סיפורת פלסטינאית חדשה

פרופ. עמיה ליבליך | 8/10/2019 | הרשמו כמנויים

[נכתב אמש]

בחוץ נשמע המואזין הקורא לתפילת הערב ביפו. אני אופה עוגת שמרים מסורתית לשבירת הצום בצאת החג וריחה מתפשט בבית, מתערבב בריח הגויאבות שבסלסלה. עוד מעט מתחילה פגישה של קפה מוות, והעניין הבלתי גמור שעומד על המסך עדיין רחוק מגימור.

בדרך כלל אני מסוגלת להתרכז, להתבטא ולכתוב את מה שברצוני להגיד. אבל במשך כל היום אני מנסה לכתוב משהו על אסופת סיפורים פלסטינאים המתורגמים לעברית בשם "בלשון כרותה"– שיצאה לאחרונה, ובכל פעם אני מוחקת את מה שנכתב. יש בו 73 סיפורים שנכתבו בידי 57 סופרים וסופרות ותורגמו בידי 36 מתרגמים, שחלקם פלסטינאים. מאחורי עבודת הבחירה, התרגום והעריכה עומד דיאלוג חוקרים דו לשוניים ודו לאומיים, שאני מניחה כי הוא מהווה טקסט לא פחות חשוב מהיצירות עצמן. על כך אפשר רק לנחש...

בכל אופן, קראתי את כל הסיפורים ואת סוף הדבר המלומד של יהודה שנהב-שהרבני בשקיקה. זו הייתה עבורי קריאה כואבת וסוחפת כאחד. נפתח צוהר לשמוע ולהתרשם מקטעי זכרונות ותמונות חיים של הצד השני, אלה שמעבר לגדר ההפרדה, מעשית או מטפורית. חשבתי לספר על הכרך החשוב הזה לקרואי בבלוג. אבל אני תקועה. דומני כי הבעיה היא שכל מה שאגיד נשמע מתנשא ומנוכר, משהו שיכולה להגיד רק בעלת הזכות לא להשתייך לקבוצה זו. בסוף החלטתי לא לכתוב על זה. אומר רק כי מבחינת התוכן זוהי הצצה לעולם של כאב עד ייאוש, ומבחינת הצורה – רבים מאלה הם סיפורים שונים מהדגם המוכר יותר בספרותנו. המון פעמים במהלך הקריאה הרגשתי בושה ואשם. ודי בזה.

נדמה לי כי גם העורכים נמנעו מסיכום כלשהו, או מה שניתן לכנות במחקר מדעי החברה "ניתוח תוכן", אף על פי שזה ממש מתבקש. במקום זה מספקת אחרית הדבר סטטיסטיקה על תרגומי ספרות מהשפה הערבית לעברית, ותיאור די מפורט על מהלך התרגום עצמו.

יש לשבח את הקבוצה במכון ון ליר שטורחת לאסוף, לתרגם ולערוך את הספרות הזו, ולהביא אותה לקוראי העברית. שנהב-שהרבני מציין כי רק 0.4% מתושבי ישראל היהודים מתחת לגיל 70 יכולים לקרוא ספרות זו בערבית. גם זו בושה גדולה. אני בהחלט חלק מאלה, גם עבורי זוהי שפה זרה. וכל הנושא של מעמד השפה הערבית בישראל הוא נושא שראוי לדיון הרבה יותר מעמיק מזה.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

ריח העוגה מזכיר לי את התאריך. יום כיפור. הנכד שלי למד בגן שביום זה מבקשים סליחה. בעוד הכרך הזה מונח לפני, עולה בי מחשבה לשגר לעולם בו אנו חיים בקשת סליחה קולקטיבית, על חטא שחטאנו כלפי אנשים שסבלם נמשך עד היום. והרי איש לא שמני שליח הציבור, ואני גם יודעת היטב כמה נאיביות יש בעצם הרעיון, כמה מורכב הדיאלוג הזה, וכמה נרטיבים יש בתודעה ובספרות על מי הקרבן ומי המקרבן, מתי זה התחיל ומדוע. לפני ימים אחדים הייתה תכנית נהדרת בערוץ 11 שהציגה בצורה חשופה לגמרי את האנשים שאובחנו בפוסט טראומה. כמה רבים הם, ומשני הצדדים. שני דברים ברורים לי כרגע: הזמן לבדו איננו מרפא. והתיקון עדיין רחוק.

גמר חתימה טובה.