צעקה, זיונים בכנרת, רוחות ודגי בננה או בקיצור עוד מחשבות על הקשר עם הטבע במשבר נפשי
אדם לאוב | 19/3/2023 | הרשמו כמנויים
אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם בבלוג על המחשבות הראשונות שלי באקו-פסיכותרפיה, קיבלתי מספר תגובות מרגשות. אחת מהתגובות היתה ממטפלת מנוסה, שסיפרה על טיפול שעברה בעצמה לפני המון שנים, אצל פסיכולוג שהיה לו בית על החוף (פעם פסיכולוגים באמת התפרנסו טוב) ושהם היו מקיימים פגישות בהליכה על החוף, דבר שלתחושתה עזר לה להתחבר לטבע, ודרכו לעצמה, והפחית כמעט לגמרי חוויות של ניתוק מהן סבלה. בהמשך לבלוג התחלתי להחזיק פנקס בקליניקה בו התחלתי לרשום אזכורי טבע שעלו בתוך טיפולים. השבוע פסיכולוגית מנוסה וחברה טובה שלחה כתבה על צביקה קונוניץ' שהקים פארק באברבנאל. התזכורת הללו, לכוחו של הטבע לרפא, החזירו אותי ליומן שלי ולמחשבות, לא רק על הכוח המופלא של הקשר עם הטבע בתהליך ריפוי ובניה, אלא גם על מה קורה לקשר הזה בתהליכים של פרוק וחולי.
השנה זכינו בצוות בבית החולים לעבור את הסמינר ״שגעון בראי האומנות״ (מומלץ לכל צוות מטפלים, או בכלל). הסמינר מועבר על ידי חברתי מספסל הלימודים בתיכון, גיל כהן המופלאה. במפגש שעסק בפוסט טראומה, מצאתי פתאום שתי אנקדוטות לקשר עם הטבע. האחת בציור ״הצעקה״ של מונק, שמסתבר שלאחת הגרסאות שלה הוסיף הצייר בכתב ידו את הכיתוב "שמעתי צעקה גדולה עוברת ברחבי הטבע״. גיל הסבה את תשומת לבנו לכך שהאדם הרזה, בעל מראה השלד שומע את הצעקה, בעוד שני האנשים האחרים שעוברים על הגשר אדישים לה לגמרי. הפירוש של גיל, שהיה חדשני עבורי, הוא שעבור מונק, שחי חיים רוויים בטראומה ובמוות של בני משפחה, הקשר עם הטבע עצמו הוא "טריגרי".
האזכור השני היה של סיפור קצר של ג'י.די.סאלינג'ר ״יום מושלם לדגי הבננה״, בו מסופר על סימור גלאס, שסובל מפוסט טראומה ממלחמת העולם השנייה, ומתאבד בסוף. בסיפור כמה איזכורים של טבע. בתחילת הסיפור, בשיחה בין אשתו של סימור לחמתו, מוזכר ה״מקרה״ שלו עם העצים, ובהמשך סיפורים על ילד בשם כושי סמבו שטיפס על עץ ולא היה יכול לרדת כי שישה נמרים רדפו אחריו וחיכו מתחת לעץ, ועל כלב בולדוג שבנות הציקו לו עם מקלות מסוכריות על מקל שאכלו. הסיפור האחרון הוא על דגי הבננה, דגים שנכנסים לתוך בור מלא בננות אותן אוכלים בתאווה מטורפת אבל אז אינם יכולים לצאת מהבור, משתגעים ומתים.
על הטבע במשבר ופירוק, במטופלים נוירוטיים ופסיכוטיים
מטופלת[i] שלי בקליניקה הגיעה לטיפול זמן קצר אחרי הליך גירושין, במהלכו נפרדה גם מילדיה הבוגרים. היא תיארה שהעדיפו לעבור להתגורר עם אביהם והיא כיבדה זאת. בטיפול היא מספרת איך, לראשונה בחייה, הימים הסוערים של החורף מפחידים אותה. היא משתפת כיצד נהנתה כילדה לרוץ בגשם, לקפוץ בשלוליות ולהירטב. בזיכרון שלה כילדה, אבא שלה משתתף איתה בהנאה הזו. השנה, לראשונה, מפחדת מהחורף, מכך שתהיה חולה, ובבושה מספרת על פחד שרוחות חזקות יפרקו דברים בחצר, שלא תדע לתקן, ואולי אפילו את הבית עצמו. ניתן בקלות לפתוח את השיחה על ההתמודדות הראשונה שלה לבד בחייה, על הפחד שלא תוכל לתקן דברים שבעלה היה מתקן, ושהחרדה שהרוח תמוטט את הבית היא בעצם הד ברור לחווית "הבית" שרק לא מוזמן התמוטט בתהליך הגירושין. עם זאת, מנקודות מבט של אקו-פסיכותרפיה ניתן גם לראות איך כשהקשרים עם בני משפחתה מתפרקים או משתנים, וכשהיא ללא גבר מגונן (בעל/אבא), גם הקשר עם העולם הטבעי משתנה, והופך ממשחקי ומהנה למפחיד ומאיים.
מטופל אחר שפגשתי בבית החולים, הגיע במשבר, שלתפיסתי קשור היה לקריסה של הגנות נרקסיסטיות ושל תפיסת הגבריות שלו. הוא מספר בתחילת המפגש בינינו, לאחר שהתלונן על דלות חייו, החזרה למגורים עם אימו האלמנה, ההסתגרות בתוך החדר, על טיול ג'יפים בגולן זהו אזכור ראשון של הטבע, (הג'יפ שפוגם והורס את הקשר הזה גרם לי לחשוב על אור והדיסטורשן שלו בצרפת בפודקאסט שהתארחתי בו בעקבות הפוסט הקודם) אז נסע עם בחורה שרק הכיר, הוא מספר בפירוט על העלייה התלולה שעשה עם הג'יפ כדי להגיע לפסגה בה ניתן היה לראות את הכנרת בשעת השקיעה, מתאר את הסלעים והעצים, ובאותו מידה של פירוט גרפי מתאר את יחסי המין שקיימו בפסגת הגבעה, בתנוחה שמבססת את השליטה שלו.
על להיות חייתי
הרולד סירלס חושב שלכולנו יש חרדה לא מודעת מכך שנגיע למצבים רגרסיביים קיצוניים. החרדה יכולה להיות מרגרסיה למצבים של הינקות המוקדמת, או אפילו לחוויה התוך רחמית, (רגרסיה אונטוגנטית), ויכולה להיות גם חרדה מרגרסיה למצבים חייתיים, צמחיים ואפילו א-אורגניים (רגרסיה פילוגנטית). הוא מאמין שהחרדה הזאת היא עוצמתית בנירוזה, אבל יותר מכך בפסיכוזה, ושבנסיבות מיוחדות החרדה הזאת צפה למודעות.
בסיפור של סאלינג'ר, הנמרים שמקיפים את העץ הם ככל הנראה דימוי לאירוע שחווה במלחמה, בו הסתתר על עץ משישה חיילי אויב. הבולדג הוא ככל הנראה סימור עצמו, שאינו מסוגל עוד לעמוד בהצקות של הסביבה האנושית, ודגי הבננה הם בוודאי דימוי לסימור עצמו. בסוף הסיפור, סיביל, הילדה שאיתה משחק סימור על החוף, ולה מספר על דגי הבננה, אומרת לו ״ראיתי דג בננה״, והוא מבין שהוא עצמו, כמו דגי הבננה, נכנס לבור (המלחמה), השתגע ואינו מסוגל לצאת. כאמור, הסיפור מסתיים בכך שסימור שם קץ לחייו.
גם בבלוג זה הזכרתי בעבר איך מטופלים שונים (בעיקר בתחילתם של מצבים פסיכוטיים) הפגינו מולי או התלוננו בפני על קולות שבוקעים מהם בחוסר שליטה. חלקם אף התייחסו לזה ואמרו משפטים כגון: "אני נהייה כמו חיה, זוחל וצורח" או "יוצאים ממני קולות של חיה פצועה".
האנליטקאי ג'וזף דודס מצביע על ההנאה שילדים מפיקים ממשחק כאילו הם בעלי חיים (לבן הצעיר שלי יש הרבה שיחות טלפון עם נעמה, חברתי הטובה שעורכת את הטקסטים הללו, שבהן הוא שואג עליה כמו אריה או טיגריס). דודס מתאר שהמשחק הזה הולך לאיבוד לאורך הבגרות, ומסביר שזו הקרבה שלנו לטבע שעוברת הכחשה תרבותית. לכן, בבגרות, דימויים כמו ערפדים או אנשי זאב, שמייצגים מטמורפוזה חזרה מאדם לחיה, הופכים לייצוגים של הפחדים והסיוטים שלנו, ומהווים בעצם חזרה מפחידה של הקשר הקרוב והמוכחש שלנו עם הטבע. עצם העובדה שהאדם הוא חיה מוכחשת, ניתן לשער שכמו תכנים מוכחשים אחרים, שהופכים נגישים בתהליכים פסיכוטיים, גם החייתיות שלנו פתאום עולה לפני השטח.
טוב בכל זאת על כוח הריפוי וזה
המטופלת הגרושה הטרייה היתה בטיפול קצר, שקשה לומר אם עזר לה או לא. בחוויה שלה (וגם שלי) היא נעזרה בצמחי מרפא (ונטורופת שפגשה) על מנת לקבל שוב כוחות ומשמעות בחייה. ממש סביב סיום הטיפול, סיפרה כיצד צמחי המרפא עזרו לה לחדש את הקשר עם בנה הבוגר, שבשיחת טלפון סיפר שלא חש בטוב, ולראשונה מזה הרבה זמן הרגישה שיכולה שוב לתרום לו, לטפל בו בזכות הידע שצברה, ונסעה אליו לתת לו מספר תמציות.
המטופל מפרשת הסקס בגבעה סיפר בפגישה שלפני עזיבתו את בית החולים שמתכנן אחרי השיחרור מהאשפוז לנסוע, אולי עם חבר, אולי באוטובוס לים, או לכנרת, אם יהיה לו כוח, ותיאר שרוצה לשכב במים ולנוח. ניתן לראות שהטבע שוב מוזכר, אבל אם בתחילת הטיפול הקשר עם הטבע (ובת הזוג) היה הבסיס או הרקע לאובייקטים כוחניים וגבריים, כמו הג'יפ והסקס, שנועדו להיהרס או להישלט על ידו, בסיום האשפוז המפגש עם הטבע בא מתוך תחושה של היעדר משאבים (ג׳יפ או רכב, כוח לנסוע) והוא מזמין למנוחה בטבע אימהי, ולא לכיבוש.
ולסיום, אחד המטופלים שלי, שברגעי הפחד בטיפול השמיע לי חיקוי של הקולות שבוקעים ממנו כשהוא לבד, הביא לפגישת הסיום שלנו מתנת פרידה עם הכיתוב "תודה שעזרת לי לאהוב את הנמר".
[i] מזכיר שכל הסיפורים, בדויים, מולחמים או נכתבו באישור.
