מיפן ליפו: הזמנה II
פרופ. עמיה ליבליך | 9/10/2015 | הרשמו כמנויים
לפני שלושה ימים נחתתי כאן בבית, מהנחיית סדנאות אישר-אייד ביפן, ישר ליפו, היישר לתוך מה שבתקשורת מכנים מהומות.
אני לא מוותיקי יפו, בסך הכל גרה כאן פחות מ-10 שנה, אבל אם להוסיף כ-20 שנה שהייתי מבקרת כאן בקביעות את בן זוגי לשעבר, בכל זאת זה משהו. כאן הבית שלי ואני אוהבת לחיות בו. הבוקר יום שישי, אני יוצאת לקניות של שבת. דרכי עוברת שני מסגדים, זה של רחוב יפת, לידי, והשני באתר הקניות שלי בשדרות ירושלים. באופן מכוון אני מפצלת את הקניות, כמו עקרת בית פריזאית של פעם – פיתות וחלה במאפייה, חומוס בחומוסיה, כאן יין, כאן אגוזים, כל זה ברחוב יפת. ובשדרות ירושלים – ירקות ודברי חלב, וממול שותה קפה הפוך עם עוגיית חלבה. פני בעלי העסקים והזבנים/יות (שרובם ככולם ערבים), נבוכים, החנויות ריקות יחסית, אבל כשאני מחייכת – זוכה לחיוכים חמים בתגובה. אנחנו לא מדברים על "המצב", אבל זה כל כך ברור שכולנו רוצים פשוט לחיות בשקט.
ואני חושבת על יפן. לפני 5 ימים, בזמן הליכה לארוחה קלה, בהפסקת הצהריים בסדנה שהעברתי באוניברסיטה בטוקיו, מלווה אותי מאיומי הנאה, ואנו עוברות ליד בניין גדור מכל עבר. "מה זה פה", אני שואלת. "זה בית ספר עממי", היא עונה. "אז מדוע הוא גדור ככה, מפני מה הם מפחדים פה הרי אין פה..." ואני אפילו לא משלימה את המשפט. "את לא יודעת? יפן היא תרבות של פחד", היא עונה מיד. "ממה אתם מפחדים?" "מהכל, מקרינה, מחיידקים, מזיהום האוויר, מרעידת האדמה הבאה..." ואני חושבת – כל מקום והפחד שלו, כל מקום והשלווה שלו.
ומכאן להזמנה II: אולי אינני צריכה להסביר על רקע זה מדוע התעורר אצלי שוב העניין במוות, ולא רק בגלל גילי המתקדם. מכל חוויות שכבר עברנו בחיים, רק את מותנו לא חווינו עדיין.
לפני שנתיים קיימתי בביתי קבוצה של "קפה מוות", שהייתה מעניינת ומרגשת. החלטתי איפוא לנסות שוב בשנה המתחילה בימים אלה. אני מעתיקה את אותו נוסח של הזמנה כאן:
לפני זמן קצר ראיתי בדף האחורי של עיתון "הארץ" ידיעה שכותרתה המזמינה הייתה "כבר לא כל כך עמוק באדמה". הידיעה תיארה התכנסויות של אנשים לשיחות על מות, או סוף החיים. וכך נאמר בה: "איך מתמודדים עם המוות? אנשים שמעוניינים לענות על השאלה ולשוחח על נושאים הנחשבים מורבידיים מדי, או מעוניינים לשתף אחרים בחששותיהם העמוקים ביותר, יכולים לחלוק את מחשבותיהם במפגשים בלתי מחייבים עם כוס קפה ועוגה המעוצבת בצורת מצבה". שם הפעילות הזו, שהחלה בצרפת, זוכה לשם הנחמד death cafe .
הרשימה נראתה לי כל כך נכונה ומתאימה לי כרגע, ומכאן ההזמנה: אני מזמינה נשים וגברים בכל הגילים שרוצים להתכנס בשעות הערב פעם בחודש בביתי ביפו - לשיחות על מותנו, שהרי יבוא במוקדם או במאוחר, ללא כל ספק.
לי זה נחוץ. אולי דווקא משום שאני עדיין עובדת וחושבת, נראית בסדר, והכל בסדר אתי (טפו-טפו)...
אינני מבקשת לשמוע חוכמה של המזרח או המערב בנושא דווקא. אני מבקשת לשמוע על פחדים אישיים ועל צורות ההתכוננות שלנו, מעשיות ורוחניות. רובנו לא מדברים על כך. רובנו חושבים על כך המון. אם יש לנו ילדים "טובים" ונכדים – ולי יש למזלי – לפעמים אנו מעלים את הנושא. באמת? מה אומרים ומה לא אומרים? מי מוכן לשמוע בכלל?
בקיצור, מי מקבל את ההזמנה? אני חושבת על פורמאט כזה – מתכנסים אצלי בחדר הצופה אל הים 8-15 איש, לא יותר. (אם יהיה מבול - כל הקודם זוכה) יושבים יחד שעתיים פעם בחודש או אחת לשלושה שבועות במהלך השנה האקדמית, נגיד ביום ראשון בערב. אחד מאיתנו מנחה בתורנות, פותח את הפגישה בשאלה, בנושא שמטריד אותו, סיפור קטן, צילום או ציטוט. דואג שאיש לא ישתלט על השיחה ושלכל אחד תהיה זכות דיבור. כל אחד מדבר ושומע ללא ביקורת את האחרים. הולכים הביתה. אני מספקת את המקום וגם מים, תה או קפה (בלי עוגה!). יש חנייה חופשית ובשפע. וכמובן לא מדובר בתשלום!
למי שמתעניין ברצינות, בבקשה כתבי או כתוב אלי במייל הפרטי שלי
בעניין זה, (ורק זה) אנא לא לכתוב אלי במייל המסורבל של האתר הזה, בבקשה.
אולי יצא מזה משהו טוב. או לא כלום, מה קרה?
