הרצל
פרופ. עמיה ליבליך | 22/7/2023 | הרשמו כמנויים
כל החברה הישראלית כמרקחה, ואני מתיישבת לכתוב כאן על תיאודור הרצל (1860-1904), וזה אולי קשור, ואולי מאותם צירופי מיקרים שמפתיעים אותנו שוב ושוב.
לפני כחצי שנה התרגשה חברתי רות גולן מספר שהיא קוראת : "הסיפור של היהודים" מאת סיימון שאמה. זה ספר ארוך מאוד, ודורש הרבה זמן, היא אמרה, אבל שווה כל רגע. "מה שאני לומדת מהספר הזה על ההיסטוריה של היהודים לא לימדו אותנו בבית הספר!" אנו נוהגות להחליף בינינו המלצות על ספרים, סרטים וכדומה. כיון ששתינו מרבות לאחרונה לקרוא דיגיטאלית, אין בינינו השאלה, רק המלצות. היא קראה את הספר ב'עברית', ואני איתגרתי את עצמי והזמנתי אותו מאמזון באנגלית ב'קינדל'.
לפני שאתייחס להרצל, כאן אקדים שתי הערות: הראשונה - מאז גיל הנעורים אני נוהגת לקרוא להנאתי באנגלית, בנוסף לספרות המקצועית שהיא מטיבעה לרוב לא בעברית. זה נושא לרשימה אחרת; והשנייה - כשחיפשתי את הספר להזמנה, גיליתי שהיה בגלגול קודם סידרה אמריקנית בטלויזיה. את הסידרה לא הצלחתי למצוא לצפייה באינטרנט, אם מישהו יודע, אשמח לקבל את המידע!
ובכן, בקריאה איטית, במנוחה בבית, ברכבת, בטיסות, בכל הזדמנות, סיימתי את 2000 ומשהו עמודים בקריאה מספקת ומרתקת, שמביאה את ההיסטוריה היהודית עד שנת 1900, ומסתיימת בפרק מרגש על הרצל.
אני לא קוראת היסטוריה בזמני החופשי בדרך כלל, ועצם העובדה שהספר הענק הזה שמר על התעניינותי כל החודשים האלה הוא מחמאה עצומה לסופר, שכשרונותיו כנראה ידועים. הלקח העיקרי שלי מכל הקריאה הזו – בהכללה קולוסאלית!!! - הוא שכיהודים, תמיד תמיד היה לנו קשה. סבלנו כעם רדיפות, השפלות, גירושים ועינויים שלא יתוארו. בגלל שהרגנו את ישו, או גרמנו להריגתו? אולי, ולהוגי הדעות יש עוד אלף סיבות. אבל החלק השני של אותה הכללה הוא: ותמיד קמנו על רגלינו מחדש, הרבה פעמים במקום אחר... בהקשר זה אי אפשר שלא לחשוב באימה על מה שקורה עכשיו במדינה, כפי שהסבירה כל כך בבהירות פרופ' אניטה שפירא במאמרה בעיתון "הארץ" בדיוק לפני שבוע.
ואז, לקראת סוף המאה ה-19, על רקע כל הסבל וחוסר המוצא, ואחרי שכשלו הניסיונות הרבים לשנות את גורל העם היהודי בעזרת התבוללות או השכלה, ועוד לפני השואה שהיא לכל הדעות האסון הנורא מכל – מפציעה הדמות הזו של אדם יהודי בלתי רגיל, ששמו תיאודור הרצל. אני הלומת הערצה, להשתמש בביטוי היפה של זלדה (על יוסף המקראי) "הלומת געגועים". איך גבר צעיר, צעיר יותר מכל אחד מילדי היום, למשל, משרטט חזון לאומי עבור ההמונים, לא לעצמו, ונכנס למהלך ממשי שמזיז את ההיסטוריה. כך ראיתי את זה, כמו שען מיתולוגי שיכול להזיז את מחוגי הזמן. והמקום, יש להוסיף. הקסם שלו, היופי שלו, האלגנטיות שלו הם ודאי חלק מהצלחתו. וכן – הדימיון שלו, ההעזה לחלום, הנאיביות של סופר, משורר, או מחזאי. והגורם השלישי – האנרגיה האינסופית שהייתה לו, הריצה למען החזון, עד שמיצה במו ידיו את כוחו, כמו סביבון שמסתובב ומסתובב עד שנופל. הקייזר, וגם אחרים, אמרו לו שמה שצריך בארץ החרבה הזו הוא 'מים וצל'. אבל מה שהיה צריך היה רוח, ומזה היה לו בשפע, כך שיכול היה לומר "בבאזל הקמתי את מדינת היהודים". וכך היה.
אני יודעת שיש שיקראו רשימה זו ויגידו: "נאיבית, ועוד בימים שכאלה!", או אפילו "איך היא מעיזה, הרי גדולים וטובים כתבו על הרצל כתבים מלומדים". אבל אני לא חוששת להביע כאן את מחשבותי. עוד בבית הספר העממי הסבירו לנו שכדי שיקרה מפנה היסטורי צריך תנאים וצריך מנהיג. ברור שהיו עוד אנשים חשובים למהלך הזה בדורו, הוא לא היה היחיד. ויש שמגיבים ואמרים לי: "בן גוריון היה חשוב ממנו להיסטוריה של היהודים בזמננו". אולי. אני כותבת כאן רק על ההתרגשות שחוויתי במפגש הספרותי עם האיש הצעיר והיפה הזה, שכשמת עוד לא מלאו לו 45. וכל זה כמובן שבעתיים על רקע מה שקורה סביבנו היום.
