הנקודות החסרות או המרחב שבתסכול
ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין | 11/12/2022 | הרשמו כמנויים
שתי הנקודות.
לקבל 100 או 98? מה מסתתר במרחב הזה שבין שלמות לחוסר שלמות. אנושיות? חמלה? הבנה?
אולי דווקא התסכול מסתתר שם. הפער בין הרצוי למצוי, שבו נמצא התסכול. הדבר שכל כל רצינו... איך זה שתמיד מישהו אחר מקבל ציון גבוה יותר?
וגם אם זכיתי במקום הראשון, זה הרי זמני, ורק לתחום מסויים!
איך חיים בתסכול של המקום השני, של הכמעט? במונדיאל הנוכחי אנחנו רואים תמונות של כוכבי על בוכים, ממררים בבכי של ממש. דווקא הם, מושא ההערצה, מובילי תחום – ממררים בבכי. האכזבה אצלם מרה יותר. למה זה קורה?
ואיך זה שמישהו אחר מתמודד טוב יותר ממני במקום שאין בו דרך אובייקטיבית לשפוט או למדוד כמו חברות או הורות?
הפער הזה, ביני לבין המצויינות משקף אנושיות, מקריות, שונות בלתי מוסברת. זה הפער המתסכל שתמיד יהיה שם. וכמה שהוא מתסכל. במיוחד כשהוא פער קטן.
קל יותר דווקא כשהפער גדול. פער גדול אמנם מייאש אך גם מארגן. כשמשהו מאוד רחוק ממני, אני יכולה ללמד את עצמי לחשוק בו פחות כי הוא בלתי מושג, ולמקד את האנרגיה בתחום אחר. כך למשל אין לי כל שאיפות להצטיין כשחקנית כדורסל או להתחרות בסימון ביילס בהתעמלות קרקע. אני דווקא אוהבת ספורט, אבל זה רחוק ממני. לא רלוונטי.
התסכול יגיע דווקא ממה שקרוב אלי. במקרה שלי זה יהיה למשל משוב מאכזב מהרצאה שהעברתי, או תפוצה נמוכה של הבלוג. הכמעט מצוין, כמעט טוב מאוד, כמעט מספיק. הכמעט. הכמעט מאכזב כל כל. הרי זה קרוב, אפשרי, ניתן להשגה. ולפעמים זה כל כך מתסכל שאני מרגישה שמתחשק לי לפרוש ולהפסיק הכל, מרגישה "שזה לא עושה לי טוב". אז למה לא? בתחרויות ספורט זוכי מדלית ארד מדווחים על יותר סיפוק מזוכי מדליית כסף. איך זה מוסבר? זוכי המקום השני כמעט וזכו בזהב. הם התאכזבו. זוכי המקום השלישי כמעט ולא קיבלו מדליה בכלל, אבל בסוף עמדו על הפודיום בגאווה. דווקא המרחק מהמקום הראשון עוזר לנו להעריך את ההישג. הקרבה הרבה, בה נמצא התסכול.
אז מה עושים עם התסכול? אני לפעמים מדמה את זה לנסיעה בכביש. גם אם נעקוף את המכונית שלפנינו, תמיד תהיה עוד אחת לפניה. לעולם לא נהיה באמת במקום הראשון. ואם כן, זה זמני וחולף. עולה ויורד. גם ההצטיינות, כמו הבינוניות והכישלון, זמניים ומשתנים.
אני רואה בשתי הנקודות שבין ציון 98 ל100 מרחב. זה מרחב תנועה, מרחב היתר, גמישות ומקום להיות בו. בזכות המרחב הזה אנחנו יכולים לנשום. ואפילו לפתח שאיפות. הרי אם נהיה כל הזמן על 100, לא יהיה מרחב תנועה או לאן להתקדם, לאן לשאוף. כשמגיעים לפסגת הר יש רק דרך אחת לזוז משם, לרדת. או להיתקע. יש אנשים שנתקעים על 100, בפסגה. לדעתי זה ממש מלחיץ. צריך לעבוד קשה רק כדי להשאר שם, אולי על חשבון דברים אחרים. יש סיבה שסימון ביילס המתעמלת הטובה ביותר פרשה באמצע גמר אולימפי כי לא הצליחה יותר לעמוד בלחץ. להיות כל הזמן הכי טובה זה פשוט בלתי נסבל. היכולת להכיל את הפער שבין הרצוי למצוי מתסכלת ואפשרת. זה מרחב הנשימה, המקום שבו אפשר לנוע קצת יותר בנחת. לקבל את הפער הבלתי נמנע.
מהמדידה הבלתי פוסקת אני גוזרת עוד שאלה – שאלת "מה טוב לי" לעומת "מה עושה לי טוב" בטווח הקצר. לפעמים מה שעושה לי טוב, לא באמת טוב לי. הרי מה עושה לי טוב? הסיפוק המיידי, הרגיעה, ההקלה או ההמנעות. זה באמת "עושה לי טוב". אך האם זה באמת "טוב לי"? האם זה זה מקדם אותי למקום שאליו אני רוצה להגיע? הבחירה ב"מה שעושה לי טוב" חוסכת תסכול. אם נתרחק מגורמי המצוקה, אם נקרב את הרצוי למצוי, על ידי ויתור על השאיפות ועל הערכים שלנו, נחוש טוב בטווח המיידי, אבל נתקשה להתקדם, ובהדרגה נתחיל לחוש מחדש את התסכול, המצפון יציק לנו, ואנחנו עלולים להרגיש לעיתים קרובות שאין באמת טעם או משמעות לדברים. במצבים מסויימים אפילו נחוש מצוקה. דוגמאות לכך הן בחירה לצאת לטיול חברות בחו"ל, כשיש קשיים בזוגיות. דוגמה אחרת יכולה להיות המנעות מללמוד למבחן כדי "זה לא עושה לי טוב". ברמה קיצונית זה גם יכול להתבטא בפגיעה עצמית של ממש (חתכים למשל או הפרעת אכילה) כי זה מאפשר הקלה מיידית של הכאב הנפשי. בכל הדוגמאות האלה ניתן לראות שההקלה המיידית אכן עושה טוב, אבל לא באמת טובה עבורנו.
הגל השלישי בפסיכותרפיה נותן מקום דווקא לרגשות השליליים. בלי לנסות לבטל אותם, בלי הסחות דעת או ניחומים. הגל השלישי נותן מקום לתסכול, למצוקה, להתמודדות במצבים שבהם "לא טוב לי". מדברים על הרחבת חלון הסבילות לאי נעימות דווקא מתוך מודעות לחלקים האלה. היכולת להיות מודעים לרגעי המצוקה בלי לסלק אותם, בלי הסחת דעת או הימנעות, מהווה נקודת מפתח לשינוי. על מנת שנוכל לייצר גרסה טובה יותר של מה טוב עבורנו, לא תהיה ברירה, אלא לעבור דרך הכאב והתסכול. נצטרך את הזמן והמרחב לכאב הנפשי כדי להתקדם. כשכוכב על בכדורגל שוכב מתייפח על המשחק לאחר שקבוצתו הפסידה במשחק שהיה אמור להיות תפארת הקריירה שלו, הוא חש אכזבה רבה. אבל אם עוצרים להסתכל על המצב מתוך קבלה, אפשר למצוא את המשמעות של הכאב. הכאב נובע דווקא מתוך המשמעות של הדברים, ללא משמעות לא היתה אכזבה ולא היה כאב, הכל היה מובן מאליו. התכונות של כוכב העל בכדורגל לא השתנו. הוא עדין אדם שאפתן, משקיע ואיכפתי. הוא עדין מוכשר ובעל יכולות רבות שאין כלל לרוב האנשים. כל זה לא השתנה בגלל הפסד במשחק, גם אם היה משחק חשוב במיוחד.
כאב דומה יכול לנבוע גם בתוך אכזבה ביחסים בין אישיים. תחושת הצדק שנוטה ללוות אותנו מכסה על הכאב שבתסכול מכך שיש דברים מציאותיים שאין לנו דרך לשנות. התחושה שנעשה חוסר צדק הופכת להיות מנגנון הגנה בתוך הרגעים של האכזבה, כדרך להשליך אותה החוצה מאיתנו מבלי לחוות את הכאב עד הסוף, ומבלי לתת לו את המשמעות. המשמעות שם ממילא, אם ניתן לה מקום, ונבין שהאכזבה נובעת דווקא כי באמת היינו השתדלנו, כי זה באמת היה חשוב לנו, נוכל להעריך את עצמנו ואת הזולת באופן חדש. נוכל להיות יחד בתוך האכזבה במקום בהאשמה הדדית.
לפעמים הדרך לטוב צריכה להיות יצירתיים. אנחנו צריכים לחשוב איך מגשימים את הערכים שלנו ואת עצמנו. התסכול כמאפשר מרחב תנועה, אנחנו צריכים ללמוד להשתמש בו. באופן אבסורדי, לקבל 100 במבחן זה "עושה לי טוב", אבל לא תמיד "טוב לי". לפעמים עדיף 98 או 90 או אפילו 60.
