היענות
פרופ. עמיה ליבליך | 9/5/2012 | הרשמו כמנויים
"לפעמים הצטערתי שאינני צייר", כותב הסופר. כי "רציתי לרשום בדייקנות את התמונה שלנגד עיני: ארבע דמויות במאמץ משותף של היענות; אף כי הם שונים כל כך זה מזה."
תחילה, המילה שעצרה את קריאתי השוטפת הייתה המילה היענות. מילה שאינני חושבת שהשתמשתי בה אי פעם. אנחנו הפסיכולוגים אומרים הקשבה, קשב, הקשבה פעילה, או הקשבה אמפטית. פתאום הגיחה המילה הזו בעברית יפה ואמרה בדיוק את מה שצריך להיאמר – הקשבה שיש בה מענה, הקשבה שהיא עצמה המענה, או שהיא השלב המקדים למענה שיבוא. אולי זה הפירוש בשפה גבוהה של 'להיות שם' – עבור בן משפחה או חבר, עבור המרואיין שלי, עבור המטופל שלכם (שכן כידוע אינני מטפלת).
ועדיין לא נתתי את הקרדיט למי שכתב את המשפט היפה שלמעלה – הוא לקוח מעמוד 253 בספר ישן שלקחתי לקריאה מחדש - "רביעית רוזנדורף" מאת נתן שחם. הספר יצא לראשונה לפני כ-25 שנה אבל בשבילי הוא משתבח עם הגיל. הוא מספר על ארבעה מנגנים, שלושה גברים ואישה, ברביעייה של מוסיקה קאמרית, המופיעה בפלשתינה הבריטית בשנות השלושים של המאה העשרים. הנגנים – כפי שהיו באמת וירטואוזים מוסיקאליים שנאספו אז בארץ – הינם פליטי המשטר הנאצי, ורובם לא הגיעו הנה מרצונם. את השפה העברית הם דוברים רק בקושי, אבל בשפת המוזיקה הם שולטים היטב ובה הם מבצעים את יצירותיהם של מלחיני הארצות שגירשו אותם, לקהל המקומי, שהוא מצידו צמא לתרבות שנעקר ממנה. לספר חמישה חלקים – כל אחד כתוב מנקודת מבטו של אחד מארבעת הנגנים, כקולות הרביעיה או כנרטיבים בסיפור רב-קולי, והחמישי הוא סופר יהודי-גרמני, אגון לונטל, שקיבל את הזכות להאזין לחזרותיהם (ומן הפרק שלו לקוח הציטוט שלמעלה). העלילה איננה כה חשובה בעיני; חשובים הרקע, המפליא לתאר את התקופה בארץ בשנים שלפני המלחמה ואת הקבוצה העקורה הזו, וכן השפה של נתן שחם והתבוננותו הרגישה במוסיקה, שעולים על כל שבח.
אם כן, אפשר לרכוש מהטקסט הזה את המילה היענות. ברביעיה קאמרית מוצלחת, חייבת לשרור מידה מירבית של היענות בין הנגנים, שכן אין מנצח ואין סולן, אלא הקשר והתקשורת בין הארבעה הוא שקובע את איכות הנגינה ומעביר או לא מעביר את החוויה אל המאזינים. לפעמים נעשה הקשר במבט, שאף אנו רואים מהקהל, לפעמים בתנועות הגוף; לרוב הוא סמוי מהעין. גדעון שוורץ ידידי המנוח, שאיתו הרביתי ללכת לקונצרטים בירושלים, היה אומר כי ברביעיה קאמרית (שלישיה או חמישיה - לא חשוב גודל הקבוצה כל עוד היא קטנה) הוא רואה כעין כדור קליל וצבעוני, מעין בלון, המועבר בעדינות ובדייקנות מנגן לנגן. גם זוהי מטפורה להיענות. ההיענות, אומר שחם, היא תוצאה של מאמץ משותף, ואיננה אוטומטית. אם רק נחכה לה, לא תבוא מאליה.
אולי נתפסתי למילה זו בגלל שבאותו בוקר החלטנו בהסכמה של שתי המנחות (חוה רימון ואנוכי), ושל תשעת המשתתפים, שלא להמשיך את פעילות הקבוצה לכתיבת סיפורי חיים – "חומר נפש" – שאנו מקיימים באופן סדור בביתי. זוהי קבוצה שנפגשה עד כה ל-12 מפגשים, אולם לא מצאה עניין (או פנאי, או כסף – הכל קשור בעניין) להמשיך לסידרה נוספת. זה קרה בניגוד גמור לניסיון שרכשנו מארבע קבוצות אחרות בהרכב דומה, שקיימנו בשנים האחרונות, ובכולן היה עניין אינסופי כמעט להמשיך ולהמשיך, ורק בקושי נפרדנו והתנתקנו אחרי תקופה ארוכה.
אני מנחה קבוצות בפורמאט שונה במשך כארבעים שנה. מה הנוסחה להרכבת קבוצה מוצלחת שתתן מענה ראוי למשתתפים על פי המטרות שהציבו לעצמם – זוהי אחת מן השאלות שלעולם לא תיפתרנה בפסיכולוגיה. לפעמים זה קורה, ולפעמים – לא. מיומנותו של המנחה היא כמובן גורם, אבל אינו כולל ובלעדי. בכל קבוצה עשויים להיות יחידים ש"אינם מתאימים" וינופו באופנים שונים במהלך פעולתה. כל קבוצה כמעט עוברת התחלות קשות ומשברים במהלך התבגרותה, אבל אם היא קבוצה "טובה" – היא מפיקה תועלת מהקשיים, ומעמיקה את המחוייבות ואת טיב העבודה הנעשית בה. התגבשות הקבוצה מאנשים שונים ומיוחדים לרביעיה קאמרית מוצלחת עשויה לקחת זמן רב, ולדרוש חזרות מרובות. ולפעמים איננה קורית.
מה שהיה חסר בקבוצתנו שהתפרקה היא אותה היענות: העניין והנכונות להגיב לעומק זו לזו, הרצון להקשיב גם כשקשה, הסבלנות לקצב האישי ולכשרונות השונים, היכולת לקבל, לתמוך ולבקר בשום-שכל. גם למנחות אחריות כמובן, אלא שהמנחות עצמן התפלאו על שבאותם כלים ובאותה נוכחות אינן מביאות את הקבוצה לגבהים שהצליחו להעפיל אליהם בקבוצותיהן האחרות. אולי בגישות האינטר-סובייקטיביות בפסיכולוגיה נמצאת השפה לתאר את התופעה, אך אם היא קיימת או נעדרת ניתן להרגיש גם בלא מילים.
"היענות", אני זוכרת, ומורידה את הכובע בפני הסופר הקשיש נתן שחם שממנו שאלתי הבוקר את המילה.
