סכנה: המטפורה והחיים
פרופ. עמיה ליבליך | 27/1/2023 | הרשמו כמנויים
יש מצבים המשתלטים לנו כל כך על החיים, שכל דבר שנקרה בדרכנו הופך למטפורה על המצב. ב"מצבים" אני מתכוונת לאוירת הסכנה שרבים מאיתנו חשים בכל רגע של ערות – סכנה שהיא אינה פיזית בטחונית כל כך, אלא סכנה קיומית של השקפות שלאורן גדלנו, ולאורן חינכנו פה את ילדינו. אני כמובן מדברת על עצמי, אך הניסוח בצורת רבים מעיד על הידיעה שאינני בודדה במקום זה כרגע. אני כמובן גם מודעת לעובדה שיש רבים שאינם שותפים לאותה חוויה.
בלי להיכנס יותר מדי לשדה המוקשים הפוליטי, אסכם ואומר: כבר חודשיים, מאז הבחירות, אני מרגישה בסכנה. אני מתעוררת בבוקר בחרדה. מה יביא היום. אני פוגשת את נכדיי בדאגה – מה צופן להם העתיד? וזה מאוד עצוב לי להודות בדבר.
וכאן אני רוצה לכתוב על שתי חויות תרבותות עמוקות שהפכו עבורי – ממש לא בכוונה – למטפורות לחיינו בארץ עכשיו. הראשנה היא חווית הביקור בתערוכת "הים הבוער" של סיגלית לנדאו במוזיאון ישראל. (מי שלא ראה – רוצו לשם!) בפשטות אפשר לומר כי סיגלית מציגה בתערוכה תוצרים שונים הקשורים בים המלח. היא מבקרת בים המלח שנים רבות, ודלתה ממנו השראה וחומרים ליצירה פורצת גבולות חזותית ורוחנית. איך מלח יכול לדבוק בחפצים שונים ולשנות אותם כליל, איך חומר אבקתי עשוי להתגבש למוצק, ואיך תהליך כיליון מתרחש באיטיות גדולה עד שמגיע אל האין. ועוד למדתי איך מכל חומר אפשר לברוא יופי, אם רק יש כוונה נכונה (וכישרון מתאים..). קטונתי מלהעריך אמנותית את המיזם בו השקיעה סיגלית לנדאו שנים ארוכות, ועד כה צפו בו עשרות אלפים. בשיחה שקיימה עם אוצר התערוכה, אמיתי מנדלסון, אמרה כי חווית הבסיס שלה במקום היא של "החיבור בין שמיים, ים, ויבשה לתחושת הבדידות". הא מדברת על הים המשווע "לנחלים שעזבוהו", ועל "תחושות פריון וכיליון לסירוגין" שהיא חשה למולו. ברוח המטפורה המתבקשת אני רוצה לציין כאן מיצג וידיאו המראה את שקיעתם של שני גבישים דמויי נעליים היורדים לאט לאט אל מצולות המלח עד שנעלמו עקבותיהם כליל. ואז אינם. האם גם בחיים יופיעו מחדש בעוד כמה דקות על המסך, כפי שזה קורה במוזיאון? וההרס שהרסנו א ים המלח, משבעה פלאי עולם – האם יש לו תקנה? את הנמשל תוסיפו בעצמכם.
החוויה השנייה נגרמה לי בקריאת הספר של אורית אילן, "אחות לפליאדות", זוכה פרס ספיר השנה. נקודת המוצא של הרומן המסעיר הזה הוא אירוע מיקרי שקורה לגיבורה הראשית כצופה מהצד – bystander. מיקה, מגיהה לילית בעיתון, שבסך הכל רצתה להגיע הביתה בשלום, עדה לתאונת דרכים מחרידה שבה נהרג רוכב אופניים לנגד עיניה. התאונה משבשת את חייה וצובעת כל מה שהיא רואה ושומעת מאז – כך שהרומן כולו דומה לטקסט משובש מעט, שאין הקורא בטוח במה שהוא קורא. אולי אם אסיט את המבט מעט שמאלה או ימינה אראה יותר ברור את התמונה? או שזו חווית הפוסט-טראומה בהתגלמותה? כפסיכולוגים נוכל להתפלא במיוחד על התיאור של קבוצת תמיכה – או להפך, קבוצת הלקאה, אליה מצטרפת מיקה בהמלצת פקיד הבנק שלה, ושל ביקור אצל איש 'מואר' באחד מכפרי הצפון. האם משהו מאלה יכול להביא לה/לנו ישועה? האם יש תיקון למציאות שהשתבשה? האם זו נחמה שהעירית מבצבצת מתוך האדמה גם בספר זה, כמו "והחיטה צומחת שוב" של המשוררת דורית צמרת, שמתה לאחרונה? אבל לנו כבני אדם אין דרך להתחיל מהתחלה.
