ביתי מבצרי? / ד'ר ענת משה
ד"ר ענת משה | 2/11/2023 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בשנת 2001 עברנו דירה. העתקנו את מקום מגורנו מההר לעמק, לאזור פסטורלי, מצוייר שכזה, מרהיב ביופיו. מקום הטובל בירוק, שמיים תכולים ושקט, הרבה מהשקט. עברנו עם ילדינו ומטלטלינו והשמחה היתה גדולה, אחד מחלומות רבים שנרקמו במשך שנים התגשם. הבית עמד יציב על הקרקע וחיכינו להלבישו בחיים שלנו- לעצב את חדריו וחלליו וליצור לנו את המקום הבטוח והנעים. אלו היו הימים והלילות הראשונים בביתנו החדש וטרם עטפנו את הבית בגדר, טרם הספיקונו ליצור גינה.
בבוקר אחד ממש בין הבקרים הראשונים, ירדתי במדרגות מהקומה השניה לקומת הכניסה ודלת הכניסה היתה פתוחה קמעא. שפשפתי את עיני שטרם הספיקו להתרגל לאור היום ובחנתי שוב מה אני רואה. אל המראה של הדלת הפתוחה, הצטרפו גם כתמי בוץ שסימנו את צעדיהם של זרים שפרצו לביתנו. דלת ההזזה של רחבת הסלון היתה פתוחה ובמקרר שדלתו נותרה אף היא פתוחה נעדר בקבוק קולה, בו כפי הנראה הפורצים הרוו את צימאונם.
אחרי המיפוי הראשוני של מה שראיתי, כמו רשימת מצאי, או רשימת חוסרים, התפניתי לבדוק מה שלומי ולשאול עוד ועוד שאלות כמו מה היה קורה אם אחד מילדיי שהיה מתעורר בלילה היה נפגש עם הפורצים? הפניתי את תשומת לבי לבדוק מהי הפריצה ובעיקר מה נפרץ.
עם התחושה של הפריצה, החודרנות, חילול הפרטיות, התגנבות באישון ליל, הסגת גבול, אני נמצאת עד היום ובעיקר הללו צפו במלוא תפארתם ועוצמתם החל מהשבעה באוקטובר, אותה שבת מחוללת. שבת שהמעשים של המחבלים חיללו את הבית של כולנו הן במובן המדיני ועד לפרטי יותר- הקיבוץ, הבית, המשפחה, הפרט. אני מתבוננת בעיקר על הבית הפרטי ושואלת מהו בית עבורנו, עבורי. מה אנחנו בונים בין ארבעת הקירות? מהם הצבעים בהם אנו צובעים את הבית שלנו? מהם הקולות שנשמעים בין הכתלים?
מאוד בולטים ביטויים בהם אנשים משתמשים בהקשר לבית כמו כמה אנחנו שמחים לחזור הביתה, אחרי שנעדרנו ממנו גם כשנסענו לחו'ל או לחופשה כלשהי. הכמיהה לשוב הביתה. "ביתי מבצרי"- אחד מהמינוחים שמבטאים חוזק, מקום חזק ובטוח, מקום שומר ומגן. המינוח הזה מאבד מתוקפו אחרי השבת השחורה. מצד אחד היה האויב שצבא על הדלתות, ומהצד השני- היו אלו שהשקיעו את כל כוחותיהם בלהחזיק את הידית של הדלת- דלת הבית, דלת החדר, דלת הממ'ד וכמה מצמררת המחשבה הזו שכוח היד הוא מה שנותר כחוצץ בין המחבלים, בני הבליעל לבין המוגנות של המשפחות. הידית של הדלת שצריך היה להחזיק בכוח כדי למנוע חדירה, חודרנות. מלחמה שהסיכוי לעמוד כנגדה קלוש וחדרה כל- כך עמוק עד כדי מחבל מול אזרח. לא מול צבא חזק, מיומן שזוהי הגדרת התפקיד שלו. מחבל שהיה מול אבא, אמא, אח, אחות, שהשתמשו בכוח הזרוע ובשרירי האמה אל מול המחבל הנתעב שחדר ופרץ את כל הגבולות החל מגבולות האנושיות, המוסר, המדינה, שערי הקיבוצים, גבולות הבית הפרטי, החדר הפנימי ביותר וחדר לעומקם של חדרי הלב הרועדים מפחד ואימה.
מתוך ההיכרות עם מגוון אירועי השבעה באוקטובר (מאמצעי התקשורת וחוויותיהם של המטופלים) מחלחלת ההבנה שאמצעי המוגנות שהיו מוכרים לנו בעבר ובהם עשינו שימוש, כבר אינם מספיקים. המחבלים פגעו באופן משמעותי בתחושת המוגנות, בהרמוניה, בבניה ויצירת חיים, בשגרה ובהרגלים. הם פגעו באנשים היפים, בנוף היפה של הארץ שלנו, של הקיבוצים, ביכולת שלנו להתבונן החוצה מהחלון, בנוף שמסמל עבורנו את העתיד ואת האופק.
כתמי הבוץ נותרו על הריצפה, דלת הכניסה הביתה היתה פתוחה, ואני, עמדתי על גרם המדרגות וניסיתי להבין מה ראיתי.
