשר שרה עולה על גדותיה מהתרגשות ושמחה במעבר לבית הספר "הרגיל". נערה בודדה כל כך, שנראית קצת מוזר, מדברת לאט, לא תמיד מבינה בדקויות את המתרחש סביבתה, אך בעלת רצון נחוש, עקשנות ועקביות. נערה שלא צמחה מתוך קרקע יציבה, שההשקיה והדשן שקיבלה היו רק תחליפים לדבר האמיתי. ובכל זאת, היא המשיכה לצמוח. בהגיעה לתיכון הסתערה על הלימודים בכל כוחותיה. נרשמה לכל שיעור עזר שניתן, לכל תכנית תגבור, לכל העשרה. לא החמיצה משאב שיכול לקדם אותה. יצאה ליום לימודים השכם בבוקר וחזרה בשבע בערב, כשהיא מתקבלת בהרבה אהבה והכרה למאמציה על ידי אם הבית שלה.
מתנה לט"ו בשבט
והנה השבוע ביום ט"ו בשבט שבו חשבתי שהשיעור שלי צריך להגיע מעץ השדה, הגיעה אלי שרה אוחזת בידיה את תעודת מחצית א' של כתה ט'. בשלב כלשהוא התגברה על ההיסוסים והגישה לי את המעטפה הלבנה. פתחתי ונדהמתי. מודה ומתוודה שמעולם לא התרגשתי כל כך מפיסת נייר עם ציונים. תעודה שבה זרועות הערות של ציון לשבח על התנהגות למופת, שקדנות ורצינות. תעודה שבה הציונים הם ברובם 8-9 ואפילו 10. קראתי את התעודה שוב ושוב, מקצוע אחר מקצוע, נדהמת מקריעת ים סוף שעשתה שרה בכוחות עצמה, בכל שיעור, בכל בחינה, בכל התמודדות חברתית בבית הספר.
היא לא אוהבת ש"חופרים" לה ואני משתדלת להימנע מכך, אך הפעם לא יכולתי להתאפק. באותו רגע השתלטה עלי הסקרנות, ואולי גם הצרכים האישיים שלי. הייתי חייבת להבין את הסיפור.
-"שרה אני לא זזה מכאן עד שאת מסבירה לי איך עשית את זה!"
-"איך עשיתי מה?"
-"איך הצלחת להגיע להצלחה כזו" אני מנפנפת מולה בתעודה שעדיין לא הסכמתי להחזיר לה.
-"למדתי הרבה".
-"את יודעת שהדרך שעשית היא ממש מיוחדת? שלא כולם מצליחים לעשות את הדרך הזו? אני עדיין לא מבינה איך עשית את זה. את יכולה לנסות להסביר לי?"
-"פשוט רציתי והתאמצתי."
-"ומה עזר לך להתאמץ?"
-"תפסתי את עצמי בידיים. אמרתי לעצמי: שרה, מה את רוצה שיהיה איתך? מה את רוצה מהחיים שלך? את רוצה שיהיה לך כלום או שיהיה לך משהו? אז עניתי לעצמי, בטח שאני רוצה שיהיה לי משהו. ואמרתי שצריך לעבוד קשה".
-"איזה משהו את רוצה שיהיה לך? למה את עובדת כל כך קשה?"
-"אני רוצה להיות מטפלת במעון כשאהיה גדולה. אני אוהבת תינוקות וילדים קטנים. אז אני במגמת פסיכולוגיה כי אני צריכה ללמוד על ילדים בשביל שאהיה מטפלת טובה. את מבינה?"
ניסיתי להמשיך לחפור עד שאגיע למחוז חפצי. אך היא איבדה סבלנות, רצתה שנעבור כבר למשחק, וגם אני הבנתי שאשאר עם חצי תאוותי בידי, והתשובה לא תגיע מיד.
הבחירה לצמוח
הסיפור שלה ליווה אותי כל השבוע. סיפור צמיחה אמיתי של ט"ו בשבט, שמייצג עבורי בעיקר את ההבדל בין האדם לעץ השדה. על פי רוב, שמים דגש על נקודות הדמיון בין האדם לאילן. "כי האדם עץ השדה".[1] אך דווקא משום שהאנלוגיה בין האדם לעץ כל כך מוטמעת תרבותית, כדאי לעצור לרגע ולהבחין בכך שבסיס ההשוואה קצת תמוה. יצירת החיבור בין האדם לאילן מתבססת על דמיון בין שני נבראים שונים לחלוטין במהות הבסיסית שלהם: הבחירה החופשית. זכריה הנביא אמר אודותינו בני האדם את המילים הבאות: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה".[2] העולם מחולק לשני סוגי נבראים: האדם שניחן בכושר הבחירה הנו "מהלך", ואילו העץ המתוכנת לצמוח ללא רצון או בחירה הנו "עומד", בדיוק כמו השמש, הירח ושאר הנבראים שאינם בני אנוש.
שרה נולדה לתנאי חיים קשים ביותר. לא הייתה קרקע יציבה ופוריה שבה תוכל לגדול ולשגשג. היא נתלשה מבית הוריה. עם כל הרצון הנפלא והדמויות המיטיבות בבית הספר ופנימיה, מוסד לעולם אינו תחליף טבעי לבית. וגם "הנתונים" התפתחותיים שלה לא בדיוק במיטבם: מנת משכל נמוכה ואף חשד למוגבלות שכלית, קשיים רגשיים ואף חשד למחלת נפש. ולמרות הכל, שרה צומחת להפליא. איך היא עושה את זה?
איך היא צומחת?
כשראיתי את התעודה שלה עלה בי צורך עז ללמוד את הסיפור שלה לעומקו, לחקור אותו מכל כיוון כדי לזהות מה קרה כאן. להלן מספר רעיונות קטנים שמשקפים את המשאבים הפנימיים של שרה, אלו שמאפשרים לה להתעלות מעל המציאות "האובייקטיבית". אתייחס להיבטים הבאים: בחירה, משמעות, שייכות, אחריות, אמונה וערכים:
- בחירה – אולי שרה אינה נערה מבריקה, אך בהיותה בת אנוש הבחירה החופשית שלה שרירה וקיימת. היא מנצלת את חופש הבחירה לא פחות ואולי הרבה יותר מנערות כישרוניות ובריאות ממנה. היא הגיעה בכוחות עצמה למסקנה ש:"אין הדבר תלוי אלא בי", ובוחרת לדבוק במסקנה זו בעקשנות ובמסירות.
- משמעות – שרה נערה תמימה מאוד. לכאורה תמימות זו יכולה להיראות בעיקר כדלות מחשבה. אך התמימות בפירושה המקראי היא שלמות. "עולה תמימה" היא עולה שלמה, ללא מתום. דווקא מתוך תמימותה של שרה היא בוחרת בפשטות במטרה, ודבקה בה ללא חקירות. אהבתה לילדים והרצון לטפל בהם היא משמעות העומדת לנגד עיניה. "כשלאדם יש איזה למה הוא יוכל לשאת כמעט כל איך", כך ציטט פראנקל את ניטשה בספרו "האדם מחפש משמעות". שרה אינה זקוקה לקרוא אודות התובנות הללו, היא הגיעה אליהם בכוחות עצמה. יש לה משמעות והמשמעות מעניקה לה כוח להתמיד גם לנוכח סבל.
- שייכות ונירמול- המעבר של שרה ממערכת החינוך המיוחד (שהיטיבה עמה מאוד) בחזרה אל ליבה של החברה הנורמטיבית, השפיע באופן עמוק על הדימוי העצמי שלה. לאורך הדרך היא הביעה גאווה ושביעות רצון מהעובדה שלאחר שנים רבות בחינוך המיוחד, היא הפכה כעת לנערה ככל הנערות. אם נניח לרגע בצד את הצורך בחינוך המיוחד, נראה עד כמה עצם הגושפנקא שקיבלה שרה על כך שהיא נערה רגילה, שיכולה ללמוד בבית ספר רגיל, גרמה לה לזקוף את ראשה ולהתבונן בעצמה כאדם ראוי שיכול לצמוח ולהשתייך.
- אחריות – שרה גדלה מחוץ לבית. כאשר היא מבקרת מדי פעם בבית הוריה, היא אינה זוכה לתפנוקים. בחיי הפנימיה היא מתפקדת במסגרת שבה ישנם חוקים רבים יותר בהשוואה לסביבה משפחתית נורמטיבית. מגיל צעיר היא מחויבת להיות אחראית על כיבוס בגדיה, היא חלק מתורנות של הכנת ארוחות, שטיפת כלים וניקיון. ילדים אמנם זקוקים לחום, אהבה וקבלה כדי לצמוח, אך לא פחות מכך לנשיאה בנטל. ההרגל שנוצר אצל שרה לקחת אחריות בחיי המעשה בפנימיה הורחב לתחומים נוספים בחייה. היא מבינה שאף אחד לא יעשה במקומה את מה שעליה לעשות. זה קשוח, ולא הייתי מאחלת את זה מלכתחילה לאף ילד. אך המציאות הזו לא שברה אותה, אלא הצמיחה את משאב האחריות שבה.
- אמונה- במהלך הטיפול ניסיתי ככל יכולתי לזהות את משאבי ההתמודדות הפעילים של שרה. המשאב שבלט לי יותר מכל הוא האמונה. שרה נערה מאמינה, שומרת מצוות בדבקות, אוהבת להתפלל. במפגשים עמה נוכחתי לא פעם ולא פעמיים שהיא מתעוררת לחיים כשאני מספרת לה משהו שקשור לעולם האמונה. מילים קטנות ופשוטות על השגחה פרטית, על שליחות בעולם, מתקשרות אצלה לאירועים בחייה. בנקודות של שבירה ושפל, זו הדרך לעודד את רוחה. זו שפת האם שבה היא משוחחת עם עצמה.
- ערכים – לא משנה כמה ספקות יתעוררו סביב מצבה הנפשי של שרה, והאם ירשה מהוריה את מחלת הנפש ושאר הקשיים. אם נפריד לרגע את השאלות המטרידות הללו ממכלול אישיותה של שרה, נגלה נערה בעלת ערכים. נערה ישרה וכנה שאינה משקרת. נוכל להקשות ולומר שאולי כדי להיות מניפולטיבית נדרשות יכולות שכליות מפותחות יותר, אך מהיכרות עמה אין לי ספק שזה לא ההסבר המרכזי. שרה דבקה באמת ומגלה יושר גם כשהיא מפסידה משום שהערכים הם חלק מתפיסת המשמעות בחייה. חשוב לה לקיים כיבוד הורים, חשוב לה להיות הגונה, חשוב לה להיות טובה. אולי יש לה לא מעט חולשות, אך הערכים שלה יכולים ללמד משהו את כולנו.
לשרה יש עוד דרך ארוכה. במציאות חייה האתגרים בלתי פוסקים, ומסעה בנבכי גיל ההתבגרות עודנו בעיצומו. אך יש לה משאבי צמיחה איתנים. למעשה היא המטפלת הטובה ביותר של עצמה, ומפגינה זאת למשל בדיבור הפנימי המופלא שדרכו היא מעודדת ומכוונת את עצמה לאור משמעות חייה. נדמה לי שהתפקיד העיקרי שלי מולה הוא להתבונן בה בכבוד, ולא להפריע לה להשתמש במשאבים העומדים לרשותה.
