לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
ביחד ננצח – האם המלחמה מרפאת את השסעים בחברה הישראלית? הרהורים על היום שאחרי

ביחד ננצח – האם המלחמה מרפאת את השסעים בחברה הישראלית? הרהורים על היום שאחרי

ירדנה גנץ | 21/12/2023 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"שלומי כשלום עמי" המלחמה הזו כרוכה בכאב לב אישי השזור בכאב הלאומי בעוצמה לא מוכרת. ולצד הכאב גם רגעי התעלות, וביניהם רגעים רבים של אחדות באזורי שסע: הגבורה הלא נתפסת של זק"א, בדואים המצילים בחירוף נפש יהודים, אחים לנשק שמנתבים את המערך העוצמתי שלהם לחיזוק החזית והעורף, מתנחלים שמגיעים לזירת הטבח ומצילים קיבוצניקים פעילי שלום, הכאב הבלתי נסבל והמשותף בעניין החטופים, דרוזים הפותחים את דלתות ביתם בפני המפונים, חרדים המגיעים בראש מורם ללשכת הגיוס, יהדות העולם שמגלה סולידריות ומתגייסת לעזרה, אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, שכם אל שכם מחרפים נפשם במלחמה הקשה ובאינספור התנדבויות. רגעים מרגשים.

האם המלחמה מאחה שסעים חברתיים ומרפאה את החברה הישראלית?

תלוי את מי שואלים.

אני מניחה שויקטור פרנקל, כהומניסט ואקזיסטנציאליסט, לו נשאל - היה אופטימי בעניין. המלחמה מזכירה לנו את המשמעות העמוקה של מדינת ישראל, ומחזירה למודעות את הערכים המשותפים שבליבת הקיום שלנו. המשמעות פותחת חזון ותקווה, מחזקת את יכולת ההכלה וההתמודדות ומרפאה. אני מניחה שהוא היה מסכים עם האמירה: "כשיש בשביל מה למות ביחד, יש בשביל מה לחיות ביחד".

מלאני קליין ותומס אוגדן היו כנראה סקפטיים יותר ביחס לכך.

רגע של מתמטיקה פסיכולוגית: לפי קליין קיימות שתי עמדות בבסיס החיים הנפשיים: הראשונה בסדר התפתחות הילד, והפרימיטיבית יותר, היא העמדה הסכיזו-פרנואידית, שניתן לתארה באופן פשוט יותר כעמדה של "או או". עמדה זו מאפשרת יציאה ממצב של כאוס, בכך שהיא בונה גבולות וסדר ומאפשרת ארגון בסיסי שמבחין בין דמיון למציאות, בין שלי לשלך, בין טוב לרע, בין שחור ללבן. תופעות הלוואי של עמדה זו הן הפיצול וההשלכה באופן כזה שהמציאות נתפסת באופן דיכוטומי: או הקיום שלך או הקיום שלי, או הדעה שלך או הדעה שלי, או שאת.ה בעל.ת ערך או שאני בעל.ת ערך. אין פשרה, אין הידברות. העמדה השנייה בסדר התפתחות הילד, והמתקדמת מבין השתיים, הנה העמדה הדיכאונית, או עמדה של "גם וגם" ומשמעותה היא פשרה, יחסיות, תהליכיות, הדדיות וטוב דיו. היא מדברת בשבחו של האפור, היא לא כיפית, היא דורשת עבודת המידות סיזיפית ואינסופית, היא בוגרת וותרנית, ולכן היא דיכאונית. תופעת הלוואי שמסכנת עמדה זו היא שהליברליזם והפלורליזם יחזירו אותנו מבלי ששמנו לב לתקופת הכאוס.


- פרסומת -

בפרשנות של אוגדן לקליין, אוגדן מושה את העמדות הקלייניאניות מההיררכיה ההתפתחותית, ומציב אותן בשדה הנפשי של האדם הבוגר, כפעילות באופן בו-זמני. בהעמדה מרחבית זו (תוך צירופה של העמדה האוטיסטית-מגעית - שנותנת מקום של כבוד לחוויית הכאוס הראשונית והלא מנוהלת), אין לעמדות עדיפות אחת על פני השנייה, לכל אחת מהעמדות תפקיד משלים לאחרת בבריאות הנפש ובארגון האישיות: העמדה הסכיזו-פרנואידית זקוקה לעמדה הדיכאונית, כדי לאפשר מרחב, תנועה והתפתחות ולהישמר מפיצולים והשלכות, ואילו העמדה הדיכאונית זקוקה לעמדה הסכיזו-פרנואידית כדי לאפשר קיומם של סדר וגבולות ולהישמר מפני היסחפות לכאוס.

 מה כן עושה את ההבדל? דיאלקטיקה לעומת קריסה. במצב בריא יש לפרט יכולת להחזיק בו זמנית את העמדות השונות, ולקיים ביניהן דיאלקטיקה, תוך התמקמות משתנה במתח שנפרש ביניהן בכל נקודת זמן. זוהי כאמור עבודה קשה. במצב פחות בריא יש קריסה לעבר עמדה מסוימת, קיצונית ונוקשה, ללא גמישות וללא תנועה. קיצוניות היא אמנם תובענית כלפי האדם שמחזיק בה, אבל מבחינה נפשית, יש בה וודאות, חד משמעיות, תחושת צדק מוחלט ולכן נוחות. לפי פרשנות זו, בריאות משמעה עמדה מטה-דיכאונית. זוהי עמדה שמחזיקה בו זמנית גם את העמדה הדיכאונית וגם את העמדה הסכיזו-פרנואידית, ומנהלת ביניהן דיאלקטיקה.   

אם נבחן את העמדות של קליין בהיבט של הפוליטיקה הישראלית, הרי שבאופן שטחי ניתן לעשות את החלוקה הבאה: הימין הניצי, השמרני מתקשר עם העמדה של או או, השואפת להבחנות, גבולות וסדר, ואילו השמאל היוני, הליברלי מתקשר עם העמדה של גם וגם, השואפת לפתיחות, גמישות והכלה. אך האם זה הסיפור המרכזי? לדעתי לא. הסיפור מורכב יותר, ומתייחס לזיקה בין העמדות. באופן פוטנציאלי ועם נכונות להידברות ופשרה, יכולה הייתה להיות השלמה מופלאה בין הצדדים, במקום זה התקיימו ביניהם עד לאחרונה מאבקי כוח ואיבה עמוקה, עד כדי סכנה קיומית.

המלחמה הנוכחית להבנתי לא התחילה ב7.10. המלחמה הפנימית שהחלישה אותנו והיוותה מצע (חלילה לא הצדקה או סיבה) למתקפה האיומה של החמאס עלינו, התחילה הרבה קודם, במערכות הבחירות החוזרות ונשנות ובפיצול הקיצוני שחווינו בתקופת הרפורמה והמחאה. שקענו אז רובנו במצב נפשי הישרדותי מפוצל של "או או", ואיבדנו את היכולת להכיר זה בזה, להידבר ולהתפשר.

ומה קורה עכשיו?

עכשיו אנחנו נתונים במצב הצודק והנעים של "ביחד ננצח", זה נכון, זה הישרדותי, אבל זה קל. אנחנו מאוחדים כנגד האחר - האויב. ברור לרובינו שזה או אנחנו ביחד או החמאס וצריך להכריע  את המערכה. השפה השלטת היא שפת ה"או או". השאלה הגדולה היא מה יקרה כשהאויב יוכרע ונצטרך לשוב ולהתמודד עם עצמינו, עם השונות שבתוכנו, עם כל הפרדוקסים העוצמתיים שבליבת הקיום שלנו: האם נשכיל לנוע בין העמדות? האם נשכיל להבין שהעמדה הסכיזו-פרנואידית שנכונה למצבי הישרדות, אינה העמדה שהולמת קיום של חברה הטרוגנית חפצת חיים? האם נשכיל לפעול באופן מטה-דיכאוני, עם יכולת לנוע באופן בו-זמני ומתמשך בין עמדה מפוצלת והישרדותית לבין עמדה קשובה ומכבדת, מכירה בשונות ומוקירה פשרה? או לחילופין, האם נצא מהמלחמה חמושים, באופן לא מודע, בדפוס כוחני ומפצל – שרק התחזק, כזה הראוי לאויבים, והמסכן אותנו בהעברה אוטו-אימונית אוטומטית כלפי קרובים?

ואיך ויקטור פרנקל משתלב בכל זה?

העמדה הדיכאונית זקוקה תמיד לשלישי. כשיש רק שניים אין מרחב, יש נדנדה עולה יורדת, seesaw"" בלשונו של לואיס ארון. או או. כשתחושת הביטחון תחזור יום אחד לשכון בארץ, יהיה עלינו למצוא שלישי, מאחד, חיובי, שיעזור לנו לפתח ולהחזיק בעמדה מטה-דיכאונית. אני מקווה שיהיה זה השלישי שפרנקל מציע: משמעות.

אני מניחה שרבים מהישראלים עוברים בימים אלו תהליך פנימי של חידוד המשמעות של החיים המשותפים כאן בארץ. המלחמה משקפת בבהירות יתר את מה שנשכח: שונים ככל שנהייה אחים אנחנו. עלינו לשוב ולאחוז במשמעות העמוקה של מדינת ישראל ובערכי הליבה המשותפים, זה הישרדותי. "אנו חייבים זאת לנופלים לחטופים ולנרצחים" – זוהי אמירה שאני שומעת שוב ושוב.


- פרסומת -

אך מה הם אותם ערכי ליבה? מהי המשמעות העמוקה? הרי כשנתפנה מעט מהעיסוק בקיום, נחזור לעסוק בסוגיות החברתיות הבלתי נמנעות כמו תחבורה ציבורית בשבת, זכויות להט"ב, עתיד ההתנחלויות, הרפורמה המשפטית, חוק הגיוס.. האם נצליח לדון בהם בכבוד ובקשב, תוך הכרה בשונה? או האם הדפוס הלוחמני, או-או, עד הניצחון המוחלט, וכל האמצעים כשרים, יותק מהאויב ויופנה כלפי האוהב?

ואיך אנחנו אנשי בריאות הנפש יכולים לעזור?

טיפול פסיכולוגי הנו במידה רבה הזמנה למרפסת. הזמנה אל השלישי הרפלקטיבי, האינטר-סובייקטיבי. זוהי הזמנה בעלת תבנית ריקה מתוכן (עד גבול מסוים), בונה דפוסים ותהליכים. את התוכן האישי, את המשמעות והערכים המטופלים יוצקים.

נראה שזה בדיוק מה שדרוש כיום לחברה הישראלית: הזמנה למרפסת. החברה הישראלית זקוקה לליווי מקצועי במשימה הגדולה שנכונה לה: בצורך להיות בתנועה מטה-דיכאונית מתמדת בין העמדה המפצלת וההישרדותית מקו הגבול כלפי חוץ (כשנדרש – וזה בפני עצמו יהפוך עם הזמן למוקד לאי הסכמות) לבין העמדה המאחדת והפשרנית מקו הגבול כלפי פנים. וכלפי פנים, בהיחלצות ממלחמת הזהויות לעבר תפיסת תתי הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית כקולות קבוצתיים, בעלי חשיבות, שהאמת לא נמצאת אצל אף אחד מהם באופן בלעדי, אלא בדיאלקטיקה ביניהם, בתנועה, בפשרה, בחיים.

בעייני זוהי לא רק עמדה פסיכולוגית מטה מפותחת, בעייני זוהי המשמעות שהייתי רוצה לאחל לחברה הישראלית פוסט 7.10 לחפש: עבודת המידות אינסופית ומפרכת של בניית חברה מפותחת המכילה מורכבויות אדירות באופן רפלקטיבי, אינטרסובייקטיבי, בהידברות ובפשרה.

איך מתרגמים זאת לפרקטיקה?

האמת היא שאני לא יודעת, אני כן יודעת שזה צריך להיות עכשיו. יש לנצל את חלון הזדמנויות הכואב והמטלטל שבו אנו מתקיימים כרגע, שקרן האור היחידה שאני מזהה בו זו התקווה והמוטיבציה לשינוי חברתי עמוק.

באופן אישי אני מתכננת לכתוב שוב את הטור הזה, בשפה תקשורתית יותר, ולחפש פלטפורמה ציבורית כדי לפרסמו.

ועוד משהו בנימה אישית ובדמעות: אני מאמינה שאנו חייבים זאת לחטופים, לנופלים ולנרצחים.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פוליטי, פסיכולוגיה ציבורית, ויקטור פרנקל, לואיס ארון, מלאני קליין, תומאס ה. אוגדן
אביב נוימן
אביב נוימן
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ניב ארביב-דוגו
ניב ארביב-דוגו
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
פתח תקוה והסביבה
גל נבון
גל נבון
פסיכולוג/ית
רחובות והסביבה
עמר גורן
עמר גורן
פסיכולוג
כפר סבא והסביבה, רמת גן והסביבה, נתניה והסביבה
נועה תפוח
נועה תפוח
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
רקפת כץ-טיסונה
רקפת כץ-טיסונה
פסיכולוגית
שפלה

עוד בבלוג של שפיות זמנית

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ירדנה גנץירדנה גנץ27/2/2024

אסתר שלום,. אני מסכימה כמובן לכך שיש אנשים משני צדי המתרס (הימין השמרני והשמאל הליברלי) המאמינים שהם מחזיקים את האמת הבלעדית בקרניה ומבטלים את הצד השני, ולעומתם, כפי שיצחק כתב ישנם אנשים משני צדי המתרס המכבדים את בעלי העמדה המנוגדת ומוקירים הידברות ופשרה. אוגדן רואה ביכולת להחזיק בו זמנית את שתי העמדות ולקיים ביניהן מתח דיאלקטי ערובה לבריאות, כלומר, צריך גם את הימין וגם את השמאל, גם שמרנות וגם ליברליות, גם מדינה יהודית וגם דמוקרטית, ופשרה אינה בינוניות, להיפך, זה הכי שלם שיש. כיניתי יכולת גבוהה זו 'עמדה מטה-דיכאונית', ונכון, היא אינה בבעלות אף אחד מהצדדים. יש לשער שהיא נמצאת בפיזור דומה בשתי האוכלוסיות. להערכתי, בניגוד לעמדות פוליטיות, העמדה המטה דיכאונית הנה איכות אישיותית - וזה עושה את כל ההבדל בהקשר של העתיד המשותף שלנו כאן.

אסתר בלומנצויגאסתר בלומנצויג27/2/2024

התגובה איננ מספקת.... ירדנה שלום
הסברת בתגובתך מדוע אין עמדה אחת נחותה יותר מהשניה
אך לא מדוע הימין מזוהה עם העמדה הסכיזופרנואידית והשמאל עם העמדה הדיכאונית
כאשר יש גם בשמאל וגם בימין עמדות בלתי מתפשרות לצד עמדות 'גם וגם'.

ירדנה גנץירדנה גנץ17/2/2024

ישראל שלום,. אחרי שאני מקווה שהפרכנו את החשש מהפחתת ערך לאחד מהצדדים (ולכך נועד הגילוי הנאות), אנסה להשיב לשאלתך.
אם ההתייחסות היא לפי קליין, אזי התפתחותית העמדה הס'פ נחותה לעמדה הדיכאונית, ואני מבינה את תחושות אי הנוחות שבחלק מהתגובות. אני בחרתי להתחיל בקליין כדי להסביר את העמדות, אך להמשיך לפרשנות של אוגדן על קליין, שיש בה לטעמי הרבה חוכמה. לפי אוגדן, גם אם סדר התפתחות העמדות הנו כזה שהעמדה הס'פ מתפתחת בשלב מוקדם יותר (מה שבעייני הופך עמדה זו לא לפרימיטיבית יותר אלא לבסיסית וראשונית יותר), הרי בבגרות ובבריאות העמדות כולן מתקיימות בו זמנית ומתכתבות ביניהן. העמדות זקוקות זו לזו ומאפשרות זו את זו: ללא הבחנות, גבולות וסדר לא יתאפשרו הידברות, פשרה ואינטגרציה, וללא הידברות ואינטגרציה - ההבחנות, הגבולות והסדר יסגרו על בעליהן, ללא גמישות. לו יכולנו כחברה להבין שאנו זקוקים זה לזה, שהעמדות השונות אמנם סותרות זו את זו, אך במובן העמוק יותר הן מגדירות זו את זו, נותנות משמעות ומאפשרות זו את זו (אוגדן מכנה קשר זה בין הקטבים של הפרדוקס: מתח דיאלקטי). ניתן לומר כי זוהי הגדרה למורכבות. פשרה היא הישג, לא בינוניות כפי שבציבוריות הישראלית נוטים לחשוב.
ובעייני היכולת הזו להכיל מורכבות ולראות בכך הישג חברתי, עשויה להוות משמעות בפני עצמה. כלומר, בעייני זהו לא רק מבנה לתוכו ניתן לצקת תכנים שונים, אלא זהו גם תוכן ערכי יקר.
האם חזרתי על עצמי או הבהרתי?

ליאור בכרליאור בכר16/2/2024

.. אני מבין מה הנקודה שלך: את רואה בעצב אך בהערכה והשתאות את האיחוד הנוכחי בעם, ואת שואלת בחרדה מה יקרה לאיחוד הזה כשהכל יירגע.
שאלה טובה ותודה.

ישראל ורדישראל ורד16/2/2024

תודה על התייחסותך, ירדנה. מתקשה להבין מה הגילוי נאות תורם, ומה הוא מניח באופן סמוי ביחס למגיבים. כל אדם מוזמן לשים בקלפי מה שבא לו, זו מדינה דמוקרטית. ההתייחסויות כולן נגעו על השימוש המוטעה בתיאוריה של קליין. תוכלי להתייחס לגופם של דברים ולא לגופם של דוברים?
אשמח להבין איך אפשר להסיק מקליין על השמאל והימין ומדוע לא הפוך.

ירדנה גנץירדנה גנץ15/2/2024

חברים יקרים, תודה שקראתם והתייחסתם, אבל בבקשה, רגע תנשמו. אחד מהשניים, או שתקראו שוב את המאמר או שאכתוב אותו בשנית, בהיר יותר, משהו לא עובר.
גילוי אישי נאות: אני מגדירה את דעותיי הפוליטיות כמרכז ימין, ואני מקיימת אורח חיים מסורתי.
כעת אתם מוכנים לקרוא שוב?
זה מדהים כיצד כל נגיעה בפוליטיקה הישראלית, ולוא מתוך עמדה רכה, מכילה, מתבוננת בזום אאוט ולא שיפוטית ממנה כתבתי את הדברים, מעוררת יצרים עזים, נתפסת דיכוטומית כמתייגת ומבטלת ומקשה על הקשב וההבנה.
האמת היא שזה מדאיג, בעיקר כשמדובר בקבוצת איכות של מטפלים, ובעיקר כשמהרהרים ביום שאחרי. בואו ביננו בתור פיילוט לחברה הישראלית ננסה להקשיב לעומק..


תחיה יעקבתחיה יעקב14/2/2024

הוכחה לשטחיות וחוסר הרלוונטיות של הגדרת הימין כסכיזופארנואידי היא התגובות המנומקות והענייניות. של החולקים פה. היכולת לראות גם בעמדת השמאל כלגיטימית.
שווה להשוות לתגובות של בעלי עמדות שמאל על מאמרים של אנשי ימין..
גם אם המגיבים חולקים על הכותבת הדברים נאמרים בכבוד ומתוך הערכה והבנה שגם אם אין הסכמה בהיבט הפוליטי, ירדנה היא ללא ספק אשת מקצוע רצינית.
נקודת מבט מורכבת ומכילה שכזו לא זכו לקבל כל מי שהתנגד לפרוגרסיביות, תמך ברפורמה או לא ישר קו מוחלט במה שקשור ללהט'בים ודיספוריה מגדרית.
אנשי השמאל ה'דפרסיביים' דרשו ישר לשלול את רישיונו מבלי לבחון את כישוריו המקצועיים מעבר לסוגיית המחלוקת .
אני מאמינה שלא ניתן להאשים את השמאל בעמדה זו. בעוד שהימין חשוף כל העת לתפיסות השמאל דרך התקשורת, האקדמיה ועוד, השמאל אינו חשוף באופן מעמיק לערכי הימין, ולכן לא פוגש את עומק החשיבה והתפיסה. מה שמקל לשלול ולזלזל בתפיסת עולם זו.
ואם כבר להכניס את השיח הפוליטי לשדה הטיפולי, אז הלוואי שהתקופה הקרובה תצליח להביא אותנו לעמדה סקרנית זה לזה, מכילה, לא שופטת ומביטה באמת מתוך הערכה וסקרנות בתפיסת העולם של השונה ממני.

ישראל ורדישראל ורד14/2/2024

להזמין למרפסת אך לתת לחלק מהנוכחים את התחושה שהם לא רצויים. שלום ירדנה, אני מוצא את הטקסט שלך כסובל מסכסוך פנימי.
את כותבת בו בניתוח קלייניאני (שטחי, כלשונך) על כך ש 'הימין הניצי, השמרני מתקשר עם העמדה של או או, השואפת להבחנות, גבולות וסדר, ואילו השמאל היוני, הליברלי מתקשר עם העמדה של גם וגם, השואפת לפתיחות, גמישות והכלה.' [את אומנם מסייגת מיד אחר כך וקוראת למצוא אמצע, אך צר לי, הטעם המר נשאר].
ואז, בסוף המאמר את קוראת לאנשי הטיפול להזמין את כ-ו-ל-ם למרפסת.
ובכן, איזה כיסא את מותירה למי שכינית כרגע כבעל עמדת ה'או-או'?
הרברי היחיד שעולה לי מן הטקסט הוא של פסיכולוגית 'תל אביבית', לבושת פשמינה או שאל, שניתן לזהות בעינייה את ההתנשאות על האנליזנט המפצל ה'או-או', הניצי, השמרן.
ובכן, ברברי שלי הוא לא יחזור אחרי הפגישה הראשונה, תנחשי למה.

והאם בכלל צריך את התיאוריה הקלייניאינית כאן? האם היא תורמת במשהו? במה היא טובה מההבניה המגדרית של באטלר? משיח הזהויות של גופמן?

אולי נכון יותר להשתמש ב'סדר השיח' של פוקו ולדבר על הכוח המופעל על המטפל הימני? הכוח המתנשא שטמון בין מילותיך וגורם ל'תגובת נגד' ימנית?
ובכן, תיאוריות יש לרוב, עינייך הרואות, והן מופעלות גם על הטקסט שלך, כדרכן של תיאוריות.

אני חושד שהשימוש בקליין לא נובע מקריאתה את המציאות אלא מהעובדה שמדובר בהתנהגות קבוצתית שמאפיינת את הפסיכואנליזה הישראלית, וכבר לפני 69 שנים כתב על כך ויניקוט:'אני מרגיש שהחברה החלה לשעמם אותי מאוד בשימוש חוזר וסוגר באותם המונחים...נעשה שימוש במילים 'הזדהות השלכתית' מאות פעמים, מובן שבתוך כמה חודשים נפגוש את המילה 'צרות עין' בכל מקום...משהו כאן לא תקין'.
במקום אחר כותב ויניקוט על קליין 'הבעיה שלי כשאני מתחיל לדבר עם מלאני על טענתה לגבי הינקות המוקדמת היא שאני מרגיש כאילו אני מדבר על צבע עם עיוור צבעים'.

ובכן, אינני בטוח שהבחירה בתיאוריה של קליין היא הבחירה הנכונה למצב הישראלי, וכדברי ויניקוט, אני חושש שהשימוש בקליין מעיד על עיוורון צבעים ביחס לספקטרום הימני של המפה הפוליטית. העיוורון הזה מהלך-אימים כבר למעלה משנה על קבוצה של פסיכולוגים ועוסי'ם שמרגישים שבעטו בהם בוולה עם שלל הביטויים על הרפורמה המשפטית. דיבוריי ה6.10.
האם לא כדאי לנהל את הדיון מתוך כבוד? השמאל הישראלי מנומק, אך תתפלאי, גם הימין. הימין הישראלי סובל מ'או או', אך תתפלאי, גם השמאל (מי אמר 'עסקה בכל מחיר'?).

מוזמנת אל המרפסת שלי (טוב, יותר לגינה המבולגנת, בלב השיפוץ לבניית ממ'ד), מוזמנת להזמין למרפסת שלך, אבל כדאי להזמין ממקום מעריך ומכבד, ולא מעיוורון צבעים לחוויה של האחר.

אריאל זוננפלדאריאל זוננפלד13/2/2024

(2/2). מתודולוגית:
המאמר הזה הוא כמובן לא הראשון שמשתמש בתיאוריה פסיכואנליטית כדי להסביר תחום שאינו קליני. זה לא הופך את זה לנכון או תקף. צריך לזכור אמת פשוטה: החשיבה הפסיכואנליטית מתייחסת לפרט. גם ההתייחסות לפרט נעשית במרחב טיפולי, כלומר מנותק באופן יחסי מהמציאות היומיומית, באופן שמאפשר אינטרוספקציה. דחף, יחסי אובייקט, עצמי או ריבוי עצמיים – מסבירים מנגנון של אדם בודד. האם ניתן לעשות מטאפורות לקבוצה? בודאי. כמו שניתן לעשות מטאפורות רפואיות, מכניות, גיאולוגיות. ניתן לומר שאירועי ה-7.10 הם קו שבר. ניתן לומר שחדירת רוצחי החמאס היא כמו זיהום, או שעזה היא כמו סרטן. האם זה מסביר את האירועים טוב יותר? האם זה מלמד אותנו משהו חדש? אני סבור שלא. אנליטיקאי מוכשר יכול להסביר מה עובר על כל אחד ואחד מאזרחי ישראל, אך היכולת להסביר תהליך סוציולוגי – ובכן, הוא מעולם לא למד זאת, בטח שלא באופן מקצועי, ואין לו שום כלים לתכלל את מכלול המשתנים לכלל תיאוריה משמעותית. זה אמנם מאוד לא פופולרי לומר זאת, והרבה אנשי טיפול רואים את עצמם כמבינים גדולים בחברה, אך כמו שאמר ד'ר רולניק בזמן הקורונה: אנליטיקאים הם מבינים קטנים מאוד בהיסטוריה, ובדרך כלל לא ממש מזהים תהליכים ואירועים בזמן שהם קורים. ובצדק: אנחנו מסתכלים טוב אחורה, לא קדימה.
אז מה ניתוח כזה יכול ללמד אותנו? בעיקר על הכותב, על החוויה שלו, ועל התפישה שלו את עצמו ואת יריביו הפוליטים. מבחן השלכתי – ולא מתוחכם במיוחד. לצורך כך אבחן את תוכן הדברים, ואראה עד כמה מדובר בהשלכה אישית של הכותב (שלי, כמו גם של ירדנה גנץ).
תוכן המאמר:
'אם נבחן את העמדות של קליין בהיבט של הפוליטיקה הישראלית, הרי שבאופן שטחי ניתן לעשות את החלוקה הבאה: הימין הניצי, השמרני מתקשר עם העמדה של או או, השואפת להבחנות, גבולות וסדר, ואילו השמאל היוני, הליברלי מתקשר עם העמדה של גם וגם, השואפת לפתיחות, גמישות והכלה.'
האם הזיהוי בין ימין לעמדה סכיזופרנואידית ובין שמאל לעמדה דיכאונית מחזיק מים? או לפחות ניתן למדידה באיזשהו אופן?
הבה נבחן את ההגדרה של גנץ לעמדות: עמדה ס'פ היא – 'או הקיום שלך או הקיום שלי, או הדעה שלך או הדעה שלי, או שאת.ה בעל.ת ערך או שאני בעל.ת ערך. אין פשרה, אין הידברות.'
כשאני קורא את המשפטים האלה, אני נזכר בהפגנות המחאה נגד הרפורמה המשפטית. מלחמה טוטאלית, עד כדי הרס עצמי (סרבנות, פגיעה בכלכלה, אלימות, חסימת כבישים, התקפה על הכנסת ועוד). ודוק: אינני טוען כי מדובר בהפגנות שליליות או מוטעות. אני רק מצביע על כך שהתיאור של העמדה הס'פ הולם אותן כמו גלימת שופט לאהרן ברק.
מה לגבי עמדת התומכים בגיוון בית המשפט העליון? או דמוקרטיה פורמלית הנותנת כח לכנסת לשם הידברות ופשרות אל מול הכרעה משפטית חותכת? ובכן, זה ממש מתאים לתיאור העמדה הדיכאונית: 'פשרה, יחסיות, תהליכיות, הדדיות וטוב דיו... היא לא כיפית, היא דורשת עבודת המידות סיזיפית ואינסופית, היא בוגרת וותרנית, ולכן היא דיכאונית'
[יבוא מי שיטען: מה שאמרת הוא קשקוש גמור. ההפגנות היו מופת של הכלה, סולידריות, ליברליזם וקבלת האחר! אתה רק מוכיח שאתה בעמדה ס'פ! לטענה זו אענה: יתכן שאתה צודק. אני יכול אומנם להביא ציטוטים ותמונות לרוב, אבל כנראה שלא אשכנע אותך. עם זאת, הוכחת זה עתה שהשימוש במושגים קלייניאנים לניתוח אירועים פוליטיים אינו מבוסס על מציאות חיצונית אובייקטיבית, אלא פשוט מבטא את רגשות הכותב, שבמקרה למד את קליין, ויודע 'לקלל בפסיכואנליטית' (הזכויות לביטוי זה שמורות לחבר יקר)]
אגב, זו כמובן לא העמדה היחידה בה השמאל מציג עמדה של 'או-או': חרדים, להטבי'ם, מתנחלים, הדרת נשים ועוד שלל נושאים פוליטיים שעל סדר היום הישראלי. הבעת עמדה שאינה תומכת לחלוטין בצד ה'נכון' (גיוס חרדים, תמיכה טוטאלית בכל דרישה להטב'ית, דה-לגיטימציה למתנחלים, שלילה של הפרדה מגדרית בכל תצורה שהיא) – מסומנים כלא-לגיטימים. אין שום מקום ל'לפתיחות, גמישות והכלה'.
[ואם תאמרו: נכון, אבל יש נושאים שבהם אין מקום לפשרה! זכויות נשים! ערבים! להט'ב! – לא אתווכח. רק אשאל: האם זה סותר את הטענה שמי שמחזיק בהשקפות כאלו נמצא בעמדה סכיזו-פרנואידית? ומי שמוכן להכיל גם וגם (הימין הליברלי) הוא זה המחזיק בעמדה דיכאונית?]
ונקודה אחרונה לסיום: חשוב לשים לב להסוואה של טענות ערכיות באמצעות מושגים פסיכואנליטיים. כך אומרת גנץ אחרי הסיווג של ימין פרנואידי ושמאל דכאוני:
'אך האם זה הסיפור המרכזי? לדעתי לא. הסיפור מורכב יותר, ומתייחס לזיקה בין העמדות. באופן פוטנציאלי ועם נכונות להידברות ופשרה, יכולה הייתה להיות השלמה מופלאה בין הצדדים....
האם נשכיל לנוע בין העמדות? האם נשכיל להבין שהעמדה הסכיזו-פרנואידית שנכונה למצבי הישרדות, אינה העמדה שהולמת קיום של חברה הטרוגנית חפצת חיים? האם נשכיל לפעול באופן מטה-דיכאוני, עם יכולת לנוע באופן בו-זמני ומתמשך בין עמדה מפוצלת והישרדותית לבין עמדה קשובה ומכבדת, מכירה בשונות ומוקירה פשרה?'
חשוב לזכור את מה שכל סטודנט קלייניאני יודע: עם כל הכבודה לעמדה הסכיזופרנואידית, היא העמדה ה'רעה' והפרימיטיבית, לעומת העמדה הדכאונית והמפותחת. כך גם מדגישה גנץ לאורך המאמר. לכן, השפה והמושגים הפסיכואנליטים הם בעצם דרך מתוחכמת לומר: השמאל צודק, הימין טועה. צריך הידברות (שהיא בהגדרה שמאל) כדי שהשמאל (המפותח יותר) יוביל. אגב – זו עמדה לגיטימית לחלוטין, ויתכן שאף נכונה וצודקת. אך מה הקשר לפסיכואנליזה?

אריאל זוננפלדאריאל זוננפלד13/2/2024

(1/2). אחת הבעיות שלנו – מטפלים – כפרופסיה, היא שאנחנו ממש טובים עם מילים. ממש. אז אפשר לדבר ולדבר, לכתוב ולכתוב, ולשכוח דוקא תכונה נוספת שאנחנו (אמורים) להיות טובים בה: לראות מתחת לפני השטח, או לפחות לסנן את התוכן החשוב מתחת למלל שרק נועד למנוע מהתוכן הקשה להיאמר. ואם בשפה קלייניאנית עסקינן – זו עבודת הפירוש הקלייניאנית: לחשוף את החלקים הקשים והלא-נעימים מתחת לדיבור סתמי/אינטלקטואלי/נייטרלי.
במאמר הנוכחי, אין באמת צורך בהסבר ארוך על קליין ואוגדן. הם מוכרים וכבודם במקומם מונח. יש טענה פשוטה מאוד: הימין סכיזופרנואידי. השמאל דכאוני. אמנם במלחמה יש נטייה לסיכזופרנואידי, אבל מה שצריך הוא לחבר ביניהם. כמובן, לא חיבור של שווים, מכיוון שהעמדה הדכאונית היא המפותחת יותר, והיא גם זו שיכולה להכיל את העמדות האחרות, מכיוון שבהגדרה היא מכילה ניגדים.
הטיעון הזה מוטעה בעיני משתי סיבות: אחת מתודולוגית – שימוש בתיאוריה פסיכואנליטית להבנת תהליכים סוציולוגים; השניה ביחס לתוכן עצמו – הזיהוי של השמאל עם העמדה הדיכאונית.