בַּחוּץ יוֹרֵד גֶּשֶׁם, אוֹ זוֹרַחַת שֶׁמֶשׁ רַכָּה שֶׁל סְתָו. שַׂמְתֶּם לֵב? אֵיפֹה הַלְּבָבוֹת?
עלון פסיכולוגיה עברית | 13/11/2022 | הרשמו כמנויים
ככה זה במקומותנו, מסביב יהום הסער, ורגע אחרי הכל נשטף בשלל סערות אחרות, בהתרגלות לזה שסוער פה כל כך או סתם בשגרה שלעולם אינה שגרה. לא קל להחזיק את הראש מורם ואת האזניים כרויות לרחשים שונים ומשונים שמקיפים אותנו. זה מעייף לפעמים. מה בין אמונה בתהליך - זאת אומרת - בתנועה האיטית, שמכילה לפעמים גם את אין התנועה, אבל מצטברת לכדי שינוי שיש בו ממש, לבין הסטת המבט וההתכחשות לתקיעות ויותר מכך - לאיום או סכנה? השאלות שנשאלות בין חדרי הטיפול רלוונטיות גם לקיום בין חדרי הבית וחדרי המדינה. נגמרה הפגישה, נפגש בשבוע הבא.
באתרנו השבוע מאמרים, פרקים מספרים וטורים מעניינים:
האם (וכיצד) ניתן לתרגם משנה פילוסופית למונחים טיפוליים? במאמרה של אילניה קור מוצגת תפיסה תיאורטית וטיפולית, השואבת מהפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר. המאמר מבקש להרחיב את הדיון הפסיכואנליטי אודות ה"נרקסיזם הראשוני" ולהמשיגו, במונחיו של בובר, כאנרגיה נפשית החסרה את המגע עם הזולת על היסוד הנפשי-רוחי שבו, החורג והנבדל מתודעת האני הפוגש. לצד ההרחבה התיאורטית, קור משלבת גם תיאור מקרה הממחיש את יסודות ומהלך התפיסה והטיפול הבובריאניים.
בספרו החדש "משא הנפש - מסע במחוזות הפסיכותרפיה", הפסיכולוג הקליני דוד קיטרון מציג מאמרים והרצאות במגוון נושאים מתחומי הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית, תוך התייחסות למשנותיהם של ויניקוט וקוהוט. פרק מרתק מתוך הספר מחכה לקריאתכם -"ההכרה הבלתי מוכרת והצורך בזולתעצמי מאשר שפיות" - באירועי משבר מתחוללים מצבים שבהם התנסותו האישית והנפרדת של המטופל זועקת להכרה, והוא זקוק למטפל שישהה את קיומו העצמאי והנפרד ויספק לו "זולתעצמי מאשר שפיות".
ד"ר עמית פכלר חוזר אלינו ולבלוג שלו בטור מרתק - "משטרת הפסיכואנליזה נגד איש הפח: ייסורי-מצפן סביב שאלות אישיות בטיפול"
"מה שלומך?", "את יודעת עלי הכל ואני לא יודעת עלייך כלום", "ראיתי סדרה אבל אני פוחדת לעשות לך ספויילר", "תוכלי לתזכר אותי יום לפני הפגישה?", "תגידי לי חמש דקות לפני הסוף", "את זוכרת מה היה בסוף הפגישה הקודמת?", "יש לך ילדים?" - עמית פכלר חוזר אלינו ולבלוג שלו, בטור מרתק בו הוא ניגש לשאלות אישיות שרוב המטפלים נשאלים על ידי חלק ממטופליהם, ומבקש להציע דרכים להקשיב ולהגיב להתבטאויות שכאלה.
בשבת החולפת קראו בבית הכנסת, שוב, את סיפור עקדת יצחק. רות נצר שבה אל הפרשה הקשה וקוראת בה באופן פסיכולוגי
"המדרש שואל, כיצד ידע אברהם להבדיל האם הקול הקורא לו להקריב את בנו הוא קול האל או שמא אין זה אלא קול השטן? בשפה של ימינו נשאל: האם הקול להקריב הוא אכן קול העצמי הגבוה או קול הצל שמבטא דרשנות עצמית שנובעת מדחף הרסנות עצמית? או מדחף תוקפני? כגון התוקפנות האדיפלית של האב לבנו, ארכיטיפ האב הנורא, הרי לעתים הדחף ההרסני מתעתע כשהוא מופיע כדחף רוחני ערכי גבוה".
ד"ר חנה דויד מתבוננת על שינויים שעברו על מערכת החינוך בעשור האחרון דרך הפריזמה של תעודת הבגרות הישראלית, ביחס לרמתה, נגישותה ונחיצותה? ובעצם כותבת על 'השקרים, האמונות טפלות וחצאי האמיתות הקשורים לחינוך'.
ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין מכירה לנו את זה שאשם תמיד - 'לא אני', כשהיא כותבת על אשמה ואחריות.
"אצלי בבית מתגוררים 5 אנשים, ועוד אדם נסתר אחד. אנחנו קוראים לו "לא-אני". לא-אני מככב אצלנו. הוא משאיר כוסות ברחבי המטבח, גרביים על הרצפה. הוא מחזיר סיר ריק למקרר. לא-אני אחראי לרוב מה שלא מסתדר אצלנו בבית. הוא אחראי על מה שהולך לאיבוד או על כך שהאוטובוס איחר. לא ברור איך, אבל לא-אני הוא נושא האשמה התמידי".
השיח סביב לידות שקטות ואובדן הריון מתנהל בדלתיים סגורות. הסרט "בידיים ריקות" של מוריה בן אבות, פורץ את חומת השתיקה, נותן קול לאלפי זוגות שעברו ועוברים חוויה מטלטלת שכזו, ומציף את ההתמודדות והקושי עם האובדן. הסרט זמין לצפיה עד הערב בשעה 20:00.
בֵּית סֵפֶר / חיה לוי
הַיֶּלֶד הַחַלָּשׁ צוֹעֵק מָוֶת לָעַרְבִים
וְהַיֶּלֶד הֶחָזָק צוֹעֵק מָוֶת לָעַרְבִים
הַמּוֹרֶה נִכְנַס עִם נֶשֶׁק וְחִיּוּךְ
*
הַמּוֹרָה שׁוֹכַחַת אֶת הַכֹּל
מִפְּנֵי שֶׁהִיא שׁוֹכַחַת
הַיַּלְדָּה מְצַיֶּרֶת אַרְנָב
וְחוֹלֶמֶת לִהְיוֹת רוֹפְאָה
כֻּלָּם רוֹצִים יוֹתֵר חֲבֵרִים
וּפָחוֹת לְפַחֵד.
שְׁתֵּי יְלָדוֹת מַחֲזִיקוֹת יָדַיִם
שָׁלוֹם, קוּמוּ בְּבַקָּשָׁה, שְׁבוּ בְּבַקָּשָׁה
בּוֹאוּ נַתְחִיל
*
בַּחוּץ יוֹרֵד גֶּשֶׁם, אוֹ זוֹרַחַת שֶׁמֶשׁ רַכָּה שֶׁל סְתָו
שַׂמְתֶּם לֵב? אֵיפֹה הַלְּבָבוֹת?
Photo by Fuu J on Unsplash
