עיקרון "רע-ל"י" ("רק-על-עצמי-לספר-ידעתי")
עמית פכלר | 29/11/2009 | הרשמו כמנויים
פרויד הצעיר לא ידע את נפשו; עד כה סבר שההיסטריים (בעיקר היסטריות) שפגש, סבלו מזיכרונות של טראומות ממשיות. פתאום זה היכה בו: הוא נזכר כיצד בהיותו בן ארבע ראה את אמו עירומה בקרון הרכבת. זה מוכרח להיות ההסבר לנוירוזה שלי! כך כתב לידידו, ומי שהיה הקרוב ביותר לתואר האנליטיקאי שלו, וילהלם פליס. אם אני לא נחשפתי להתעללות מינית, הקיש פרויד, הרי שהמנגנון המניע את האנושות אינו אלא מיניות ילדית שכוללת פנטזיה אוניברסאלית, לפיה הבן שואף להתחתן עם אמא ולהיפטר מאבא. ההמשך ידוע למדי.
יונג חווה משבר פסיכוטי שבמהלכו הרגיש שהוא נשלט על ידי שתי אישיויות שונות; בהמשך פיתח תיאוריה שכללה קומפלקסים (ישויות בעלות רצונות אוטונומיים המתקיימות זו בצד זו בנפש) וחלוקה לפרסונה, עצמי, צל, אנימה ואנימוס.
אנה פרויד כתבה מאמר שהתבסס על פנטזיות אוננות שהיו לה בגיל ההתבגרות (ואולי גם לאחר מכן).
פרברן חי ועבד באדינבורו, הרחק מן הבעבוע הפסיכואנליטי של לונדון. ספריו ומטופליו מילאו את רוב עולמו, ולפי תיאורו של גנטריפ לא היה איש רעים להתרועע. פרברן מזוהה יותר מכל (אם להיות פשטני) עם הטענה שכולנו סכיזואידים.
למלאני רייזס היו שלושה אחים גדולים. היא היתה היחידה שאמה, ליבוסה, לא היניקה אותה, ואמה טרחה לומר לה זאת. ליבוסה גם נקטה גם בגישת 'הפרד ומשול' בגידול ילדיה. מלאני קליין העניקה לשדיים תפקיד ראשי בדרמה הפנימית של האדם מראשית חייו. בנוסף, היא הדגישה את מקום הפיצולים והקנאה ההרסנית בחיי אנוש.
היינץ קוהוט היה פגיע ביותר לביקורת; העיר את חבריו באמצע הלילה כדי שיגידו מה דעתם על הרעיון האחרון שהגה; ודימויו העצמי היה, לעדותם של רבים, שברירי ופריך. קוהוט קבע – בצורה מפותלת אבל נחרצת בסופו של דבר – שהפרעת האישיות הנרקיסיסטית היא ההפרעה הרווחת בקליניקה ובחיי היומיום.
סטיבן מיטשל עבר אנליזה קלאסית (פרוידיאנית) ובהמשך אנליזה בינאישית (סאליבנית). הוא הקדיש את הגותו לאינטגרציה בין רעיונות שונים - הנראים לעתים מנוגדים – בפסיכואנליזה.
אין כל חדש בהכרה בכך שתיאוריה היא במידה רבה אוטוביוגרפיה – מוסווית או מוצהרת – של הוגהּ. אלא שלעתים קל לצופה מן הצד (או לקורא הסקרן) לשכוח עיקרון זה. אני נהנה לקרוא לכך עיקרון רע-ל"י: ראשי התיבות של "רק על עצמי לספר ידעתי". זה מזכיר לי לקחת בעירבון מוגבל תיאוריות משכנעות ביותר (ויש לי חולשה לתיאוריות חובקות-כל בפסיכואנליזה). צריך להיזהר כמובן גם מקריסה לכיוון ההפוך: עצם העובדה שתיאוריה מבוססת על ניסיון חייו האישי של התיאורטיקן, אינה מבטלת כשלעצמה את תקפותה (לכן חבל להתייחס בביטול למאמר שמבוסס על חיי הכותב כמטופל, גם אם הכותב מסווה עצמו, למשל, בכינוי 'מיסטר Z').
כל האמור לעיל לא בא אלא להציב גם סייג, או 'לשון בלחי' כמו שאומרים באנגלית, לדברים שאפרסם בבלוג שלי. איני מתיימר כמובן להגיע למעלתם של העצים הגבוהים שהוזכרו לעיל (יש לי חיבה מיוחדת לניים-דרופינג...); רציתי פשוט לומר שגם כשדעותי נשמעות נחרצות או גורפות, כדאי לזכור: הדברים משקפים את עניות דעתי, ומקיימים תמיד את עיקרון ה "רע-ל"י". גם, ובעיקר, כשטוב לי.
אשמח לכל תגובה שהיא.
