תערוכות בעקבות המושא האבוד

רות נצר | 8/8/2020 | הרשמו כמנויים

פרוסט כתב את ספרו המונומנטלי 'בעקבות הזמן האבוד'. ואולי כל אמן מחפש ביצירתו להשיג את אפס קצהו של מושא געגועים קדום, שספק היה ספק לא היה אלא משאלה מלכתחילה, כדימוי שבהצטרפו לתודעה ישיב לנפש את שלמותה האבודה.

בתוך התערוכה המרתקת 'זמן דיוקן' במוזיאון הרצליה, שמציגים בו עכשו מספר אמנים ציורי דיוקן, עובר חוט סמוי בין תערוכות אחדות מהן, חוט אריאדנה של געגוע אל האוביקט האבוד, מושא הגעגוע האבוד של האמן, ושל כולנו:

התערוכה של יאן ראוכווארגר מורכבת מעשרות ציורים של אשתו גלית בכל המגוון האפשרי של צבע וקומפוזיציה, כמוקד התמונה, גדולה או קטנה, במיקומים רבים, אבל תמיד מעורפלת מעט או הרבה, לא ניתנת למיצוי ריאליסטי מלא, תמיד מוסתרת במהותה.

בתערוכה אחרת הצייר עידו מרקוס מצייר אינספור ציורים של אותה דמות נשית לא מוכרת לו, שאף אינה מכנה בשם, שראה את צילומה ושוב ומצייר שוב ושוב בכל ואריאציה וגודל וצבע אפשריים. ושום ציור לא יתפוס את מלוא מהותה ולכן הוא ישוב וינסה שוב ושוב .

כמו בציוריהם של וורמר, קלימט, בונאר שהרבו לצייר את האשה כנושא תמידי – האשה בתערוכות אלה היא מושא המבט והתשוקה, היא הארץ המובטחת אליה לא יגיעו, היא האשה הפנימית, הישות הנשית הפנימית, האנימה, שאפשר, כמו את אורידיקה, להעלות לרגע מן השאול למבט רגעי ואז היא שוב נעלמת ונותרת כמושא געגועים.

הדמות הנשית היא כמו 'בת המלך האבודה' בספור של רנ" מברסלב, שהצייר, כמו המשנה למלך מחפש את עקבותיה כדי למצאה, ולכן מצייר אותה שוב ושוב כדי אולי הפעם להשיג את אפס קצה מהותה החמקמקה הפנימית, כמו העלמה המציצה ומסתתרת בדימוי הקבלי בספר הזהר.

הצייר אינו יכול לצייר אותה אלא כ"פגישה לאין קץ". כמו אלתרמן, שאומר: "כי סערת עלי לנצח אנגנך, / שווא חומה אָצוּר לך, שווא אציב דלתיים! תשוקתי אליך ואלַי גנך ואלַי גופי סחרחר, אובד ידים!" (כוכבים בחוץ. עמ' 59) . ומשום שהיא בלתי מושגת הוא מצייר אותה שוב ושוב. כמו אלתרמן הוא "שבוי בעיגולה".

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

כפי שכתבתי על ציורי הנשים אצל קלימט: "האשה כמוקד ערגה אבוד היא ספק אם גדולה, ספק אנימה, השרויה בתוך עצמה ולא נותנת מקום לגבר. הוא שבוי בכוחה המהפנט אותו אליה, אבל לא יכול לחדור מבעד החומות של המהות הארכיטיפלית הבלתי נגישה; שרוי בקו התפר של המעגל, שהוא קו התפר של הצייד והניצוד, של הערגה והאיום לבלוע או להבלע" (ראו באתר שלי. מאמרים/ אמנות/ קלימט).

הגעגוע של האמן ושל הצופה ביצירה הוא אל מה שאינו ניתן להאחז בו, מה שמעבר להשגתנו, מה שלעולם לא יהיה באמת שלנו, שהיה אי פעם בתוכנו ואנו בתוכו וכבר אינו בבעלותנו אלא מתקיים כמחוז חפץ, כישות הראשונית של אם גדולה מיתית, אם-אישית, אם-נשית, אם-אדמה. האמן מרותק אל האשה בעולם ובעמקי נשמתו, כציר החיים, כאלה גדולה, אם ואחות ואנימה.

וכאן מצטרפת למוטיב הזה גם תערוכת ציורי הדיוקן של אלי שמיר, שהיא ציורי דיוקן על רקע נופי עמק יזרעאל. ציורי התערוכה רוויים געגוע אל האב החי ואל האב שעל ערש דווי, המתואר בציורים וכבר איננו. בציורים אחדים רואים אותו מצייר את העמק. הוא מצייר את המבט שלו אל העמק. את הדיאלוג שלו עם הנופים. זו השלמות הדיאלוגית של אדם-אדמה. הוא מצייר געגועים אל האדמה הנפרשת ברקע של רוב ציוריו*.

האם לא מצוירת כמעט. הדגש הוא על האב שהבן בונה עצמו ביחס אליו, אל עבודת האדמה שלו ואל גופו הממשי, כשהוא מצייר אותם זה ליד זה, בהמשכיות תאומה. אין כאן שילוש של אב-אם-בן, אלא שילוש של אב-בן-אדמה. האדמה היא האם הארכיטיפית. והוא מצייר געגוע אל אם-אדמה שתמיד נפרשת לפניו, האדמה-אם ממנה באנו ואליה נשוב. שמיר לעולם לא ימצה את הדחף לצייר אותה, לחיות אותה בציור הממשי. כך האם-אדמה היא המושא האבוד של געגועיו.

ואם נתבונן בציוריו של לאוניד בלקלב, בתערוכה המוצגת בכניסה למוזיאון, ציורי דיוקן על קרשי עץ צרים, נחוש גם בהם את הישות הנעלמת האבודה שרק טפח ממנה הצייר מצייר. בשיח גלריה בלקלב אומר: "אדם זה דבר סודי. אני מצייר את האנרגיה. אני מצייר חלק מהדמות ולא את הדמות כי לחש זה יותר מצעקה." כל דיוקן שהוא מצייר הוא דיוקן חלקי, קטע של דיוקן שרק נרמז ולא ניתן לראות ולהשיג בשלמותו, דיוקן נשמת הזולת ודיוקן נשמתנו, שגם היא בבחינת משא נפש בלתי ניתן להשגה.

הנה שני שירים שכתבתי לפני שנים אחדות על דיוקן אשת הצייר כמחוז חפץ:

צִיּוּר שֶׁל יָאן רָאוּכְוַארְגֶר

בַּחֶדֶר הַגָּדוֹל יֶלֶד וְיַלְדָּה עֵירֻמִּים.

פְּנֵיהֶם נִבָּטוֹת בַּמַּרְאָה.

הָאֵם רְדוּמָה עַל מַרְפְּקֶיהָ עַל מַפַּת הַשֻּׁלְחָן.

הָאוֹר מְרַצֵּד עַל הָרִצְפָּה.

הַצַּיָּר מִתְבּוֹנֵן בָּרִפְיוֹן הַמְאֹהָב שֶׁל הָאִשָּׁה.

הִיא מִתְמַסֶּרֶת לְהִיפְּנוֹס, אֵל הַשֵּׁנָה.

עַכְשָׁו הוּא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בָּהּ כְּחֶפְצוֹ

לְהַבִּיט בָּהּ לְלֹא מוֹרָא ( מתוך 'עקבות'. כרמל. 2006)

מרתה בציורי פנים-בית של פייר בונאר

מַרְתָּה פּוֹתַחַת דֶּלֶת, יוֹשֶׁבֶת, מִתְבּוֹנֶנֶת,

מוֹזֶגֶת תֵּה, יָדֶיהָ בְּחֵיקָהּ, הַכֶּלֶב לְיָדָהּ.

הָאָח, הַוִּילוֹן, הַקְּעָרוֹת, מַפַּת הַשֻּׁלְחָן, הַפֵּרוֹת.

הָרֶגַע הֶעָמֹק, הָאוֹר, הַצֶּבַע -

זֶה הַבַּיִת

הַכֹּל כָּאן

הַחַלּוֹן הוּא פְּנִים-חוּץ פּוֹלֵשׁ אֶל הַגַּן.

הַצִּיּוּרִים בַּמִּסְדְּרוֹן סְבִיב הַפַּטְיוֹ.

בַּפַּטְיוֹ הֶעָגֹל מִזְרָקָה אֵינְסוֹפִית.

הַמַּבָּט נִשָּׂא אֶל תִּקְרַת הַזְּכוּכִית.

כָּל הַקַּוִּים זוֹרְמִים לַמֶּרְכָּז.

הַכֹּל אֶחָד. (מתוך: 'ריסים'. פרדס. 2010)

*במקביל לתערוכת הדיוקן של אלי שמיר מוצגת במשכן לאמנות עין חרוד תערוכת ציורי נוף שלו .