'החיים הם הַמְתָנָה לקראת האמיתי' - על הסרט 'נצח ועוד יום' של אנגלופולוס
רות נצר | 14/10/2022 | הרשמו כמנויים
לכבוד הקרנת סרטי אנגלופולוס בפסטיבל הסרטים בחיפה, אני מפרסמת כאן את הפרק שכתבתי על הסרט המופלא שלו 'נצח ועוד יום' שמוקרן שם עכשו. הפרק לקוח מתוך ספרי: 'מעגל החיים בסרטים של אקירה קוראסאוה ותיאו אנגלופולוס'. (רסלינג. 2016):
אדם קרוי ואינו יודע לאן. מול שער החוק של קפקא האיש המזדקן שואל סוף סוף ומקבל את התשובה שהשער נועד רק לו. הוא שאל מאוחר מדי כי השער נסגר. אבל האפשרות לשאול ולהיענות לקריאה קיימת בכל גיל. הקריאה הזו היא תמיד לקראת הבשלה של משהו נוסף בתוכו.
בסרט 'נצח ועוד יום' של הבמאי היווני אנגלופולוס, מסופר על מסע שעובר אדם בטרם מוות, כשמתרחש בו שינוי פנימי, של מודעות עצמית, של הכרת החמצותיו, של חבור לרגשות, ושל היפתחות לקרבה אנושית, למשמעות, והשלמת המימוש היצירתי שהיה תקוע בו עד כה.
אלכסנדר, יווני כבן ששים, איש בודד, מנוכר ומסוגר בעצמו, חולה סופני. אפשר שמחלתו היא מטפורה לניכור הנפשי שלו, כעין חולי נפשי. ביום אחרון לפני מותו, הוא משוטט ברחובות העיר ועובר מסע פנימי. הוא נפרד מבתו, מאמו, מכלבו וסוכנת הבית הנאמנה שטיפלה בו בשלוש השנים לפני מותו. אלכסנדר הוא סופר ומשורר ידוע. בשנים האחרונות הקדיש עצמו להשלמת יצירה שירית של משורר יווני שחי מאה שנים קודם לכן, שהגר מיוון לאיטליה, ולא הצליח להשלים את השורה האחרונה של שירו. המשורר היווני ההוא נתקף געגועים אל ארצו, אל אמו, אל ילדותו באי. הוא שומע שהיוונים אוחזים בנשק ומורדים בכובש. הוא רוצה להשתתף ולבטא גם הוא בשירתו את הדחף למהפכה, ו"לעורר את הפנים האבודות של החרות". המשורר ההוא שב מאיטליה ליוון כדי להכיר מחדש את השפה היוונית שהיא שפתו המקורית כדי שיוכל להשלים את יצירתו . והוא "קונה מלים" תמורת כסף, כלומר, תמורת כל מילה יוונית שהיוונים באי יסבירו לו את פשרה הוא משלם כסף. הוא רושם את המלים – שמים, גלים, זמיר, הלא-ידוע, לילה מלא פליאה וקסם, סהרורי – מלים שמבטאות את ההוויה פואטית של המפגש הבלתי-אמצעי עם חווית הטבע.
אלכסנדר מבלה את שארית ימיו בנסיון להשלים את הפואמה. המשורר מהמאה הקודמת מהדהד את אלכסנדר עצמו, הוא כעין כפיל שלו שמשקף לו את מצבו שלו; גם הוא התרחק מארצו, מלשונו ומעצמו, וצריך שיתעוררו בו הפנים האבודות של חרותו, ויוכל להתחבר אל הלא-ידוע, הסהרורי, המלא פליאה וקסם, ואולי דרך המלים האלה שבתוככי השירה יוכל לחוש את המפגש הבלתי-אמצעי עם חווית הקיום.
אלכסנדר נפרד מבתו בידיעה שמחר הוא עומד להיכנס לבית חולים, לקבל טפול אחרון נגד כאבים, ביום האחרון של חייו, ולמות. הקשר ביניהם כל כך מרוחק שאפילו אינה יודעת שהוא חולה. הוא מספר לה שהוא עומד לנסוע, ולא את האמת של חוליו הסופני. במקום זה הוא מביא לה את מכתבי אמה. זו דרכו העקיפה ליצור קשר של אמת עם בתו, כאשר באמצעות הענקת המכתבים הוא מבטא את המודעות לאשמתו הקיומית: המרחק. אשתו, שמתה שלוש שנים קודם לכן, מדברת במכתבים שוב ושוב על ריחוקו הרב ממנה, על נסיעותיו, על שאינו בבית, וגם כשהוא נמצא - הוא לא נמצא באמת.
גם במפגש עם אמו, אמו שואלת מדוע הוא רחוק ואינו איתם.
כשהוא נפרד מאמו העומדת למות, הוא מתנצל על שלא ביקר אותה ושואל אותה – למה לא למדנו לאהוב? המשפט הזה מבטא את המודעות הכאובה שלו למה שהחמיץ ואיבד בחייו והוא מדבר אליה כשהיא שוכבת בעינים עצומות וכבר אינה שומעת:
"באתי לומר שלום. להיפרד.
למה, אמא, למה דבר לא התרחש כפי שציפינו? למה?
למה עלינו להרקב בדממה, קרועים בין כאב ותשוקה?
למה חייתי את חיי כגולה?
למה הרגעים היחידים בהם חזרתי, היו אותם זמנים נדירים בהם הוענקה לי הזכות לדבר בשפתי... שפתי האמיתית, כאשר עדיין יכול הייתי לשחזר מלים אבודות, או לגאול מלים אבודות מתוך הדממה... למה זה אז, ורק אז, שיכולתי לשמוע את קול צעדי המהדהדים בביתי?"
השאלות האלה הן דבור אמיתי עם עצמו אבל הן החמצה של דיאלוג אמיתי, שכן היא כבר אינה שומעת ואינה מגיבה. המונולוג הזה מתאר תחושות של ניכור וגלות של אדם מעצמו, ובו בזמן את הערגה לקרבה, למשמעות, לשיבה מהנכר הפנימי אל עצמו, אל המלים האמיתיות, ולשמוע את הד דבריו האמיתיים, וכל זה קשור, כמו אצל המשורר מהמאה הקודמת, למציאת שייכות לארצו, לחרותה של ארצו וליכולת שלו כאמן לתרום לה. אבל בהעדר זולת מקשיב ומכיל לדבריו, הוא נותר בבדידותו המכאיבה.
הסרט פותח בזכרון ילדות של אלכסנדר כשחבריו הילדים קוראים לו לרוץ אל הים, כדי להגיע אל אי אשר שם, לפי האגדה, שקעה עיר עתיקה לפני מאות שנים ברעידת אדמה, והיא עולה מדי פעם לרגע ושוקעת שוב, עד שכוכב השחר יחדל להאיר, והכל על כדור הארץ יחדל, גם הזמן. הילד אומר: "סבי אומר שהזמן הוא ילד משחק על החוף". כך היה בהתחלה – אלכסנדר הילד רץ עם שחר אל הים ויחד עם שני חבריו קופץ לים ושוחה בחרות ושמחת חיים במי הנפש ומי החיים. כך היה בטרם התנכר לעצמו.
חלקים רבים בסרט מתרחשים על שפת הים. ביתו שבו חי עם אשתו ובתו בנוי על שפת הים. בתו ובעלה מוכרים עכשיו את הבית הזה ונותרים לו רק הזכרונות. אל ההתרחשויות על שפת הים הוא שב במסעו הפנימי ביומו האחרון; בתמונת זיכרון שלו עם אשתו הצעירה על שפת הים בוקע פתאום מטר זלעפות, ותוך כדי ריצה בגשם הסוער הם מתחבקים ומתנשקים בתשוקה – הקטע היחיד של תשוקה בסרט – בתוך מפץ רטיבות פתאומי שמגיח מנפשו. בתמונת זכרון אחרת הוא רץ אל הצוק ומנופף לאניות עוברות כפי שעשה עם חבריו הילדים,
בסוף הסרט, אחרי שהתרחש בו שינוי והוא נפתח אל רגשותיו, הוא מחליט לא להיכנס לבית החולים, וחוזר לשפת הים, אל המקום בו עמד ביתו, פניו אל הים, ורואים את חלקו העליון של מעילו רטוב. נפשו נרטבה ושבה אל יסוד המים. הרקליטוס היווני היה זה שאמר שהכל מים. אולי כי מהמים באנו ואל המים נשוב. זה "הים הבלתי נלאה, שהוא הסוף וההתחלה." – כפי שנאמר ב'מבט של אודיסאוס'. והים מסמל את תנועת עמקי הנפש הנצחית שילד הנשמה משחק על חופו. והרי זה שם הסרט – נצח ועוד יום.
לכן חלק גדול מהסרט, כשהוא מנסה להתחבר אל עברו, מתרחש על שפת הים. העיר ששקעה, שמהדהדת את יבשת אטלנטיס ששקעה במים, מסמלת כנראה את נשמתו ששקעה ואבדה בעמקי הלא-מודע, ושמדי פעם מגיחה החוצה, ואלו רגעי החסד האפשריים לפגוש אותה מחדש בנפשו, אולי מתאימים כאן דבריו של תומס מאן על משמעות הים עבור פון אשנבך, גבור 'מוות בונציה', שמגיע לונציה כדי לנוח ולהתחדש בה: "אהבתו אל הים נבעה ממקורות עמוקים: מכיסופי המנוחה של האמן המכלה כוחו בעבודה ומשתוקק [...] להתרפק על חזהו של הפשוט והכביר; ומכמיהה אסורה, הסותרת כליל את אמונתו ועל כן מפתה שבעתיים, כמיהה אל מה שאין לו צורה ואין לו שיעור, אל הנצחי, אל האין, למצוא מרגוע בשלמות" (2005 : 47).
דומה שבכל זאת האפשרות של קשר אנושי קיימת שם כל הזמן. כבר בהתחלה אלכסנדר תמֵהַ איך זה שמדירת השכן עולה אותה מוסיקה כמו מביתו, וכשהוא מכבה את המוסיקה בביתו היא ממשיכה להתנגן אצל השכן. הוא מדבר אל עצמו: "לאחרונה המגע היחיד שלי עם העולם הוא אותו זר שעונה לי באותה מוסיקה. מי הוא? בוקר אחד החלטתי לחפשו, אבל שיניתי את דעתי. מוטב שלא לדעת ורק לדמיין. מישהו זר אף יותר ממני? לפעמים אני רוצה לדמיין שאולי זו ילדה קטנה שמנגנת". הזר-הזולת מהדהד אותנו כשאנחנו פוגשים בו ופוגשים את עצמנו. כשאלכסנדר מחליט לא לחפש את הזר שעונה לו הוא מקבע את עצמו בעולמו הדמיוני הבודד.
בעודו שומע את המוסיקה, אלכסנדר עומד בחלון ביתו ומתבונן בספינות העוגנות והשטות בים. הוא שומע את צפירת האניות שנשמעת כמו חיה גועה. אולי כמו שופר שקורא לאדם לחשבון הנפש. ג'ון דון, משורר אנגלי מהמאה ה-16 כתב: "אל תשאל למי מצלצל הפעמון, לך הוא מצלצל." הספינה העוברת בים, שמזכירה לנו את מסע הנשמה, בחייה ובמותה, מהדהדת תמונות דומות של ספינה בים בסרטיו האחרים של אנגלופולוס ('המבט של אודיסאוס', 'נוף בערפל') שגם בהם מתקימת ערגת ההפלגה ומתרחש מסע חיפוש של משהו אבוד.
אלכסנדר יוצא לשוטט עם כלבו ומגיע אל טקס הנישואין של זוג צעיר. המצלמה משתהה על המחול המסוגנן של הזוג הצעיר ועל המשתתפים בטקס שעומדים קפואים ומתבוננים (מוטיבים אחדים שיש כאן חוזרים בסרטיו האחרים, והבנתם מתאפשרת דרך המבט המוכפל של המשמעויות מהסרטים האחרים. על כך בפרקים הבאים). בסוף הסרט אלכסנדר משחזר רגע של מחול עם אשתו בהיותה צעירה. הוא אומר שהחרטה היחידה בחייו היא ביחסיו עם אנה, שהיתה אשתו. ה'נישואים הקדושים' עם האשה, ועם הנשי בנשמתו – הם מה שהחמיץ בחייו. הוא החמיץ את נישואי נפשו עם היסוד הנשי בנשמתו; עם האנימה, עם "הילדה הקטנה" שנדמה לו שהוא שומע מנגנת; החמיץ את כלולות הנשמה עם העולם הפנימי הלא מודע, ועם הרגשות שמאפשרים קשר לעצמו ולזולת ולאשה, ואולי גם לכתיבה.
למחול הכלולות הזה נשמתו מייחלת עכשיו כשהאנשים העומדים קפואים בצד מהדהדים את הקפאון של נפשו הצופה בחיים, כמו משה שמביט בטרם מותו אל הארץ המובטחת ואליה לא יבוא.
ובכל זאת משהו מתרחש בנפשו של אלכסנדר שיגאל אותו מהקפאון. היום האחרון שבטרם מוות מאיץ את התהליך הפנימי שנתבע ממנו כדי להשלים את מה שחסר בנשמתו. המפגש עם המוות, עם תודעת המוות ועם האימה והסבל, שלב שהאלכימאים כינו אותו 'שלב המורטיפיקציו', שלב המוות, הוא שלב הכרחי לקראת לידה מחדש של הנפש במסע ההתמרה הפנימית. המפגש עם המוות נועד להיות מאיץ רב עצמה של תמורה פנימית לקראת הגשמה עצמית של לוז הנשמה ומשמעות החיים. לכן בימי הביניים נהגו להניח גולגולת על שלחן הבית כדי להזכיר לאדם את יום המוות, בפתגם: 'ממנטו מורי' – זכור את יום המוות.
במהלך שיטוטיו ברחוב ביומו האחרון, אלכסנדר מציל ילד אלבני, כבן עשר, פליט לא חוקי ביוון, שחי עם ילדי רחוב כמותו, שמנקה חלונות של מכוניות שעוצרות ברמזור. הילד נרדף על ידי אנשים זרים, ואלכסנדר, במחווה פתאומית, לוקח אותו איתו כדי להציל אותו. במהלך הסרט הילד ישוב, במקריות הבלתי מקרית, ויזדמן לפניו במצבי מצוקה. שוב ושוב אלכסנדר מציל אותו, וכך אלכסנדר הופך, מבלי שהתכוון לכך, אחראי לגורלו. במסע היום הארוך הזה הולך ונוצר לאט קשר של אמון וקירבה בין הילד הבודד, הסגור והמבוהל לבין האיש הבודד, הסגור והמבוהל, הנוטה למות. אלכסנדר אינו יודע איך לסייע לילד ששותק ומסרב לשוב לאלבניה, כי כבר אין לו משפחה והכפר שלו כבר נשרף, והרי גם לאלכסנדר כבר אין משפחה וגם אין בית, כי בית המשפחה הישן שלו כבר נמכר וגם נפשו כבר ללא בית. הוא מסיע את הילד לגבול אלבניה. אז הוא רואה מעבר לגבול אנשים כלואים במחנה כשהם עומדים בתנוחות קפואות כנציבי מלח, בעמידה של ידיים מורמות בכניעה. הוא לא מסוגל להחזיר את הילד אל העולם הקפוא שהוא מוות נפשי שנפשו שלו כבר מתקוממת נגדו.
הוא שב עם הילד ליוון ומטייל איתו על שפת הים. הילד השותק מתחיל לשיר ומילות השירים שלו הם שפה של שירה. אלכסנדר מרגיש שלילד יש "מלים" עבורו. ובינתיים הוא מספר לילד על המשורר של המאה שעברה והילד נכנס לעולמו של אלכסנדר, ומציע לו לקנות עבורו מלים שהוא שומע משיחות של עוברים ושבים. המלים שהילד מביא הן משמעותיות. ואלכסנדר חש אותן כמלות צופן עבורו: "הפרח הקטן", "הנכרי", "מאוחר". "עמוק בלילה". אנחנו יכולים לצרף אותן לאמירה שמיועדת לו: שנאמר לו שהוא נכרי לעצמו וכבר מאוחר, או שמא עדיין לא מאוחר, ושפרח הנשמה עודו ממתין לו: הפרח הוא סמל העצמיות השלמה.
לילד יש רגישות גבוהה ושפה פיוטית. הוא חש את אלכסנדר. הוא אומר לאלכסנדר – "אתה מחייך אבל אתה עצוב". לקראת סופו של היום כשמגיע הזמן להיפרד מהילד, שניהם נאחזים זה בזה בחבוק נואש. אלכסנדר אומר – "אני מפחד". והילד אומר – "גם אני מפחד". הם מדברים רגשות ואמת ומביעים אהבה מעבר למלים. אלכסנדר מבקש מהילד שיישאר איתו עוד שעתיים עד שיאלץ ללכת. הוא מבטא את ניזקקותו שמעולם לא בטא. הילד נשאר איתו עוד שעתיים ואז אלכסנדר מביא את הילד אל אוניה שמפליגה אל אי-אן. הקרבה והרגש האמיתי שנוצרו ביניהם הם מה שחסר לאלכסנדר עד כה. אלכסנדר הציל את הילד והילד הציל אותו. הילד היה השליח עבורו. הוא ה"פרח הקטן". הוא זה שאיפשר לאנית הנפש העתיקה של אלכסנדר לעלות מחדש בטרם תשקע.
אלכסנדר אמר לאמו הנוטה למות – "החיים הם הַמְתָנָה לקראת האמיתי". עכשיו הגיע האמיתי, הרגש האמיתי, מתוך המפגש עם הילד, שכמו המשורר היווני, גם הוא כפיל של אלכסנדר. אלא שהמשורר היה כפיל של האדם הבוגר המנוכר והמחפש, ואילו הילד הוא כפיל של הילד האמיתי הפנימי שבו, הילד הנצחי. הילד שעדיין חש ומרגיש, שכואב ובוכה, ולשונו שירה. הילד-משיח הנוצרי מביא הגאולה, ילד הנשמה. הילד שאמנם גם הוא מהגר שנותק מארצו ומשפתו (האלבנית) אבל טרם נוכר מעצמו, ילד שקונה לו מלים, שמשיב לו את הקשר עם הילד הפנימי שלו, הילד האבוד, הבודד ומבוהל. והוא גם הילד שמשיב לו את הילד שהוא עצמו היה כשהיה רץ בילדותו שיכור חיים אל הים האינסופי ושוחה בו עם שני חבריו.
בקהלת כתוב הפסוק המסתורי: "ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר עומד תחתיו" (ד,15). הילד הוא סמל הנפש הנולדת שוב ושוב מחדש, כתודעה ראשונית אינסטינקטיבית חיונית שמחוברת לחיים, שטרם אולפה על ידי עולם התרבות, והוא אחד מסמלי העצמי האמיתי. אנחנו פוגשים אותו בילד שהוא הנסיך הקטן של סנט אקסופרי, בילד של בגדי המלך החדשים ובילד נטול המלים שבמקום להתפלל שורק בתפילת יום הכפורים. אולי "הילד השני" הוא הילד שעלינו להוליד או לגלות מחדש בנפשנו בבגרותנו אשר כה התרחקה מהילד הראשוני של הנשמה.
כשהילד האלבני מתאבל על חברו סלים שמת הוא אומר לו: "הים גדול. מהו המקום שאתה הולך אליו. כמו מה זה יהיה כשנלך? עכשיו אני מביט בים ואין לו סוף.... אילו היית יכול לדבר איתנו על הנמלים הגדולים והעולם הגדול הרחב. היי סלים, דבר איתנו על העולם הגדול הרחב". שוב אנו מזהים את הילד ככפיל פואטי של אלכסנדר. בדבריו מהדהדות תהיותיו של אלכסנדר עצמו על המחר של נשמתו לאחר מותו הקרב. ואמנם הילד כסמל הילד הנצחי מסמל גם את הקיום הנצחי של הנשמה מעבר לזמן, ולכן מעבר למוות. יונג מתייחס אל כך ש'פאוסט' של גתה מתקבל אחרי מותו על ידי ילד אל "מקהלת הנעורים המבורכים", וכן לכך שפעמים רבות דמויות קופידונים מעטרות אבני קבורה עתיקות. מבחינה פסיכולוגית טוען יונג, "מייצג 'הילד' הן את המהות הפרה-מודעת והן את המהות הפוסט-מודעת של האדם" (178: 1968 Jung). להבנתי, הילד כסמל העצמי הנולד מחדש מסמל גם את הנפש הנולדת מחדש במעבר אל המוות.
המשורר גם הוא מסמל את העצמי האמיתי שבו. ראשית הביטוי של האנושות היתה השירה. התנ"ך והמיתוסים הגדולים נכתבו שירה. הכל היה שירה. הרב קוק אומר שההבנה הראשונית של הממשות ניתנת בשירה. האמן שר את אהבתו לעולם ובכך הופך את העולם לקיים.
נראה לי שזו הסיבה שמתרחש הקטע ההזוי בעת נסיעתם באוטובוס לקראת סוף המסע, כשאלכסנדר "פוגש" את המשורר של המאה שעברה, והמשורר אומר לו סוף-סוף את מלות השיר החסרות, שמספרות על השמש העולה אחר השחר.
ביומו האחרון של אלכסנדר מתברר לו הקשר בין אמת הנפש ואמת היצירה, כשהוא מבין עכשיו שחייו היו המתנה לקראתם. הוא מבין שאי אפשר להפריד בין העבודה על השלמת עצמיות הנשמה והעבודה על השלמת היצירה. התהליך של השלמת נשמתו והשלמת היצירה השירית הספרותית שלו מתרחש בעת ובעונה אחת. כמו שנאמר ביום כפורים: "בנפשו יביא לחמו".
כתוב במקורותינו – "כי עד יום מותו תחכה לו". התשובה של האדם אל האל שמחכה לשיבתו, היא השיבה הנצחית, שיבה אל האמת הפנימית של עצמו. ביום האחרון לפני מותו מתרחש באלכסנדר תהליך של חיפוש ותשובה פנימית אל האמת האבודה שמחכה לו, ממתינה שם, כמו אלוהים שממתין ומחכה לנפש שתשוב אליו.
כתוב בתפילת נעילה של יום כפורים – "פתח לנו שער בעת נעילת שער". בניגוד לאיש שעומד בפתח שער החוק של קפקא, אלכסנדר לא מחמיץ את השער האחרון שהמתין רק לו. נפתח לו שער בעת נעילת שער. הוא בא בשער שנועד לו, השער אל עצמו ואל מפגש משמעותי אמיתי עם הזולת. מפגש שיש בו מחווה אנושית, נתינה אלטרואיסטית ואחריות אקטיבית כלפי הילד: אחריות כלפי האחר, שחסרה בו עד כה, כשהיה עסוק כל כך בהשלמת מילות שירתו ומנוכר מבני משפחתו. נציין שאצל אלבר קאמי אחת התשובות לקיום האבסורדי והמנוכר היא הסולידריות האנושית, כשמימוש העצמי אינו סוליפסיסטי נרציסטי לעצמו אלא העזרה לזולת כמחויבות אנושית (ביצירותיו 'הנפילה', 'הדבר', 'האבן הצומחת').
מסעו האחרון של אלכסנדר מממש את דברי צ'סלב מילוש (1999): "בל נדאג לגורלנו אחרי המוות. / אלא כאן, על פני האדמה את הגאולה נבקש, משתדלים להיטיב כפי מידתנו". והוא מממש את דברי הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס שאומר: "המסתורין הזה, שהוא בשביל כל אחד חייו-הוא; מסתורין זה אינו נאחז בהסגר שיבודד איזה תחום פרטי של פנימיות סגורה כלשהי, אלא ייאחז באחריות כלפי האחר... אין מתחמקים ממנה, ובצורה כזאת היא העיקרון שעל פיו מתקיימת אינדיבידואציה מוחלטת" (1996: 66).
כמו בסרטים האחרים של אנגלופולוס (עליהם נדבר בהמשך) מתרחש כאן מסע חיפוש אחר דבר מה שאבד. מסע כאוב שצומח מסיטואציית חיים טרגית אבל מאפשר נגיעה עמוקה של קרבה ואהבה, שגם אם היא זמנית וחלקית יש בה ממד של כפרה על חטא הניכור למשפחתו והתפייסות עם עצמו: מתרחשות בו גאולה מוסרית, יצירתית ורגשית, שמאפשרות את גאולת העצמי. כל חייו של אלכסנדר היו המְתָנָה וביום האחרון הוא נוגע באמת ברגע של חסד. "זו השיבה של הבן האבוד שמעולם לא אבד" כותב אריך נוימן (2013: 117).
הסרט מסתיים כשאלכסנדר מחליט לא ללכת אל בית החולים אלא לסיים חייו נוכח הים. הוא שואל את המשורר שהוא פוגש בהזייתו: "אמור לי כמה זמן יימשך המחר?", ואת אנה, שלאורך כל הסרט מופיעה בזכרונותיו לבושה אותה שמלה לבנה פרחונית, הוא שואל: "מהו המחר?" אולי כוונתו למחר שאחרי מותו. הוא אומר: "אני רוצה להתכונן למחר. הזר יענה לי, מנגן באותה המוסיקה, ותמיד יהיה מישהו למכור לי מלים, מחר, מהו מחר, אנה? שאלתי אותך פעם וענית – נצח ועוד יום".
אנה מתרחקת והוא שם את ידו על לוח לבו ואומר: "המעבר שלי הלילה לצד השני עם מלים שהבאתי לך מחדש בחזרה, שהשבתי לך, ואתה כאן, והכל אמת, וכל זה ממתין לאמת". הוא ממשיך ושר שוב ושוב את המלים ששמע מהילד, כפיל נשמתו: "הפרח הקטן שלי", "זַר"," מאוחר", "הפרח הקטן שלי". הוא הולך אל מותו אל הים, להתמזג בו, כשגבו אלינו, והוא שומע מרחוק את קול אמו הקוראת לו בהיותו ילד. הסרט פותח ומסיים בחוויית הילדות בים. הוא בא מהילד ומהים ושב אליהם.
על המסע בסרט זה מתאימים דבריו של המשורר הפולני, זבגינייב הרברט:
" קבל הכול ... השב את האוכף הריק ללא צער / השב את האוויר למישהו אחר // אז אם המסע ייערך שיהיה זה מסע ארוך / מסע אמיתי ... / חזרה על מעשה בראשית מסע אלמנטרי / שיח עם האיתנים שאלה בלי תשובה / ברית כפויה אחרי מאבק / הפיוס הגדול" (1998: 48)
