אין לכם מושג איזה חמוד הילד הזה, אין לכם מושג איזה חמוד היה הילד הזה

עלון פסיכולוגיה עברית | 5/11/2023 | הרשמו כמנויים

חודש עבר מאז שארצנו שינתה את פניה, והשבוע הצטרפו אל מניין האבדות גם חיילים רבים, לוחמים גיבורים שנפלו בקרבות בתוככי עזה. בעיתון, עוד ועוד פנים מאירות, שמחביאות מאחוריהן שנים של חיים, של חיות, אופי וטעם, וקו חשיבה, מחוות גוף ספציפיות, קשרי אהבה. עוד זוג הורים שמספרים על בנם היקר, על איך היה כשהיה, עוד מכתב פרידה שכתב עוד בן 20, לפני שהלך הרחק הרחק מכאן. המוות, שבימים כתיקונם הוא זר המחכה לנו ללא הרף מעבר לפינה, הופך מכר, עם נוכחות מתמידה בינותינו. מכר עם פנים חמורות, שאוסף אליו עוד אחד, ומסב את פניו ואז שוב. לבנו נקרע, אבל אנחנו כבר לא מופתעים, מחכים לבשורה המרה הבאה. בתוך ים המוות, קשה לצוף אבל חשוב כל כך לשמור על קשר עז עם החיים, על כל מופעיהם – עם זיכרון חייו של מי שנפל, זיכרון האור לפני שחשך. עם חייהם הפועמים של החטופים שמצויים מתחת לאדמה בארץ רחוקה אבל כל כך קרובה, ומחכים לישועה. ועם החיים של הנותרים כאן. ששרדו את התופת, או שהביטו בה ממרחק. כולנו – בחדרי הטיפול, במסדרונות מלונות המפונים, וסתם בסלון ביתנו – עובדים על החיבור לחיים. ואיזו עבודה קשה לפנינו. ובתוך השבר, מבקשים לזכור ולהזכיר את רצח רבין שטלטל את חיינו כאומה, אתמול ציינו 28 שנים להרצחו.

השבוע באתרנו מאמרים שממשיכים את עבודת החיים – מבקשים לספר שוב ומעוד זוית פסיכולוגית, את מה שעובר כאן על כולנו, ועוד טורי הרהורים כואבים ושירים שנותנים מילים:

"מתוקף היותנו יצורים מדברים אנחנו חיים בסיפור, סיפור החיים של עצמנו. לסיפור הזה אנחנו קוראים 'מציאות', וכשהסיפור 'מציאות' קורס, אנחנו חשופים מול הדבר הממשי, הטראומתי. משהו גולמי, זוועתי, כמו בשר חשוף מתחת לשם והדמות של האדם. מנקודת מבט לאקאניאנית, אפשר להגדיר טראומה כמצב שבו הסיפור לא מחזיק והמציאות קורסת. מתגלות סתירות, מתוודעים לאשליות, מה שהאמנו לגבי המציאות ומקומנו בה כבר לא תקף". במאמר מעורר למחשבה, ד"ר יהודה ישראלי כותב על התמודדות עם מצב המלחמה הנוכחי מנקודת מבט לאקאניאנית, ומבקש לתת מענה לשאלות שעולות במצב החירום בו אנו נמצאים - מהם האלמנטים שמקיימים אותנו כדמויות בסיפור ומה עושים כשהוא מתערער? כיצד להגן על מקומנו בסיפור דרך הזהירות מפני החשיפה לזוועות? מדוע רבים מרגישים אשמה על כך לא עושים מספיק ואיך משתחררים מזה? מתי הזמן להתנתק ולתפקד ומתי הזמן להרגיש? ומה כבר אנחנו יכולים לעשות למען אנשים שהתערער עולמם עוד יותר מאשר לנו?

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

בניסיון למצוא תשתית בעת שהקרקע נשמטת מתחתינו, נזכרה רות נצר בדגמי חשיבה ודימוים קדומים, תבניות כלל אנושיות של ארכיטיפים ומיתוסים, שהם סיפורים ארכיטיפיים, דרכם אפשר לתת מבע, צורה, רצף ושם להתרחשות הכאוטית. המיתוסים מעידים על כך שגם אבות אבותינו התמודדו עם מצבי קיום כמו שלנו, והם מצאו דרך לנסח את ניסיון חייהם ותבונתם, לקדד אותו בסיפורים כדי להעביר אותם אלינו מעבר לזמן כמתת העוברת מדור לדור. במאמרה המעניין 'ארכיטיפים, מיתוסים, ואסון אוקטובר 23', סוקרת נצר ארכיטיפים ומיתוסים קדומים המופעלים מחדש וביתר שאת גם בזמן המלחמה הנוראה הזו.

ובמקביל, בפוסט חדש בפסיכובלוגיה, משתמשת נצר במיתוס של מלחמת פרסאוס במדוזה ובמיתוסים אחרים כדי ללמוד על התמודדות עם טראומה וחלומות טראומטיים.

"בימים אלה של אוקטובר 2023, בהם הטראומה של השורדים מהטבח ובני ביתם מכה בכולנו, מלה כמו 'צמיחה פוסטראומטית' נשמעת כמו לעג לרש. ובכל זאת, כשנתעשת מעט נגלה שכל זה היה מאז ומעולם ושהמיתוסים הקדומים של אבות אבותינו הורישו לנו תבניות נרטיביות, כמו פרוטוקול של עזרה ראשונה בהתמודדות עם עולם התוהו, הפרוק והסכנה הקיומית, כדי להינצל, להציל ולצמוח מחדש".

ד"ר רננה אלרן בטור שמאפשר נשימה, כותבת על הטראומה שנחרטת בגוף, מעלימה את השפה, ולאט לאט מחפשת מילים כדי להכתב בנפש -

"כאשר מתחילות להימצא המילים, זה סימן שמתרחשת תנועה פנימית. איזורי האימה מתחילים לקבל צורה. אותיות קטנות ושחורות ממסגרות את מה שלא ניתן היה לומר. רצף של משפטים שוזר לסיפור את מה שלא היה ניתן לחשיבה. העדינות והרכות של המילים, כמו גם המחאה והזעם שהן יכולות לבטא, הם כוח חזק לא פחות מכוח הזרוע והנשק. גם אם עכשיו אנחנו עסוקות בלשרוד, לא מוקדם מדי להתחיל לחשוב ולתאר במילים איזה אנשים נרצה להיות ביום שאחרי. כי ביום שאחרי אנחנו רוצות לא רק לשרוד אלא גם לחיות".

ד"ר ענת בן משה נזכרת בפריצה לביתה ומבצרה, וכותבת על האופן בו התערער לנו מושג הבית ונחדרה ההוויה הבייתית השמורה –

" 'ביתי מבצרי'- אחד מהמינוחים שמבטאים חוזק, מקום חזק ובטוח, מקום שומר ומגן. המינוח הזה מאבד מתוקפו אחרי השבת השחורה. מצד אחד היה האויב שצבא על הדלתות, ומהצד השני- היו אלו שהשקיעו את כל כוחותיהם בלהחזיק את הידית של הדלת- דלת הבית, דלת החדר, דלת הממ'ד וכמה מצמררת המחשבה הזו שכוח היד הוא מה שנותר כחוצץ בין המחבלים, בני הבליעל לבין המוגנות של המשפחות. הידית של הדלת שצריך היה להחזיק בכוח כדי למנוע חדירה, חודרנות".

במדור 'שפיות זמנית', אנחנו מבקשים להנגיש לכם את פרויקט 'עוטף ישראל' - תוכנית חדשה, פרי שיתוף פעולה בין רדיו סול וחברת ההפקות Baigel Video Creatrive, שמטרתה להציף ולייעץ בדילמות מתחום בריאות הנפש, על רקע המלחמה בעזה. במסגרת הפרויקט עוזית דגן, עובדת סוציאלית שהיא גם אחות שכולה ואם לבן שסבל מפוסט טראומה מדברת על טראומה ופוסט טראומה, ד"ר שרה איוניר מדברת על היכולת למצוא אופקים חדשים גם בזמנים קשים כמו אלו, ד"ר מירה אציל, על האפשרות למצוא את ה'גיבור' שיש בתוכנו וד"ר חביבה אייל - על שגרה בצל מלחמה, ועל מצבי לחץ ומריבות עם מתבגרים, בזמן שכולנו חווים מלחמה בשידור חי.

ולסיום, האנליטיקאי ד"ר יורי סלע, בשיר שובר לב על המבקרים בקליניקה בימים הדחוסים האלה "זֶה שֶׁקּוֹרֵא בַּשֶּׁבִיסָ זִינְגֶּר בַּלֵּילוֹת, זֶה שֶׁמֵּאָז שִׂמְחַת תּוֹרָה לֹא מַפְסִיק לְהַגִּיד סְלִיחוֹת, זֶה שֶׁהַמַּבּוּל, זֶה שֶׁחַרְבוֹתָיו, זֶה שֶׁכִּתֵּת, זֶה שֶׁאֵתָיו".

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

Photo by Shreyak Singh on Unsplash