צייד קומקומים ומגן מפני דובים על שפה משותפת כבסיס להשתתפות בפסיכוזה של המטופל

אדם לאוב | 29/3/2024 | הרשמו כמנויים

אין פה מקום לשני אנשים

בבלוג הזה, ובסמינר שהבלוג לפעמים מלווה, אני דוחף את הרעיון שפסיכוזה (לפחות באופן בו מתקיימת במפגש הטיפולי) היא קודם כל קונפליקט על עצם אנושיותו של האדם הסובל, על היכולות שלו לחשוב, להרגיש, לתת משמעות ובעיקר להיות בקשר אנושי. זו הסיבה, לדעתי, שגישות כמו גישת הדיאלוג הפתוח רואות כמרכיבים הטיפוליים החשובים ביותר את שמירת הרשת החברתית והקשרים של האדם שבמשבר, את השארת הסמכות לקבלת החלטות וליצור המשמעות אצל האדם עצמו, ובמיוחד את חשיבות ההסתכלות האנושית עליו.

בפרק על הספה הסילונית (בספר השעה בת 50 הדקות) מציע רוברט לינדר שהכניסה שלו לפסיכוזה של המטופל היא הגורם שמאפשר למטופל לותר על הפסיכוזה, כי כמעט בהגדרה כאשר הפסיכוזה נחלקת על ידי שני אנשים, כשיש בתוכה קשר אנושי, אז כבר אין בה יותר צורך. במפגש הספציפי הוא מתאר כיצד העניין שלו בהפלגות של המטופל שלו בחלל, בחישובים המתמטיים שביצע, ובהחלטות שקיבל במועצה האינטר-גלקטית (אפרופו קונפליקט על עצם האנושיות - חיי הנפש של המטופל התנהלו לצד חייזרים מופנמים), איפשרו למטופל לזנוח את החשיבה הפסיכוטית ולהודות בעצב שכל המסעות האלה הן פרי היצירה של מוחו שלו (אחרי תקופה קצרה של ריצוי במהלכה המשיך לספר על מסעותיו בגלל העניין של לינדר בהם). באחת הדוגמאות במאמר מספר לינדר על מקרה במחלקה בה עבד שבו אושפזו יחדיו שתי נשים שהאמינו שהן מריה הקדושה. במהרה אחת מהן הבינה שזה לא הגיוני, הכריזה שהיא כנראה אימא של מריה (האישה השנייה) ומשם הדרך שלה לזנוח את הפסיכוזה שלה הייתה קצרה.

וזה נראה נורא פשוט והלוואי שזה היה עובד ככה,  שאפשר היה להתאים בחדרים מטופלים כך שהפסיכוזות שלהם יהיו בסתירה לוגית ולהצליח בטיפול ב 50% מהמקרים או טוב יותר לספר למטופלים שגם אתה כמוהם תרנגול הודו (ההינדיק- בסיפור של רבי נחמן כמובן) ולהצליח ב 100%. אבל במחלקה הסגורה בבית החולים הירושלמי בו אני עובד הרבה משיחים חולקים את מרחב המחלקה ומרחבים עליונים, ולא נראה שקיומו של משיח כזה או אחר משפיע ולו במעט על משיחים אחרים. הגורם המרפא בסיפורים של לינדר או רבי נחמן, בעיניי, הוא לא הסתירה הלוגית אלא הקשר שנוצר. זו הבחירה של מריה קדושה אחת להפוך לדמות בחייה של השנייה, דרך המעבר להיות אימא, שמאפשרת לבסוף לזנוח את הפסיכוזה. ואילו לינדר עצמו מתאר הרבה יותר מאשר רק התעניינות בתכני הפסיכוזה המרתקים והחישוב המשותף של נוסחאות לטיסה בחלל. הוא מתאר כיצד הוא עצמו מגיע על סף שיגעון וניתן לחוש באופן העמוק בו איפשר למטופל להשתכן בתוכו. המחסום הזה של יצירת קשר אותנטי שבו אתה הופך באמת לחלק מחיי הנפש של אדם אחר הוא תמיד קשה, בוודאי כשהאדם הזה חמוש בכוחות אדירים (בדמות מנגנוני הגנה פרימיטיביים) שנועדו למנוע ממך ומכל אחד אחר להיכנס.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

לא פעם, כך אבקש לטעון, ובהמשך גם להדגים, יצירת שפה משותפת וייחודית היא ביטוי עדין ופחות דרמטי לשינוי כזה שנרקם לאטו.  אבל לפני כן:

 You keep using this word. I don't think it means what you think it means

בספר When the sun bursts: The enigma of schizophrenia  (שצוטט פה לא פעם ) בולאס טוען שההתנהגויות המוזרות בפסיכוזה מחזיקות תפקיד כפול. מחד, הן מחזיקות משמעות, את הניסון להתרפא, להיות בקשר עם חוויות העצמי של האדם הפסיכוטי, או ניסון לחזור ולהיות מספר הסיפורים של העצמי, אבל בו זמנית הן מחזיקות תפקיד נוסף שהמטופל משתמש בהם על מנת לא לחשוב. זה הסבר מעט יהיר, כי לא מניח שבמקרים מסוימים כשהמטופל לא מובן, זה פשוט כי המטפל לא מבין. ובכל זאת זה מתחבר די טוב לחוויה שיש לא פעם למטפל בפסיכוזה שכאשר אתה מצליח להבין ולחשוב יש תקווה ויכולות לעזור, אבל במצבים אחרים אתה רק נאבק על הניסיונות האלה להבין ולחשוב.  לפי בולאס, ככל שהעצמי מרוקן יותר והאדם הסובל מתרחק יותר מהאובייקטים עליהם מושלכים חלקי העצמי שלו, ההתנהגויות הופכות ליותר ממלאות את הפונקציה השנייה (הסברתי את זה יותר בפרוט ברשומה הקודמת - https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=6261).

נראה לי שכדאי לחשוב גם על שפה בטיפול בפסיכוזה באופן דומה. נדמה שלפעמים המילים, גם אם השימוש בהן קונקרטי, אסוציאטיבי או מוזר, מלאות במשמעות ומחזיקות בתוכן מעין מפת קוד לסיפורו הנפשי של המטופל, אבל לא פעם הקונקרטיות, האסוציאטיביות או המוזרות שבהן דווקא משרתת ניסיון להרחיק, לא להיות מובן ולא לחשוב.

למטופל הראשון שהובא אליי להדרכה הייתה שפה משלו שהמציא. היה לו אפילו כתב ולא פעם כתב לעצמו הערות, והסכים להקריא אותן בפגישות בשפת המקור ללא תרגום. איזו השקעת מאמץ מופלאה ודבילית להחריד. כמה אנרגיה ויצירתיות הושקעו כדי להתקיים כיצור חושב ומשתמש בשפה באופן שבו אף אחד לעולם לא יוכל להבין אותך. אני זוכר שחשבתי לעצמי שזה כמו לשמוע קילנגונית אם מסע בין כוכבים הייתה סדרה כושלת ללא מעריצים שטרחו ללמוד את השפה.

הבוקר בקבוצה במחלקה הסגורה, הקבוצה כמו נחלקה לשניים. חמישה אנשים חלקו סיפורים קשים על אירועים אלימים שעברו, בעוד ארבעה אחרים כמו דיברו עצמם לדעת באופן שהרגיש לא מובן וחסר הקשר. באופן לא טיפוסי הרוב היה בצד ה"מתקשר", והתחושה הייתה שהם כמו בזים, כעוסים או חסרי סבלנות לחבריהם. באופן עוד יותר פחות טיפוסי החלק הקוהרנטי כמו הצליח לנצח וארבעת המטופלים האחרים יצאו החוצה מהקבוצה. המפגש היה המפגש הכי "שפוי" ומובן שהיה לי במחלקה למשך כ -15 דקות בערך, אז החלו חלק מאותם מטופלים שיצאו לחזור, וחלק מהאחרים מצאו את עצמם לא מסוגלים להכיל ויוצאים מהקבוצה. לתחושתי, זה היה ממש מאבק בקבוצה שחלק ממנה מייצג את החלק בנפש הקולקטיבית שמחפש להשתמש בשפה ובמרחב הקבוצתי לייצר קשר ומשמעות, והחלק השני מבקש להשתמש בשפה ובמרחב הקבוצתי על מנת לפרק אותה.

 קומקום נשאר קומקום

התייעצתי פעם בהדרכה על חוויה שבה הרגשתי שהשיח ביני ובין המטופל מרגיש רחוק ומזויף. הרגשתי שהמילים כמו מתרוקנות ממשמעות במהלך השיחה. אנחנו משתמשים בהן אבל מפספסים את המשמעות. המדריך שלי סיפר לי בדיחה שהגדיר כישנה ולא מצחיקה (משום מה צחקתי), על אדם שיצא לטייל על פסי הרכבת. לפתע הוא מבחין ברכבת ושומע את הצפירה של הקטר, אבל השרוך שלו נתקע והוא אינו מצליח לרדת מהפסים. הרכבת נתקעת בו, ובמזל הוא לא מת, אלא עובר טיפול ארוך ומציל חיים, ואחריו שיקום של כשנה שבסופו הוא מגיע הביתה.  כשמגיע, אשתו מציעה לו קפה, והוא משיב שהוא ישמח מאוד. כבר חודשים הוא מפנטז על הרגע שיחזור הביתה, ישב על הכורסא והיא תכין לו קפה, אבל כשהקפה רותח והקומקום שורק, הוא קם לוקח את הקומקום ומנפץ אותו על הקיר. האישה מסתכלת עליו מבוהלת, לא מבינה מה קרה, והוא אומר "אלה צריך להרוג אותם שהם צעירים". כמה שבועות אחרי ההדרכה פגשתי מטופל אחר שדווקא הרגיש מאוד פתוח להתחיל לחשוב על זה שלפעמים הוא מגיב בחומרה לאירועים במציאות מתוך החוויה שלו שמושפעת מהאירועים הקשים בעברו. סיפרתי לו את הבדיחה. לפגישה הבאה הוא הגיע ואמר:

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

מטופל: צדתי הרבה קומקומים

אדם: צדת הרבה קומקומים ?

מטופל: כן כי אלה צריך להרוג אותם שהם צעירים

אדם: נכון

מטופל: אבל הקומקומים שצדתי היו בגודל של רכבות וצבועים כמו רכבות

אדם: הקומקומים שצדים בהתחלה תמיד כך.

לרגע אחד הייתה לנו שפה משלנו, שפה שבו זמנית לא תוכל להגיד כלום למי ששומע מבחוץ ויש בה הגיון מושלם עבורנו. ידענו שנינו באותה נקודה שהיה לו שבוע קשה בו נתקל לא מעט במקרים שהרגיש שהוא מגיב עליהם בחומרה מתוך עולמו הפנימי. כשהתרחשו, הרגישו לו מתעתעים, והיה קשה להבחין בינם לבין האירועים אותם הזכירו מהעבר. הבנו שנינו גם שאני מאמין שכך הם בהתחלה, אבל בהמשך ניתן יהיה ללמוד לצוד גם קומקומים קטנים יותר, ושהאירועים האלה יוכלו לפחות בעוצמתם עם הזמן.

כמו תינוק

יום אחד נכנסו הבנים שלי למיטה בחדר ההורים, שם בדיוק התעוררנו אני ואחותם התינוקת. שניהם רצו להתכסות בשמיכת הפוך העבה ורבו על השמיכה של אימא שלהם שהייתה פנויה. איך שהוא, נאמר הביטוי המוזר "מי יביא לי את השמיכה – אתה!". אחותם, שרצתה להשתתף גם היא, צרחה בשמחה ״אתה, אתה״, ומאז הם הפכו את זה לשיר, וכשרוצים לגרום לה להגיד "אתה" הם שרים "מי יביא לי את השמיכה? אתה! אתה!".  במשחק אחר התלבטנו לגבי החלטה שצריך לקבל באופן משפחתי והם שאלו אותה ואמרו לה לומר "אאאה " פעם אחת בשביל כן, ופעמיים בשביל לא. אחר כך השאלה הפכה מורכבת יותר, והכנסנו עוד אפשרויות, ומפה לשם היא אמרה בערך מאה פעם "אאהה" כשהם סופרים ונהנים. חשבתי על המאמץ הזה ללמד את אחותם שפה, להזמין אותה לשיחה שלהם, להשתמש לשם כך ב"מילים" שלה. בתקופה האחרונה היא מדברת המון אבל רק מעט מהמילים שלה נושאות איזה משמעות מובנת. לאט לאט היא הופכת יותר ויותר מובנת לזוגתי ולי ואז אנחנו מתווכים לאחיה שממשיכים ומתווכים לסבא וסבתא, לחבריהם, ולכל מי שהיא פוגשת. ראיתי כיצד לאט לאט היא הופכת דוברת יותר של השפה שלנו ואנו לשלה.

פרופסור X (שם בדוי)  העיר לי בפגישה אחת שהפיהוק שלי הוא עדות לכך שאני מסכים אתו ושזה ידוע שמפהקים כשמסכימים. ככל שאותה הפגישה המשיכה הפכתי עייף יותר ופיהקתי באופן חסר שליטה כשהוא מתפקע בצחוק על כמה אנחנו מסכימים. שבועות אח"כ בקבוצה שהעברתי הוא פיהק, הערתי שהוא מסכים איתי, הוא חייך, ואף אחד אחר בקבוצה לא הבין מה רצינו.  זה היה מין רגע קומקומי שכזה שבה התקשורת בינינו עדיין שומרת על התפקיד ההגנתי שלה מול העולם, אך בינינו היא כבר משרתת תפקיד מסורתי, אנושי יותר, של יצרת קשר. 

בפגישה אחרת ניסה הפרופסור לפתוח את בקבוק המים שהיה על שולחני וכשלא הצליח הגיש לי אותו ואמר "מגן מפני דובים". זה היה נראה לי מאוד מוזר וחסר פשר, אבל כמה חודשים אחרי כן כשאמר ״אני צריך לשתות״ והתעסק עם מנגנון הפתיחה של הפקק של הבקבוק, שמעתי אותו אומר I CANT BEAR IT (bear  = דב וגם = לסבול) ובכך הזמין אותי פנימה לרגע לשפה שלו באופן שהזכיר לי את בניי מזמנים את אחותם.

נדמה לי שלא צריך אחרי כל התיאורים האלה להסביר כמה מרגש בהדרכה היה המפגש שבו המטופל של המודרכת שלי החליט שהוא מוכן ללמד אותה מילים ראשונות בשפתו.