ביחד ננצח – האם המלחמה מרפאת את השסעים בחברה הישראלית? הרהורים על היום שאחרי
ירדנה גנץ | 21/12/2023 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
"שלומי כשלום עמי" המלחמה הזו כרוכה בכאב לב אישי השזור בכאב הלאומי בעוצמה לא מוכרת. ולצד הכאב גם רגעי התעלות, וביניהם רגעים רבים של אחדות באזורי שסע: הגבורה הלא נתפסת של זק"א, בדואים המצילים בחירוף נפש יהודים, אחים לנשק שמנתבים את המערך העוצמתי שלהם לחיזוק החזית והעורף, מתנחלים שמגיעים לזירת הטבח ומצילים קיבוצניקים פעילי שלום, הכאב הבלתי נסבל והמשותף בעניין החטופים, דרוזים הפותחים את דלתות ביתם בפני המפונים, חרדים המגיעים בראש מורם ללשכת הגיוס, יהדות העולם שמגלה סולידריות ומתגייסת לעזרה, אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, שכם אל שכם מחרפים נפשם במלחמה הקשה ובאינספור התנדבויות. רגעים מרגשים.
האם המלחמה מאחה שסעים חברתיים ומרפאה את החברה הישראלית?
תלוי את מי שואלים.
אני מניחה שויקטור פרנקל, כהומניסט ואקזיסטנציאליסט, לו נשאל - היה אופטימי בעניין. המלחמה מזכירה לנו את המשמעות העמוקה של מדינת ישראל, ומחזירה למודעות את הערכים המשותפים שבליבת הקיום שלנו. המשמעות פותחת חזון ותקווה, מחזקת את יכולת ההכלה וההתמודדות ומרפאה. אני מניחה שהוא היה מסכים עם האמירה: "כשיש בשביל מה למות ביחד, יש בשביל מה לחיות ביחד".
מלאני קליין ותומס אוגדן היו כנראה סקפטיים יותר ביחס לכך.
רגע של מתמטיקה פסיכולוגית: לפי קליין קיימות שתי עמדות בבסיס החיים הנפשיים: הראשונה בסדר התפתחות הילד, והפרימיטיבית יותר, היא העמדה הסכיזו-פרנואידית, שניתן לתארה באופן פשוט יותר כעמדה של "או או". עמדה זו מאפשרת יציאה ממצב של כאוס, בכך שהיא בונה גבולות וסדר ומאפשרת ארגון בסיסי שמבחין בין דמיון למציאות, בין שלי לשלך, בין טוב לרע, בין שחור ללבן. תופעות הלוואי של עמדה זו הן הפיצול וההשלכה באופן כזה שהמציאות נתפסת באופן דיכוטומי: או הקיום שלך או הקיום שלי, או הדעה שלך או הדעה שלי, או שאת.ה בעל.ת ערך או שאני בעל.ת ערך. אין פשרה, אין הידברות. העמדה השנייה בסדר התפתחות הילד, והמתקדמת מבין השתיים, הנה העמדה הדיכאונית, או עמדה של "גם וגם" ומשמעותה היא פשרה, יחסיות, תהליכיות, הדדיות וטוב דיו. היא מדברת בשבחו של האפור, היא לא כיפית, היא דורשת עבודת המידות סיזיפית ואינסופית, היא בוגרת וותרנית, ולכן היא דיכאונית. תופעת הלוואי שמסכנת עמדה זו היא שהליברליזם והפלורליזם יחזירו אותנו מבלי ששמנו לב לתקופת הכאוס.
בפרשנות של אוגדן לקליין, אוגדן מושה את העמדות הקלייניאניות מההיררכיה ההתפתחותית, ומציב אותן בשדה הנפשי של האדם הבוגר, כפעילות באופן בו-זמני. בהעמדה מרחבית זו (תוך צירופה של העמדה האוטיסטית-מגעית - שנותנת מקום של כבוד לחוויית הכאוס הראשונית והלא מנוהלת), אין לעמדות עדיפות אחת על פני השנייה, לכל אחת מהעמדות תפקיד משלים לאחרת בבריאות הנפש ובארגון האישיות: העמדה הסכיזו-פרנואידית זקוקה לעמדה הדיכאונית, כדי לאפשר מרחב, תנועה והתפתחות ולהישמר מפיצולים והשלכות, ואילו העמדה הדיכאונית זקוקה לעמדה הסכיזו-פרנואידית כדי לאפשר קיומם של סדר וגבולות ולהישמר מפני היסחפות לכאוס.
מה כן עושה את ההבדל? דיאלקטיקה לעומת קריסה. במצב בריא יש לפרט יכולת להחזיק בו זמנית את העמדות השונות, ולקיים ביניהן דיאלקטיקה, תוך התמקמות משתנה במתח שנפרש ביניהן בכל נקודת זמן. זוהי כאמור עבודה קשה. במצב פחות בריא יש קריסה לעבר עמדה מסוימת, קיצונית ונוקשה, ללא גמישות וללא תנועה. קיצוניות היא אמנם תובענית כלפי האדם שמחזיק בה, אבל מבחינה נפשית, יש בה וודאות, חד משמעיות, תחושת צדק מוחלט ולכן נוחות. לפי פרשנות זו, בריאות משמעה עמדה מטה-דיכאונית. זוהי עמדה שמחזיקה בו זמנית גם את העמדה הדיכאונית וגם את העמדה הסכיזו-פרנואידית, ומנהלת ביניהן דיאלקטיקה.
אם נבחן את העמדות של קליין בהיבט של הפוליטיקה הישראלית, הרי שבאופן שטחי ניתן לעשות את החלוקה הבאה: הימין הניצי, השמרני מתקשר עם העמדה של או או, השואפת להבחנות, גבולות וסדר, ואילו השמאל היוני, הליברלי מתקשר עם העמדה של גם וגם, השואפת לפתיחות, גמישות והכלה. אך האם זה הסיפור המרכזי? לדעתי לא. הסיפור מורכב יותר, ומתייחס לזיקה בין העמדות. באופן פוטנציאלי ועם נכונות להידברות ופשרה, יכולה הייתה להיות השלמה מופלאה בין הצדדים, במקום זה התקיימו ביניהם עד לאחרונה מאבקי כוח ואיבה עמוקה, עד כדי סכנה קיומית.
המלחמה הנוכחית להבנתי לא התחילה ב7.10. המלחמה הפנימית שהחלישה אותנו והיוותה מצע (חלילה לא הצדקה או סיבה) למתקפה האיומה של החמאס עלינו, התחילה הרבה קודם, במערכות הבחירות החוזרות ונשנות ובפיצול הקיצוני שחווינו בתקופת הרפורמה והמחאה. שקענו אז רובנו במצב נפשי הישרדותי מפוצל של "או או", ואיבדנו את היכולת להכיר זה בזה, להידבר ולהתפשר.
ומה קורה עכשיו?
עכשיו אנחנו נתונים במצב הצודק והנעים של "ביחד ננצח", זה נכון, זה הישרדותי, אבל זה קל. אנחנו מאוחדים כנגד האחר - האויב. ברור לרובינו שזה או אנחנו ביחד או החמאס וצריך להכריע את המערכה. השפה השלטת היא שפת ה"או או". השאלה הגדולה היא מה יקרה כשהאויב יוכרע ונצטרך לשוב ולהתמודד עם עצמינו, עם השונות שבתוכנו, עם כל הפרדוקסים העוצמתיים שבליבת הקיום שלנו: האם נשכיל לנוע בין העמדות? האם נשכיל להבין שהעמדה הסכיזו-פרנואידית שנכונה למצבי הישרדות, אינה העמדה שהולמת קיום של חברה הטרוגנית חפצת חיים? האם נשכיל לפעול באופן מטה-דיכאוני, עם יכולת לנוע באופן בו-זמני ומתמשך בין עמדה מפוצלת והישרדותית לבין עמדה קשובה ומכבדת, מכירה בשונות ומוקירה פשרה? או לחילופין, האם נצא מהמלחמה חמושים, באופן לא מודע, בדפוס כוחני ומפצל – שרק התחזק, כזה הראוי לאויבים, והמסכן אותנו בהעברה אוטו-אימונית אוטומטית כלפי קרובים?
ואיך ויקטור פרנקל משתלב בכל זה?
העמדה הדיכאונית זקוקה תמיד לשלישי. כשיש רק שניים אין מרחב, יש נדנדה עולה יורדת, seesaw"" בלשונו של לואיס ארון. או או. כשתחושת הביטחון תחזור יום אחד לשכון בארץ, יהיה עלינו למצוא שלישי, מאחד, חיובי, שיעזור לנו לפתח ולהחזיק בעמדה מטה-דיכאונית. אני מקווה שיהיה זה השלישי שפרנקל מציע: משמעות.
אני מניחה שרבים מהישראלים עוברים בימים אלו תהליך פנימי של חידוד המשמעות של החיים המשותפים כאן בארץ. המלחמה משקפת בבהירות יתר את מה שנשכח: שונים ככל שנהייה אחים אנחנו. עלינו לשוב ולאחוז במשמעות העמוקה של מדינת ישראל ובערכי הליבה המשותפים, זה הישרדותי. "אנו חייבים זאת לנופלים לחטופים ולנרצחים" – זוהי אמירה שאני שומעת שוב ושוב.
אך מה הם אותם ערכי ליבה? מהי המשמעות העמוקה? הרי כשנתפנה מעט מהעיסוק בקיום, נחזור לעסוק בסוגיות החברתיות הבלתי נמנעות כמו תחבורה ציבורית בשבת, זכויות להט"ב, עתיד ההתנחלויות, הרפורמה המשפטית, חוק הגיוס.. האם נצליח לדון בהם בכבוד ובקשב, תוך הכרה בשונה? או האם הדפוס הלוחמני, או-או, עד הניצחון המוחלט, וכל האמצעים כשרים, יותק מהאויב ויופנה כלפי האוהב?
ואיך אנחנו אנשי בריאות הנפש יכולים לעזור?
טיפול פסיכולוגי הנו במידה רבה הזמנה למרפסת. הזמנה אל השלישי הרפלקטיבי, האינטר-סובייקטיבי. זוהי הזמנה בעלת תבנית ריקה מתוכן (עד גבול מסוים), בונה דפוסים ותהליכים. את התוכן האישי, את המשמעות והערכים המטופלים יוצקים.
נראה שזה בדיוק מה שדרוש כיום לחברה הישראלית: הזמנה למרפסת. החברה הישראלית זקוקה לליווי מקצועי במשימה הגדולה שנכונה לה: בצורך להיות בתנועה מטה-דיכאונית מתמדת בין העמדה המפצלת וההישרדותית מקו הגבול כלפי חוץ (כשנדרש – וזה בפני עצמו יהפוך עם הזמן למוקד לאי הסכמות) לבין העמדה המאחדת והפשרנית מקו הגבול כלפי פנים. וכלפי פנים, בהיחלצות ממלחמת הזהויות לעבר תפיסת תתי הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית כקולות קבוצתיים, בעלי חשיבות, שהאמת לא נמצאת אצל אף אחד מהם באופן בלעדי, אלא בדיאלקטיקה ביניהם, בתנועה, בפשרה, בחיים.
בעייני זוהי לא רק עמדה פסיכולוגית מטה מפותחת, בעייני זוהי המשמעות שהייתי רוצה לאחל לחברה הישראלית פוסט 7.10 לחפש: עבודת המידות אינסופית ומפרכת של בניית חברה מפותחת המכילה מורכבויות אדירות באופן רפלקטיבי, אינטרסובייקטיבי, בהידברות ובפשרה.
איך מתרגמים זאת לפרקטיקה?
האמת היא שאני לא יודעת, אני כן יודעת שזה צריך להיות עכשיו. יש לנצל את חלון הזדמנויות הכואב והמטלטל שבו אנו מתקיימים כרגע, שקרן האור היחידה שאני מזהה בו זו התקווה והמוטיבציה לשינוי חברתי עמוק.
באופן אישי אני מתכננת לכתוב שוב את הטור הזה, בשפה תקשורתית יותר, ולחפש פלטפורמה ציבורית כדי לפרסמו.
ועוד משהו בנימה אישית ובדמעות: אני מאמינה שאנו חייבים זאת לחטופים, לנופלים ולנרצחים.