"על החיים ועל המוות".
פרופ. עמיה ליבליך | 1/8/2021 | הרשמו כמנויים
אני מנסה להיזכר מתי נהגתי להשתמש, או שמעתי, צירוף מילים זה בילדותי. האסוציאציה שעולה אצלי תמיד קשורה לקפיצה: לקפוץ לבריכת השחיה, או למפלס נמוך יותר בטיול רגלי במדרון. היינו משקשקים מפחד, אומרים "על החיים ועל המוות", עוצמים עיניים ו- הופ, מעיזים. עכשיו אני חושבת שהשתמשנו בזה גם בהעזות שאינן פיזיות, אבל דורשות התמודדות עם פחד: למשל להיכנס לחדר מנהלת הגימנסיה ולהציג לה בקשה בלתי סבירה בעליל מטעם כל הכיתה, או לנחש מה התשובות הנכונות במבחן שלא התכוננתי אליו. ועם אלה אני חושבת על המושג המיסטי של "קפיצת אמונה" a leap of faith, שמשמעותה לעשות צעד לא ממש ראציונלי כי אני מאמינה שנכון או שווה לעשותו. בספריו הבלתי נשכחים של קארלוס קסטניידה הוא מביא את הגיבור למורד תלול מעל עמק רחוק ומשפיע עליו בכוחו לקפוץ. האם יצמחו לו כנפיים כתוצאה מאמונתו?
הביטוי הזה משמש כותרת לסרט נפלא ממש, שראיתי אמש, על ענת גוב בשנותיה האחרונות. הסרט, בבימויה של תמר טל-ענתי, מבוסס בעיקר על ראיון מצוין של אריק קנלר עם ענת, בו היא מדברת בגילוי לב על הסרטן שבו לקתה, על החיים ועל מותה המתקרב. עם הראיון מופיעות בסרט תמונות מאלבום בני המשפחה, שיחות עם גידי גוב בן זוגה, קטעים מהצגות תיאטרון של ענת כמחזאית, קטעי אנימציה, ועוד. עבודה קולנועית מעולה.
בעיני הקטעים החשובים הם דברים שאמרה ענת, המתבוננת בפיכחות ופיקחות על מה שצפוי לה בקרוב, ושומרת על ההומור שלה (לאו דוקא שחור), על מראה החיצוני הנאה ועל האופטימיות שלה. במבט בהיר וישיר היא מתבוננת אל המראיין שלה – שהוא הרבה יותר מפוחד ממנה – ואלינו הצופים, ואכן משכנעת שאיננה פוחדת מהמוות. היא גם טוענת שמעדיפה את הסרטן, שנותן לה זמן להיפרד ולהתארגן – על פני מוות פתאומי ב`נשיקה`, שרובנו מייחלים לו.
הפחד מהמוות מושרש עמוק עמוק בתרבותנו, ואפילו הנגיעה בשיח על הנושא היא עבור רבים בבחינת טאבו. כשהתחלתי את הפרוייקט על קפה מוות, (שמתקיים כבר 8 שנים אצלי, אבל התרבו גם קבוצות אחרות בארץ) זה היה לרבים מחבריי מוזר ומפתיע. אמרתי שאני מבקשת להתיידד עם המוות, ולעזור לאחרים לעשות את המסע הזה. גם אז וגם היום קיימים אנשים רבים בכל הגילים שבורחים ממחשבה ומחשיפה לעניין המיתה, כאילו אם לא נחשוב על זה, זה גם לא יקרה. אין לי שום ויכוח עם מי שמתנגד לכניסה לנושא; אבל בהדרגה מוצאים בעולם המערבי – כי במזרח זה ברור מזה אלפי שנים – יותר ויותר עניין ונכונות לחשוב ולשוחח, ואולי אף להתכונן למותנו. השיחה עם ענת גוב התקיימה כנראה לפני כ-12 שנה, כי בקרוב ימלאו כבר עשר שנים למותה. מאז, ההיפתחות של החברה הישראלית לנושא היא בקו עליה. ההתייחסות לספרי "קפה מוות", שיצא לאור לפני שנתיים, והעלייה במספרם ובמקומם של מלווים רוחניים ושל קבוצות שיח על הנושא, מעידות על כך בבירור. גם הופעת ספרו של ארוין יאלום ואשתו על שנת החיים האחרונה שלה, והאבל על מותה, פותח בכנות את הנושא.
אולם, צפייה בסרט אחד ויהיה גדול ככל שניתן, אינה משנת חיים כמו ששיח חוזר, משמעותי והדרגתי יכול להיות. לא בכל ענייני החיים והמוות יש לנו שליטה. מותו של אדם הוא קצת יותר גדול מקפיצה מן המקפצה בבריכה או ניחוש במבחן. אני קצת מסתייגת מהמונח "למות נכון", או "למות טוב" המופיע בסרט. יש משהו פשטני ודיכוטומי בניסוח של תהליך, אירוע או חוויה כל כך עמוקים ומורכבים במושגי טוב או רע. עם התרבות המומחים והקורסים של "שינה נכונה", "תזונה נכונה" ו... "הכנה לפסיכומטרי" – לא הייתי רוצה לראות את העיסוק הפילוסופי והעמוק של "התיידדות עם המוות" באותה קטיגוריה. אבל זה מוטב מהדחקה מסיבית ואחר כך התמיהה המופתעת ש... גם לי זה קרה!
