מעט על מחוננים חרדים ומשהו קטן על נשים חרדיות כותבות

ד"ר חנה דויד | 17/8/2023 | הרשמו כמנויים

לפני זמן קצר התקשרה אלי אשה שהציגה את עצמה ככותבת ב"נופך", ושאלה אם אני מוכנה להתראיין עבור השבועון הזה. עניתי מייד בחיוב אף על פי שמעולם לא שמעתי על הבמה הזאת. הוספתי, שאני מבקשת שהיא תשלח לי את השאלות בכתב, ותבטיח לי שבטרם פרסום אאשר את הנוסח הסופי שהיא תשלח לעורכת. הפונה – שאינה מופיעה כאן בשמה, שלחה לי בו-ביום את השאלות, ואני ראיתי בכך אות לרצינות, מקצועיות וחריצות.

כשניסיתי לברר פרטים על אודות נופך [למעשה הוא מאוית בכתיב חסר, נֹפֶךְ, שמה של האבן הרביעית מאבני החושן של הכהן הגדול] מצאתי, ש"נופך" הוא אחד המוספים השבועיים של היומון החרדי הליטאי "הפלס". חמישה גברים נמנים בשמותיהם המלאים ובתוארם עם הצוות הבכיר של העיתון: העורך הוא נתן גרוסמן, עורך מוסף האקטואליה "כל השבוע" הוא שלמה וולף, ועורך המוסף התורני "לקראת שבת" הוא אברהם חיים שולזינגר; בנוסף קיימת וועדה רוחנית שעמה נמנים הרב צבי פרידמן והרב ברוך שמואל דויטש. "ב. צלר" היא העורכת של "נופך", השבועון לבית.

להלן השאלות שנשאלתי והתשובות ששלחתי:

מחוננות זו כותרת רחבה. אני מכירה כ-30 הגדרות שונות למחוננות. לדוגמה: ילד שמדבר במשפטים ברורים וקוהרנטיים לפני גיל שנה הוא מחונן; ילדה בת 3 שציון ה-IQ הכולל שלה במבחן ויפסי (מבחן אינטליגנציה פופולארי לגילאי 2.5-7.3. ר"ב); גבוה מ-130 – מחוננת; נער שמסיים את לימודי התואר השני במתמטיקה עם סיום לימודיו התיכוניים הוא מחונן.

השאלה: "מאיזה גיל ניתן לאבחן מחוננות" היא למעשה חסרת משמעות. הלא ברוב המוחלט של המקרים אין כל סיבה לערוך מבחן ויפסי לילדה בת 3. ואם ילדה בת 11 חודשים אומרת: "הנעליים האלה בכלל לא לוחצות" כשהיא מודדת את זוג הנעליים הראשון בחייה, לשם מה נחוץ להשתמש במלה "מחוננת" עבורה? או, יותר גרוע – לערוך לה מבחן אינטליגנציה?  

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

ישנן הגדרות של מחוננות שאינן מסתמכות על יכולות מילוליות ו/או מתמטיות/לוגיות. לדוגמה: ילד בן 7 שמביס בשחמט שחמטאים בוגרים, בעלי נסיון ורבי הישגים. לפי הגדרות משרד החינוך אין קשר בין יכולתו יוצאת הדופן לזכאותו להשתתף בתכניות ההעשרה למחוננים של המשרד, ובוודאי לא בכיתות המחוננים.

אין גבול קבוע ומוסכם בין "ילד מוכשר מאוד" ל"ילד מחונן". הגבול תלוי בהגדרות. מאחר שההגדרה היחידה הנהוגה בארץ היא ההגדרה של משרד החינוך, דהיינו, ילד ש"הצליח" במבחני המחוננות שנערכים בכיתה ב (במרבית חלקי הארץ) או ג (בצפון), במבחני משרד החינוך שאינם מהימנים ואינם תקפים. במבחנים אלה יש שגיאות מסוג I (אבחון יתר, דהיינו, ילדים שמאובחנים כמחוננים לא ראוי היה שיוזמנו לתכניות המחוננים) ו-II (אבחון-חסר, דהיינו, ילדים שהיו צריכים לפי יכולותיהם לקבל את "תווית המחוננות" של משרד החינוך אבל במקום זה קיבלו את התווית השגויה של "ל מחוננים), כאשר שגיאה מסוג II נפוצה יותר, והשפעתה, ברוב המקרים, גדולה יותר מאשר השפעתה של שגיאה מסוג I .

לדוגמה: כתבתי כבר בעבר על ילד שסיים את לימודי התואר הראשון ביחד עם לימודיו התיכוניים לאחר שקפץ כיתה פעמיים, והיה גם הצעיר בכיתתו מלכתחילה כי נכנס לבית הספר לפני גיל 6, ובנוסף קיבל את הציון המקסימלי במבחן קאופמן. ילד זה הוגדר על ידי משרד החינוך כ"לא מחונן", היות ו"נכשל" במבחן שעשה בהתחלת כיתה ב, וכאשר רצה להיבחן שוב, שנה לאחר מכן, במבחני המחוננות של משרד החינוך נתקל בסירוב בטענה שהציון שהשיג שנה קודם לכן לא היה גבוה דיו כדי להצדיק היבחנות נוספת. שנתיים לאחר מכן, לאחר שכבר "קפץ" שתי כיתת, "הותר" לו להיבחן מבחני החוננות של משרד החינוך, מבחנים שבהם "הצליח", אך התנאי לכך שילמד בכיתת מחוננים היה שבמקום שילמד בכיתה ז ילמד בכיתה ה'! כמובן שהוא סירב... נער זה הביא בינתיים כבוד רב למדי כאשר השתתף במשלחת מדעית יוקרתית שחזרה לישראל עם מדליה שמשרד החינוך התגאה בה, אבל העובדה ששנים קודם לכן השיג את הציון המקסימלי במבחן האינטליגנציה של קאופמן לא שיכנעה את מנהל האגף למחוננים שהוא אכן "ראוי" ללמוד בכיתת מחוננים.

מחוננות קוגניטיבית תלויה, כפי שהבהרתי, בהגדרה. היא תלויה גם באוכלוסיה. לדוגמה:  לפי מבחני IQ שנעשו בארה"ב בסביבות אמצע המאה הקודמת, ממוצע ה-IQ של היהודים באזור ניו יורק היה בין 115 ל-130. ממוצע כזה מגדיר את רוב יהודי ארה"ב באותה עת, על פי הגדרה מסוימת, כמחוננים. בח'ורה, מועצה מקומית בדואית בדרום הארץ, לעומת זאת, הוחלט לפני כ-20 שנה שילדים שהשיגו 125 במבחן וקסלר (מבחן אינטלגנציה ידוע. ר"ב) ייכנסו לתכנית המחוננים המקומית.  

אין משמעות למחוננות אצל בוגרים, אלא אם כן הכוונה להגעה להישגים יוצאי דופן, שזו הגדרה שאינה מקובלת אצל ילדים. בעוד שבקרב ילדים מקובל לדבר על מחוננות כפוטנציאל, ועל פי הגדרתו של פרופ' אבנר זיו ז"ל "מחוננות היא פוטנציאל למצוינות", הרי אצל מבוגרים משתמשים במלה "מחוננות" כתואר שמגדר  את ההגעה למצוינות, כמו "פסנתרנית מחוננת" או "מתמטיקאית מחוננת".

ולשאלה של מחוננות ומגדר: בספרות המקצועית מקובל להניח, על פי מחקרים רבים, חלקם כאלה שנערכו לאורך שנים רבות, שכאשר מדובר על IQ של אחוזון 97, היחס בין בנים לבנות הוא 2:1 (שליש בנות); באחוזון 99 היחס היה 3:1 (דהיינו, רבע היו בנות); באחוזון 99.9 4:1 (כלומר, חמישית היו בנות) וכו'. היום כמובן לא ניתן לקבל נתונים על הקורה בישראל, שכן, משרד החינוך נוקט בהעדפה מתקנת בקבלה לתכניות כאלה לפי הוראתו, בכל שנתון מחוננים חייבות להיות לפחות 40% בנות. אבל, אם נבדוק, לדוגמה, את שיעור נשות הסגל בלימודי המתמטיקה בטכניון נראה, שבעוד שבאלף הקודם היתה אשה אחת מבין 50 אנשי הסגל, הרי עכשיו יש שתיים מבין 48. שיפור עצום!

אגב – האשה הראשונה שנמנתה עם אנשי סגל מכון איינשטיין למתמטיקה של האוניברסיטה העברית היתה רות לורנס בת ה-52. בגיל 10 היא התקבלה לפקולטה למתמטיקה באוקספורד, כשהישגיה הטובים ביותר מבין 530 הנבחנים. כאשר התקבלה למכון איינשטיין היא היתה בת 28, דוקטור מזה 10 שנים. זה קרה רק 81 שנה אחרי שהאוניברסיטה העברית נוסדה (עד אז כל אנשי הסגל היו גברים). מה זה אומר על מחוננות מתמטית ומגדר? על כך נכתבו מאות ספרים ועשרות אלפי מאמרים.

בישראל מוקצים, מזה כחמישה עשורים, משאבים ציבוריים משמעותיים לאיתור מחוננים ולטיפוחם. ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה קיים אגף לתלמידים מחוננים ומצטיינים במשרד החינוך. כל תלמידי ישראל זכאים לאיתור חינמי של מחוננות (כולם יכולים להיבחן במבחני שלב א; כ-15% מהם מוזמנים למבחני שלב ב), אבל ישנים בתי ספר שתלמידיהם לא נבחנים במבחני המחוננות של משרד החינוך  בשל התנגדות המוסד; ישנם הורים לא מעטים שמתנגדים שילדיהם ייבחנו בבחינות אלו.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

אולם, במבחן התוצאה אין הישגים משמעותיים לתלמידים שלמדו במסגרת של מחוננים. המחוננים בישראל לא תרמו לעולם, ואפילו לא לגאוות המדינה, באופן חריג מיהודים שאינם חיים בישראל.

יתירה מכך, היהודים שהגיעו להישגים יוצאי דופן ב-40 השנים האחרונות חיים ברובם במדינות שאין בהם איתור מחוננים כולל, אין בהם מחלקה למחוננים ובוודאי לא אגף למחוננים, ואין בהם תכניות העשרה למחוננים ללא עלות או בעלות מינימלית. כפי שהראינו, יהודים בכל העולם, ללא קשר אם אותרו כמחוננים ואם לא, מגיעים להישגים כאלה. כך שבשורת המסקנה ניתן לקבוע כי חינוך המחוננים בישראל הוא כישלון.

עלי לציין, שלהיות הורים לילד מחונן זה תענוג עצום, מסע שלא מפסיק לעניין, לאתגר, לגרום לחשוב. פירוש הדבר גם לעבוד קשה, לענות על שאלות רבות, להצטייד בכמויות אנרגיה גדולות, ולפעמים להיווכח לדעת שאף הן לא מספיקות. הורות לילד מחונן פירושה גם מודעות לעובדה, שהילד זקוק – ויזדקק עוד שנים רבות – לפתרונות שאינם "מובנים במערכת" הן לצורך סיפוק צרכיו הקוגניטיביים והן לסיפוק אלו החברתיים והרגשיים. קשה ומשתלם.

רק חלק מהראיון נדפס בכתבה שזורעת אור על גישתם של חרדים ליטאים למחוננות (5 עמודים). זה נדפס. לתועלתם של קוראים שאינם נמנים עם קוראי "הפלס", אפשר לקרוא את הכתבה בשלמותה בקישור:

https://www.researchgate.net/publication/373115253_hkmym_bl_krhm_rywn_m_dr_hnh_dwyd

ועכשיו – לעניינן של נשים חרדיות כותבות.

הופתעתי מאוד כאשר ראיתי שכותבת המאמר היא רבקה ברוכי. קיוויתי, שמאחר שגב' ב. צלר קיבלה קרדיט של "עורכת השבועון לבית", גם המראיינת "שלי", ששמה הפרטי אינו רבקה ושם משפחתה אינו ברוכי, תקבל – ולו באופן חלקי – הכרה על כתיבתה (אם בציון שמה הפרטי ואם בציון שם משפחתה). ולא כך קרה.

קל מאוד להיות ביקורתיים בכל הקשור ל"העלמת" נשים או להדרתן, דבר המתרחש מעשה יום ביומו במקומותינו לעת הזאת (בפוסט הבא אתאר "חוויה" כזאת שאירעה לי-עצמי, בגילי המופלג...). אבל כאדם כותב – התחלתי את "קריירת הכתיבה" שלי ככתבת נוער של "מעריב לנוער" בגיל 15 – אני יודעת ממקור ראשון עד כמה קשה כתיבה שיש בה חשיפה. הסיפורים הקצרים הראשונים שפרסמתי, כמו ספר הפרוזה שיצא ב-1994 – כולם התפרסמו בשמי הספרותי: חנה אברהם (למשל: https://www.academia.edu/6583725 או file:///C:/Users/Admin/Downloads/His_child_in_her_womb_July_1979.pdf)

אני גם זוכרת, עוד מהימים שפירסמתי ב"לאשה", ב"את" או ב"ידיעות אחרונות", שבנוסף לסיפוק שחשתי מעצם הפרסום שמחתי לקבל את שכר הסופרים עבור כל סיפור שהתפרסם. לכן העובדה, שנשים חרדיות מוכשרות, יצירתיות וחרוצות רבות הולכות בדרכה של ג'ורג' אליוט, או שמפרסמות את יצירותיהן ללא שמותיהן, לא מפחידה אותי, ואני אף יכולה להזדהות אתה. כתיבה צריכה במה, ואם יש בחירה בין "כתיבה למגירה" או אי-כתיבה לבין פרסום ללא קבלת קרדיט מלא – אבחר באפשרות השניה.