משטרת הפסיכואנליזה נגד איש הפח: ייסורי-מצפן סביב שאלות אישיות בטיפול
עמית פכלר | 10/11/2022 | הרשמו כמנויים
גירסה מורחבת להרצאה שניתנה ב-19.10.2022 (זמינה לצפיה בקישור: https://www.youtube.com...=ltsgUGvtsvA) ביום העיון מטעם המרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה להשקת ספרה של ניצה ירום: "מצפן לטיפול בזמננו: החברתי כאישי בחדר הטיפול" בהוצאת אוניברסיטת תל אביב.
"ואינו נבהל להשיב" / אבות משנה ז פרק ה
7 שאלות/אמירות חוזרות מצד מטופלים:
1. "מה שלומך?"
2. "את יודעת עלי הכל ואני לא יודעת עלייך כלום"
3. "ראיתי סדרה אבל אני פוחדת לעשות לך ספויילר"
4. "תוכלי לתזכר אותי יום לפני הפגישה?"
5. "תגידי לי חמש דקות לפני הסוף"
6. "את זוכרת מה היה בסוף הפגישה הקודמת?"
7. "יש לך ילדים?"
אציע להלן אפשרות להקשיב להתבטאויות כאלה ולהגיב אליהן כשהן ודומותיהן עולות בטיפול. אבהיר מראש כי קל יותר להמליץ או לכתוב על כך מאשר ליישם זאת בזמן אמת בקליניקה, כאשר המטפל חווה את קירות החדר סוגרים עליו ואת האינטראקציה כטיפול תחת אש. ניצה ירום כותבת בספרה "לעתים נראה כי כל גירוי למחשבה עצמאית – מחוץ לעדר – בימינו הוא בגדר נס"; ומוסיפה: "נדרש מאמץ מיוחד על מנת להגיע אל העיקר בתוך ים הטפל והתפל שמסביב... [יש] מטפלים הנצמדים לעקרונות ולמושגים שמבטיחים גאולה מקצועית או השתייכות טרנדית". אני מסכים עם כל מילה. ניצה כותבת אודות פונים השואלים על אודות ניסיונו של המטפל בבעיית הפונה או אודות הרקע המשפחתי שלו, ומציינת כי "מטפלים לרוב נבוכים מאוד משאלות אישיות, אך כדאי להם להתאמן בחשיפה כזאת". אציג כאן עמדה המצדדת בתרגול מענה אחר מחשיפה כזאת. לפני כן, נעיין בשתי עמדות מנוגדות. עמדה רווחת אחת, נקרא לה 'הקלאסית', היונקת מהמשגת האנליטיקאי כלוח חלק ואנונימי, גורסת כי 'אסור לענות על שאלות אישיות', ולא, תבוא משטרת הפסיכואנליזה לאסור אותנו כמו בקלף 'לך לבית הכלא' במשחק המונופול. עמדה רווחת אחרת, המושפעת מהרוח האינטרסובייקטיבית מעודדת מתן תשובות ביוגרפיות, בשם האותנטיות והשיוויוניות האמורות לאפיין 'פסיכולוגיה של שני אנשים'. העמדה השלישית שארחיב אודותיה מיוצגת על-ידי משל הבצל של רבי נחמן מאומן (ולא של סבא-רבא שלו, הבעל שם טוב; תודתי נתונה לבתאל ריינר על התיקון): אדם הוא כמו בצל: קליפה ועוד קליפה ועוד קליפה, ובתוכו מסתתרת דמעה.
קל לנו לדבר יומם וליל על אודות 'הלא-מודע', על 'קצה הקרחון' שאינו מלמד על מה שמתחת למים, על הקשבה אנליטית ולא קונקרטית, לצטט מתוך הנסיך הקטן כי 'החשוב באמת סמוי מן העין' ולהשתמש בבצל מן המשל של רבי נחמן; ועדיין, לפעמים אנחנו חוטפים פחד-מוות מרעיון ההקשבה הסמלית, האנליטית, הלא-קונקרטית, וכדי להפחית את חרדתנו – מתעלמים ממסרים מן הלא-מודע של המטופל, ומסתפקים ב'קליפת הבצל' במקום לחתור להגיע אל הליבה, אל הדמעה. מדוע? כי כשנגיע אליה נגלה שהדמעה של המטופל היא בעצם גם הדמעה שלנו: מי לא מכיר.ה רגעים כמו זה שמתארת ניצה ירום בפרק השישי בספרה, כשהפסיכולוגית של פטריסיה משתנקת ממאמץ לעצור את הבכי? הדוגמה הזו מזכירה לנו כי אם יוצאים אכן מגיעים למקומות נפלאים, אבל גם למקומות כואבים.
הפסיכואנליזה היא מקצוע שנבהל מעצמו: פרויד ביקש לדמות את טכניקת האסוציאציות החופשיות למחשבות החולפות בזמן נסיעה: "תאר את מחשבותיך כאילו אתה יושב ברכבת"; אך פרויד עצמו סבל מפוביה מנסיעה ברכבות! מה משמעות הבחירה באחת הפעילויות הכי מרתיעות עבור פרויד, כדימוי שיזמין את המטופל להרגיש חופשי לחשוב בקול רם? פרנצי כבר עמד על כך שהזמנתינו הפתוחה את המטופל לומר הכל, ללא חשש, ללא צנזורה, ללא עריכה, יכולה להיות נגועה בצביעות מצדינו. לפיכך, אני מתייחס להקשבת המטפל למטופל כרוויית אמביוולנטיות מובנית.
בהשראת משל הבצל, כדאי אולי להקשיב לשאלות כאל אמירות מוסוות, קליפות המכסות על הדמעה, להסדיר נשימה ברגעים שבהם הן מתעוררות ולומר למטופל שהוא מוזמן לפרט, לומר עוד, להוסיף ולשתף במה שעולה בדעתו. אם מצליחים להסדיר נשימה, תגובת המטפל יכולה להירשם בחוויית המטופל, עוד לפני מילות המטופל עצמן, כעידוד להוסיף ולומר מה שעולה בדעתו, לעשות אלבורציה למחשבה שהנצה, וכך לזכות בניווט המשך הפגישה והמשך הטיפול מצד הלא-מודע של המטופל. כדאי להסתמך כאן דבריה של ניצה בספרה, כי "המפגש הטיפולי הוא מפגש בשניים – יש לנו פרטנר, גבר או אישה, צעיר או זקן; הם בעלי שיקול דעת ויכולים לעזור לנו בניווט". ניגש כעת לדוגמאות לשאלות/אמירות אישיות מצד מטופלים ונראה איזה משמעויות אפשריות עומדות בבסיסן, ממש כמו הפער הנוצר לעתים בצפייה בסרט, בין האודיו לבין שורות התרגום.
"מה שלומך?" שאלה זו נשמעת כאילו תשובה שגורה בסגנון 'בסדר, תודה' אכן תענה עליה. אבל כמו בחיים, כולנו מאד בררניים במידה שבה אנחנו משתפים באמת את השואל. ממילא, המטופלת לא הגיעה לטיפול כדי לדאוג לשלום המטפלת. בהמשך הרשימה אצטט את הממליצים להיכנס לפרטים אישיים, אבל כעת נתעכב כאמור על התרגום האפשרי של 'שאלת' המטופלת: לפי איך שפתחת לי את הדלת / שפת הגוף שלך / התסרוקת שלך היום אני לא בטוחה שאת בטוב ושאת פנויה להכיל את חלקיקי הביתא שבאתי להשליך לתוכך. (חדי-עין יבחינו כי מדובר במטופלת ביוניאנית במיוחד). או בקיצור: נראה שאת לא פנויה אלי.
"את יודעת עלי הכל ואני לא יודעת עלייך כלום"; תרגום אפשרי: אני סורקת אותך באופן לא-מודע וגם באופן מודע, ומשפת הגוף שלך (ראי בדוגמה הקודמת וגם בספריה האחרים של ניצה ירום) עובר אליי טו מאץ' אינפורמיישן. וגם ממה שאמרת לי במילים. ואני מנסה ליישב בין העונג של סיפוק הסקרנות שלי בנוגע אלייך לבין מה שהביא אותי לטיפול מלכתחילה – הרצון לגלות חלקים חבויים של עצמי כדי לחיות אתם – ועם אנשים בחיי – יותר בשלום.
"אני פוחדת לעשות לך ספויילר"; תרגום אפשרי: הלואי שזה לא היה טיפול אלא שיחה חברית על העונה החדשה של 'הכתר'. אולי נראה את זה ביחד עם בן אנד ג'ריס וניל-עוגיות. מתחת לכרבולית. כדאי שאעצור כאן... וברובד נוסף, ויניקוט צדק: מטופלים פונים לטיפול בחוויה שהם הרסניים. 'אם תכירי אותי מקרוב, אקלקל לך את מצב הרוח, אקלקל לך את היום, אקלקל אותך'. זאת המשמעות של ספויילר.
"תוכלי לתזכר אותי יום קודם? פשוט, יש לי קשיי ארגון / ADHD / עומס מטורף בעבודה" תרגום אפשרי: אני פוחדת לקבל אחריות על החלק שלי בטיפול / אני באה לקראתך: נדמה לי שגם את מתקשה לחכות מפגישה לפגישה וירגיע אותך להיות אתי בקשר – אפילו קצרצר, אפילו בטקסט, אפילו באצטלא של הצורך שלי ברגרסיה לתלות - בין לבין.
"תוכלי לומר לי חמש דקות לפני סוף הפגישה? זה עוזר לי להתארגן": תרגום אפשרי: בואי נקצר את הסבל הזה, תגאלי את שתינו מייסורי, תוודאי שלא יעלה בדעתי שום דבר משמעותי בדקות האחרונות. עוד תרגום אפשרי: אני רואה שאת נכנסת לאי-שקט לקראת הסוף, אקל עלייך. עד כאן הצעות התרגום; החשיבה העומדת בבסיס הצעות אלה היא כי הלא-מודע מכוון כמו שעון שוויצרי, ממש כמו השעון בבטנו של התנין תיק-תק מפיטר פן. הלא-מודע בורר בדייקנות את הרגע שבו עולה תוכן אל המודע. לכן גם בדיקת הזמן במהלך פגישה מצד מטופלים מאותתת איתות כפול: שייגמר כבר + שלא ייגמר לעולם, כי אין מידת-זמן שתוכל להכיל את גודל המשימה, את חומרת המצב, את עומק המצוקה.
"את זוכרת מה היה בפגישה הקודמת?" אמירה כזאת מעוררת תדיר חוויית 'חלום הבחינה שלא התכוננתי אליה' שפרויד כתב אודותיה כבר ב"פירוש החלום". תרגום אפשרי: הלואי שיכולת לקרוא את מחשבותי ואז הייתי פטורה מן הסכנה להיות מופתעת ממה שייצא לי מהפה; אני פוחדת להתחיל את הפגישה (דומה ל"היום תשאלי אותי שאלות, זה יעזור לי לדבר"). תרגום נוסף: הפגישה עבורי היא מבחן; איך את מתמודדת עם מבחני-הפתע שהטיפול בי יזמן לך?
"יש לך ילדים?"; כל תשובה קונקרטית תגרור שאלות נוספות ("כמה?" / "באיזה גיל?" / "בנים?" / "את מי את הכי אוהבת?" / "יותר מאשר אותי?!" [שתי ה'שאלות' האחרונות נדירות יותר]), ועיקרון זה תקף גם לכל הדוגמאות הקודמות – נסו ותהנו. 3 תרגומים אפשריים ל'שאלה' הזאת, מתוך אינסוף וריאציות: א. ברור שיש לך, ראיתי אותם בפייסבוק של בעלך המקסים שהפתיע אותך בכרטיסים לטוסקנה. משפחה מושלמת, לא כמו שלי. ב. ברור שיש לך, אחרת לא היית ממצמצת כשתיארתי איך משכתי את הבת שלי התינוקת חזק מדי וכמעט פרקתי לה את הכתף; ג. ברור שאין לך, אחרת לא היית ממצמצת כשסיפרתי לך שנסעתי להשתטח על קבר בעמוקה לפני ה- IVF שעברתי בשבוע שעבר. עד כאן הצעות התרגום; אף אחד מהם אינו שואל שאלה, בכולם מקופלת השערה מוצקה המבטאת בתורה דמעה – נקודת-כאב פרטית ויקרה.
אוסיף שאלה שמינית, שעלתה בראיון של ג'ודי מסלר דייוויס עם בעז שלגי. בפגישה השנייה שואל המטופל את מסלר דייוויס: Do you love me? והיא מתמוגגת-מצטדקת:
But I hardly know you, how can I love you?
את התרגום האפשרי לדברי המטופל כאן אשאיר הפעם לדמיונכם. מסלר דייוויס היא פסיכואנליטיקאית עתירת זכויות, ולו בשל תרומתה להבנת התפקידים המתגלמים בחדר במצביים דיסוציאטיביים חריפים; עיוורונה בדוגמה לעיל מתבטא בהתייחסות שטחית-מיידית לדברי למטופל, כאילו שאל שאלה בעלת תשובה בינארית, מבלי שהיא מעלה בדעתה כי היא-עצמה מזמינה באופן כלשהו 'שאלות' כאלה ממטופליה.
כל השאלות/אמירות האישיות לעיל הן בגדר דמעות בתוך קליפות; אם זה נכון, הרי שמדובר באחת מדרכי המטופל, ברוח דבריה של ניצה, לעזור לנו בניווט. אז מה מפריע לנו לנווט? מה גורם למחוג של המצפן לרטוט?
פה נכנסים לתמונה שני שחקנים ראשיים בתפקיד הנבל, המהווים אובייקט פנימי מערער-שלווה. הראשון הוא משטרת הפסיכואנליזה; לשני נקרא איש הפח. משטרת הפסיכואנליזה היא בעצם שם אחר לסופר-אגו רודפני, והוא מקבל צורות שונות: כשביקרתי במוזיאון פרויד בלונדון רציתי להצטלם ליד הספה האנליטית שלו. אלא שהיא מוצגת מאחורי חבל הפרדה. ביקשתי מבן-לווייתי לצלם אותי והרמתי רגל אחת לחצות את החבל, כשנשמעה אזעקה והשומר עלה מלמטה ואמר, Sir, one would appreciate that one refrained from crossing the rope. ברחנו משם בטרם הספיק להוסיף a gentleman will walk but never run, אבל מה שליווה אותי זמן רב לאחר מכן הוא המבט הכעוס שנשקף אלי מתוך הפורטרט התלוי מעל גרם המדרגות. 'אני יודע מה עשית בקיץ האחרון' אמרו עיניו. יש סופר-אגואים חביבים יותר, כמו ג'ימיני הצרצר מפינוקיו או בלה הברווזונת מגירסת האנימה ('אל תקשששיב להם!' – לשמשון ויובב, נציגי האיד). משטרת הפסיכואנליזה באה לעצור אותנו כשאנחנו חורגים מכללי המסגרת, חוצים את גבולות הטיפול הרצויות. עוד לא נולד.ה הפסיכותרפיסט.ית שחושבים שהם פתרו את בעיית הגבולות. לכן גם אנחנו נצמדים למילה באנגלית שמעוררת בנו פחות חלחלה, setting.
אבל יש משטרה גרועה בהרבה ממשטרת הפסיכואנליזה. אקרא לה "איש הפח", בהשראת הדמות מהקוסם מארץ עוץ, שיוצאת למסע בחיפוש אחר לב. איש הפח הוא דימוי שיכול להתעורר בכל פעם שכפסיכותרפיסטים אנחנו מקיימים את כללי המסגרת ושומרים על גבולות הטיפול (ונוקטים במילים כגון 'כללים', 'מסגרת' ו'גבולות') חרף אילוצים שונים. ויניקוט למשל חווה את עצמו כשונא בכל פעם שאמר "נגמר הזמן" בתום פגישה, וטחו עיניו מראות כי לא פחות מכך, זהו גם ביטוי לאהבה טיפולית. וכולנו ירשנו את הפחד הזה: אם לא ניתן תשובה ישירה, אם לא נענה לבקשה מסוימת, אנחנו קרים, נוטשים, לא-אמפתיים, משחזרים למטופל חוויות-יסוד מהוריו הרעים, לא-אנושיים. חסרי-לב: איש הפח.
המתח בין שתי המשטרות התחדד עבורי בין היתר סביב מאמר-דעה שפרסמו לפני כשנתיים מור בר וגיטה קיפר בעיתון הארץ, שבו הגיבו לרשימות שכתבתי באתר בטיפולנט על אודות הפסיכותרפיה בגלי הקורונה הראשונים, בדגש על הקושי הכרוך במעבר לטיפול מרחוק, על סוגיית הטיפול לנוכח אי-הוודאות הכלכלית ועל חשיפה-עצמית מצד מטפלים בזמן המגפה. למאמרן קוראים אנושי, אנושי מדי: על הפרעת ההסתגלות של הפסיכולוגיה בימי קורונה. https://www.haaretz.co....ffa841c20000
כשקראתי את המאמר לראשונה, נעלבתי; אני מוצג בו כפרזנטור של הפרעת ההסתגלות של הפסיכולוגיה. מלבד זאת, תמהתי, הייתכן כי הכותבות אינן מסכימות עם כל מילה שלי, הן לא מזהות פניני-חכמה עמוקות מני-ים הטומנות בחובן אמת נצחית...? משהסדרתי נשימה ונרגעתי קמעה, קראתי יותר לעומק. וזה מה שמצאתי: ראשית, כל הציטוטים שלי היו מדויקים והובאו בהקשרם המקורי. זה לא מובן מאליו. המסקנות שלהן לעומת זאת מספרות סיפור אחר. דוגמא אחת לעיוורון שמתגלה במאמר עולה בציטוט מפי מטופלת המדברת בשבחי המעבר לטיפול בזום: "עכשיו, בווידיאו", היא אומרת על הפסיכולוגית שלה, "היא הרבה יותר אמפתית אלי". אופס. הזהו אישוש ליתרונות המעבר לווידיאו? המטופלת מוסרת לנו למעשה שאפשר להיות אמפתיים אליה רק מרחוק; פנים אל פנים, הפסיכולוגית שלה הרבה פחות סובלת אותה. דא עקא שקיים סיכוי סביר לכך שהמטופלת פנתה לטיפול מלכתחילה – בדומה לכל המטופלים מאז ומעולם, בווריאציות על הנושא – בדיוק בשל פחדיה כי קשה לשאת את נוכחותה לאורך זמן. והנה – פחדיה התממשו. התחום שלנו זקוק לממצאים מסוג אחר להמחשת הסתגלות ראויה.
אני מאד ממליץ לקרוא את המאמר. מדובר בעיני בדוגמה יפיפייה למה שניצה ירום מכנה 'תרבות טיפולית שיווקית' ו"היצמדות למושגים שמבטיחים גאולה מקצועית או השתייכות טרנדית", אבל יש פה עוד משהו: אימה מאיש-פח פנימי שהנו לא-אנושי, לא-אנושי דיו. מאמרן מייחס לי – במשתמע, שוב – אני-עליון רודפני ונוקשה, ובכך הוא קולע בול, כאמור. ברם (אני מת על 'דא עקא' ועל 'ברם' ומקווה להשחיל גם 'ודוק' אחד בהמשך), משתמע מכך כאילו זה מייחד מטפלים 'המתקשים להסתגל', לעומת מטפלים 'גמישים', ולא היא: אלה גם אלה סובלים לעתים מייסורי-מצפן ופוחדים ממשטרת הפסיכואנליזה. ספציפית, אנחש כי בסמוך לכתיבת מאמרן, עטה האני-עליון של הכותבות את דיוקנו של כותב שורות אלה...
נפנה שוב את הקשב לטקסט פרי-עטן: "כעת עולה האפשרות לענות בצורה כנה וישירה יותר לשאלה הטריוויאלית כל כך בפתח הפגישה 'מה נשמע', ולהגיד משהו על הבלבול והלחץ המלווים גם אותנו, המטפלים". במילים אחרות, הקורונה כהזדמנות-פז לשבירת דיסטאנס מבורכת ולהנכחת האנושיות שלנו. האמנם? בפסיכואנליטית, 'מה נשמע' אינה 'שאלה טריוויאלית כל כך'. ודוק: כדי לשתף מטופלים במה שעובר עלינו אין צורך להיתלות בקורונה, ברצח רבין, באסון מירון, בתוצאות הבחירות האחרונות, ואפילו לא ב- Love in the afternoon, המאמר הידוע שבו מסלר דייויס משתפת את מטופלה בכך שהיא מפנטזת עליו מינית. "הבלבול והלחץ" הם נחלתנו, המטפלים, ביומיום, באירועים הנרשמים בנפשנו כעזים לא פחות מאירועים בקנה-מידה ארצי ועולמי. לפי ההיגיון הזה, אין באמת תכלית להגביל את עצמנו, ואפשר להפגין "אנושיות" באמצעות שיתוף בחוויות עצמיות גם כשסיפור המטופלת נוגע כמעט אחד-לאחד בסיפור אישי עכשווי שלנו, למשל – מטופל שמאובחן עם פיברומיאלגיה ולמטפל יש אחות עם פיברומיאלגיה; מטופל שסועד אב עם אלהציימר ועולים בו שדים המוכרים למטפלת מסיטואציה דומה עם אמה; מטופלת שמגלה, תוך כדי חיפוש סיסמה בטלפון של בן זוגה, כי הוא בוגד בה – בדיוק האופן שבו הפסיכולוגית תפסה את בעלה, וכמה טוב שהיא מכירה חוקר פרטי/עורכת דין כרישים וכו' וכו' וכו'. חשיפות עצמיות בנושאים אלה מצד המטפל מתעלמות מן העובדה שהמטופלים מזהים באופן לא-מודע מתי סיפוריהם נוגעים בנו, איפה ובאיזה עוצמה. מה יעניק למטופל כבוד עמוק ומשמעותי יותר: לענות לו כאילו זאת שחנ"ש בין ידידים, ואף בין שני ילדים הוריים מוכשרי-הכלה, או להקשיב לשאלות האישיות שלו כנובעות ממשהו חבוי כרגע, שקשור לפנייה שלו לטיפול ולצומת מסוים ביחסים בינינו?
בואו נעשה תרגיל: נניח שענינו על השאלה בצורה ישירה. נניח גם – בסבירות גבוהה מאד – שהמטופלת מחמיאה לנו בהתרגשות על שהתקרבנו אליה בכך ששיתפנו אותה בחיינו ו/או ברגשותינו כלפיה. בשלב זה, בואו נגלה אומץ ולא נעצור שם. מה מספרת המחשבה הספונטנית הבאה שעולה בדעתה? מה הנושאים המרכזיים בה? בואו נבדוק אם הרעב לעוד ועוד פרטים אישיים אינו גובר, ולחילופין, אם המטופלת לא נזכרת 'פתאום' בחוויות אל-ביתיות, בחוויות של TMI, נניח, איך במהלך נופש-חברה היא פתחה בטעות דלת שהיתה אמורה להיות נעולה ומצאה את הבוסית שלה במקלחת, ולמרבה תדהמת המטופלת הבוסית הזמינה אותה בקריצה להצטרף (דוגמה בדויה מכף רגל ועד ראש חפוף); או בסיפורים אודות חילופי תפקידים, שבהם ציפו מהמטופלת לתת יותר מאשר לקבל; או בבלבולי שפות של ילדים הוריים והורים ילדיים, וכדומה. Try this at home, כלומר בקליניקה. אלה השערות ניתנות להפרכה ואשמח לעדכון מפורט למייל amitfachler@gmail.com במידה שמצאתם אחרת.
האם המטפל מאמין שלמטופל יש עוד מה לומר, אם רק אפשר יהיה להסדיר נשימה? האם המטפל מאמין שלמטופל יש השערה מוצקה, בנוגע למה שניסח במודע כשאלה? אם כן, סימן שהמטפל עוד לא נבהל לחלוטין מגודל המשימה שלפניו וממורכבותה של הנפש בטיפולו. אבל כאמור הפחד מאיש הפח, גובר ברגעים מסוימים על הפחד ממשטרת הפסיכואנליזה. באותם פעמים, אנחנו נבהלים מהרעיון של הלא-מודע; נבהלים מהמצפן של עצמנו, כמו שקרה לפרויד, שהיה חכם על אחרים לפעמים אבל התקשה לעמוד בסטנדרטים שביקש להציב. זה מה שקורה לנו בכל פעם שאנחנו, כמטפלים, נחרדים מהאפשרות להתגלות כקרים, כדוחים, כרעים. או-אז אנחנו מבלבלים בין מקצוענות לנוקשות ובין אנושיות לחילופי-תפקידים.
ממה נפשך: אם אני בוטח באנושיות שלי, אין צורך להפגין אותה במחוות מיוחדות של חשיפה עצמית; אם אני מפקפק באנושיות שלי, ממילא חבל על המאמץ. כידוע, כוונות טובות יכולות להוביל לגיהינום, ולפעמים, למרבה הצער, הן יכולות להוביל גם למקום הכי חם בגיהינום, לתחקירים של עינת פישביין על מטפלים.ות שקרסו לתוך התהום ה'קסומה' והטרנדית הזאת. עם כל הכבוד לניטשה, זה לא רק אנושי, אנושי מדי; זה עלול להיות – מנקודת מבט ארוכת-טווח של המטופל – חובבני בואכה פתייני, פתייני מדי.
מותר להיבהל. אני מזכיר את זה לעצמי, לא רק לכם. מותר גם לי לאבד את הצפון, לגמגם, למלמל, להביך את עצמי, לאבד מרחב, להיכנס לפינות, להיות מופעל ואפילו לעשות גזלייטינג בלי להבחין בכך בזמן אמת. זה קורה וזה יקרה וזה קרה: כמו שאמר ויניקוט למטופלת, 'גם לי יש לא-מודע'. נכון! ואוסיף, זה אחד הדברים שהופכים אותי לבן אדם ולא רק לאיש הפח, וזה אחד הדברים שמבדילים בין טיפול אצל פסיכותרפיסט בשר ודם ולא-מודע לבין פסיכולוג בינה מלאכותית; בניגוד לדעה הרווחת, לרובוטים לא חסרה מודעות-עצמית כדי שילמדו לעשות פסיכותרפיה; חסר להם לא-מודע. ובלי הקונפליקט הנצחי בין מודע ללא-מודע, לא ניתן לפגוש באמת נפש אנושית אחרת (ארחיב על כך במאמרי בכתובים: "האם פסיכולוגים אנדרואידים חולמים על מטופלות חשמליות?").
אני מסכים עם הכותבות שחיוני לנשום עמוק: לא להיבהל להשיב קונקרטית, 'כן, לא, שחור, לבן'; לא לענות ב"שאלות" מסוג – 'מה את בעצם שואלת אותי?/צריכה ממני כרגע?': גם אלה אינן אלא אמירות המביעות את דמעת הפסיכולוגית בשעת מצוקתה. המטופלת אינה אחראית לגאול את הפסיכולוגית מתהיותיה על ידי כך שתנסח עבורה 'מה היא צריכה ממנה כרגע', מעבר למה שביטאה באופן ספונטני יותר או פחות. – אלה גם לא שאלות אמיתיות אלא הבעת מצוקה מצד המטפל. ה"שאלות" מצד המטופל נשענות על דמעה ומקורן בשינויים במרחב הפנימי והטיפולי. הפחד שלנו איננו רק מאי-הידיעה; הפחד שלנו הוא מידיעה, מגילוי דבר-מה חדש.
אז מה כן כדאי לעשות? לנשום עמוק, להזמין לומר עוד. (לא חייבים לדמיין נסיעה ברכבת אם זה מלחיץ). בפעמים שבהן אני מצליח בקליניקה לנשום, כלומר, להיפתח למה שלמטופל יש עוד ללמד אותי – ויש לו תמיד מה ללמד אותי, עד הרגע האחרון של הפגישה האחרונה – אם אני מצליח, בזכות הדרכה טובה, בזכות התייעצות עמיתים, בזכות חלום שחלמתי ושגילה לי פיסת אמת חדשה-ישנה עלי, בזכות טיפול אישי שבו קיבלתי מודלינג ראוי, שבו לא נבהלים להשיב לשאלות האישיות מצדי – אם כאמור אני מצליח לסתום ולנשום, אני לומד דברים חדשים על המטופל ועל המציאות החיצונית ששנינו כפופים לה. אם כך, כדאי למטופלים שלי ולי שאשים לב טוב-טוב לפיתוי להפוך לאידיאולוגיה את הרגעים שבהם התבלבלתי, ולגבות את עצמי ברפרנסים מאגניבים, בסלוגנים מושכים מסוג 'הקיר הנופל', 'שנינו באותה סירה', 'אין אמת אחת' וכיוצא באלה, או בציטוטי פסיכואנליטיקאים סלבים שתומכים בכך כשיטת-עבודה. טוב להיזכר במצפן שספרה של ניצה מעניק לנו: הוא לא נקרא 'מדרם'; הוא לא נקרא 'מזרח' או 'מערב'; הוא נקרא מצפן, כי הוא מורה על הצפון. הוא מתווה כיוון ברור, שביחס אליו אפשר למדוד אם הטיפול מתקדם נכון לפי פרמטרים אמיתיים לטווח הארוך, לא רק לפי "שאלות" או פידבק מיידי וגלוי לטווח קצר. קל זה לא. מתגמל - באופן שאין דומה לו.
