וְכִי מָה הּוא אוֹר אִם לא רֶטֶט קָטָן שֶל קֶשֶר
עלון פסיכולוגיה עברית | 18/12/2022 | הרשמו כמנויים
הערב נדליק נר ראשון ואורות ירצדו מחלונות הבתים. חג חנוכה הוא חג בלי הרבה מחויבויות אבל עם הזמנה פתוחה לשמונה ימים למפגשים מאירים. פה עושים הדלקת נרות עם המשפחה, שם בגן הילדים, ובערב אחר ערב סופגניות עם חברים. טקסיות לא מכבידה של הדלקת החנוכיה, ואש זורחת. לא צריך הרבה יותר מזה כדי לייצר איזה מרחב של התרגשות עדינה, בתוך השגרה האפורה. לפעמים אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, ואולי גם קצת אחרי הלביבות. לא תמיד קל להאיר את הבית הפנימי כשעלטה שוררת. אז טוב שלפעמים אפשר להדליק נר ממשי, עם עוד אדם, או כמה, ואפילו אפילו לבד, ולסמן שבכל זאת, אפשר להדליק את החושך, גם אם לרגע אחד. חג אורים שמח!
השבוע באתרנו חומרים מקצועיים חדשים, פרקים מספרים וטורים טריים:
מה מאפשר התחדשות במפגש ובשיח הטיפולי, שלאורך זמן עלול להפוך לתהליך סיזיפי ונטול תנועה אותנטית? על מנת לענות על שאלה סבוכה זו, מאמרו החדש של שי גיל, "סיזיפוס ואורפאוס נפגשים בקליניקה: עיון פסיכו-מיתי באפשרות לשינוי והתחדשות בטיפול", נעזר בחיבור שבין התהליך הטיפולי לבין סיפוריהם המיתולוגיים של סיזיפוס, שנענש בשאול, ושל אורפאוס הנגן המופלא, שירד אל השאול וחזר ממנה. המפגש הקסום בין הניגון האורפי למאמץ הסיזיפי משמש במאמר כנקודת מוצא למחשבות על הגורמים המחוללים שינוי מרפא בתהליך הטיפולי, המשול לירידה משותפת אל שאול הנפש ועלייה ממנו.
במדור הספרים תוכלו להתידד עם קובץ הסיפורים החכם והרגיש של שנער פנקס-סמט, 'גופמצוף', מהלך על קווי המתאר של הגוף, ובמקומות שבהם הוא פוגש את הנפש. פנקס-סמט, ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית, עומדת בראש המסלול לפסיכותרפיה מודעת גוף בבית הספר לפסיכותרפיה ״הגל החדש״ באוניברסיטת רייכמן, מפגישה אותנו, בסיפור קצר מתוך הספר הזמין לקריאתכם, עם ילדה כבדת משקל שמבקשת רק לאכול, לאכול ולצוף.
הקישור בין תסמונת קדם-וסתית לבין שינויי מצב רוח קיצוניים והתנהגות אימפולסיבית מוצג שוב ושוב בתרבות הפופולארית. אולם, האם ניתן למצוא לו תוקף מחקרי ממשי? בפרק מתוך ספרם של הפסיכולוג החברתי ד"ר רוי באומייסטר והעיתונאי ג'ון טירני, נערך דיון בקישור השנוי במחלוקת שבין תסמונת קדם-וסתית למופעים רגשיים והתנהגותיים שונים. בהתבסס על ממצאים מחקריים מהשנים האחרונות, הכותבים מציעים שההתעלמות מדרישות הגוף לצריכה מוגברת של גלוקוז במהלך השלב הקדם-וסתי, עשוי להתקשר לחלק מהקישורים השגורים בתרבות ובפרט, להתדלדלות כוח הרצון
וספר נוסף במדור – 'העצב המעצב - מודל לטיפול דינמי מתמקד ומתוכנן' מאת שלמה זלוטניק. בספר מוצגת גישה טיפולית לפיה ניתן להתבונן על 'תצורת מצוקה' כמעין תבנית המתפתחת בנפש ובצורתה מתהוות מצוקותיה. הגישה מציעה למקד את הטיפול בהקשבה לתבנית זו. בפרק מהספר הזמין לקריאתכם תמצאו ניתוח טקסטים טיפוליים בראי המודל הטיפולי המוצע.
ובפסיכובלוגיה -
"בקליניקה כמו בחיים, משמעות המבוגר האחראי היא לאפשר למטופל ולעצמו לתקן אחרי שנעשתה טעות. מטופלים רבים הם ילדים הוריים, וקונפליקט בטיפול מפעיל אצלם חשש שהרסו את האובייקט, ושחובת התיקון עליהם. גם אם כמטפלים נפגענו, יצאנו מכלינו ואפילו סיימנו פגישה, חובתנו לאפשר לנו ולמטופל לעשות תיקון לשבר....היכולת להבין יחד את הדברים וגם להתנצל על מה שאנחנו כמטפלים עשינו לא בסדר או באופן פוגעני, מאפשרת גם דרך לתיקון, בדיוק כמו עם הבן שלי בבוקר". טל פלג שגיא על מושג ״המבוגר האחראי״ כהורים וכמטפלים.
"אני רואה בשתי הנקודות שבין ציון 98 ל100 מרחב. זה מרחב תנועה, מרחב היתר, גמישות ומקום להיות בו. בזכות המרחב הזה אנחנו יכולים לנשום. ואפילו לפתח שאיפות. הרי אם נהיה כל הזמן על 100, לא יהיה מרחב תנועה או לאן להתקדם, לאן לשאוף. כשמגיעים לפסגת הר יש רק דרך אחת לזוז משם, לרדת. או להיתקע...היכולת להכיל את הפער שבין הרצוי למצוי מתסכלת ואפשרת. זה מרחב הנשימה, המקום שבו אפשר לנוע קצת יותר בנחת. לקבל את הפער הבלתי נמנע". ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין על הנקודות החסרות או המרחב שבתסכול.
ד"ר חנה דויד מבקשת לחקור את האופן בו התאוריה של אנה פרויד רלוונטית לליווי וטיפול של ילדים מחוננים, ומתחילה בסקירת שמונת המכשולים שעלולים על פי אנה פרויד לייצר התנגדות לאנליזה בקרב ילדים, ומיון סיבות אלה לשני סוגים כשמדובר במחוננים - כאלה המועצמות אצל מחוננים וכאלה שניתן להיעזר באינטליגנציה הגבוהה של מחוננים כבמנוף לשינוי, לשיפור, וראשית לכל – בביסוס ברית טיפולית כמפתח להצלחת הטיפול
ולסיום, גיא פרל שב לבלוג הנפלא שלו, והפעם עם קריאה מרגשת בספר 'על השעות השבורות' מאת ריקי כהן, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 'השעות השבורות' הנו ממואר מאת המשוררת והסופרת ריקי כהן, ובמרכזו זיכרונותיה כבת לאם שהתמודדה עם מחלת נפש. פרל כותב על האפשרות ה'שמאנית' להתמיר באמצעות כתיבה את ארסם של נחשי הזיכרון הטראומטי.
"התגובות שמקבלת ריקי על ספרה מאז ראה אור, מצביעות על הגשמת ייעודה השמאני – רבות ורבים חשים שהספר מספר את סיפורם ומקל על כאבם. אולם, אבקש להצביע על שכבה נוספת של ריפוי הכרוכה בספר – ״ריפוי רוח האם״ בניסוח השמאני, ״תיקון האובייקט האמהי המופנם״ בניסוח פסיכולוגי או ״חילוץ קולה האבוד של האם״ בניסוח ספרותי או פמיניסטי. כדי לרפא את רוח האם חייבת ריקי, ככל שמאנית, להתמיר בנפשה את ארסם הממית של נחשי הזיכרון, לחומר מחיה. למעשה, המדובר בהתמרה הפוכה לזו שעשתה בימי הטשטוש והשיככה".
* / יהודה גזבר
וְכִי מָה הּוא אוֹר
אִם לא רֶטֶט קָטָן שֶל קֶשֶר
(אולי אֲפִלּו, הוֹ אֱֹלהִים,
שֶל קִרְבָה)
בֵּין כוֹכָבִים וְגָלַקְסְיוֹת
הַמְרֻחָקִים זֶה מִזוֹ שָנִים רַבוֹת
מָשָל הָיּו בְנֵּי אֱנוֹש
Photo by Phyllis on Unsplash
