על חטאים וסודות
פרופ. עמיה ליבליך | 24/9/2022 | הרשמו כמנויים
"על חטא שחטאנו"-
שלוש מילים אלה פותחות את הוידוי הנאמר בבית הכנסת בימים נוראים.
לכשעצמי, אני מרגישה די נקייה מחטאים. לפעמים אני חוטאת בגאווה, העדר נדיבות, חוסר סבלנות לאחר; אלה לא דברים כל כך חמורים לפי צו מצפוני היום. אני גם נעזרת מיד בטיעון שאף אדם אינו מושלם, ודווקא החסרונות שלנו הם אולי הדברים הכי יקרים לנצור עליהם. חמלה עצמית, היום אני חושבת, היא השעור הכי חשוב שיש לי ללמוד וללמד.
אבל במקרה קראתי באותו יום בשני ספרים שונים מאוד על רגע של חרטה על חטא – ולא כל כך החטא עצמו אלא חטא הסתרתו מהיקרים לנו. אמנם חטא זה אינו ברשימת החטאים שבוידוי המסורתי - אבל חשבתי שזוהי רשימה מתאימה לערב ראש השנה.
הראשון הוא ספר שאני קוראת באנגלית על הקינדל היקר שלי. זוהי ביוגרפיה דימיונית של תומס מאן, שכתב קולם טויבין, סופר אירי החי בארצות הברית, ושמה: The Magician – כינוי שהצמידו לסופר הדגול ילדיו הקטנים, כאשר ביצע תרגילי אצבעות נעלמות ולהטוטים קטנים אחרים בחוג משפחתו. הפרק אליו הגעתי מתרחש בשנת 1933 בטורינו שבשוויץ. משפחת מאן, המתגוררת בקביעות באותו זמן במינכן, נמצאת בחופשה בשוויץ, ולפתע מתבהר להם שזו תהיה סכנה עבורם לחזור הביתה. הנאצים עלו לשלטון, ומצב העניינים השתנה בין לילה עבור הסופר, שכבר זכה בפרס נובל שנים אחרות קודם לכן. הוא נמצא בחופשה עם אשתו קטיה, שהיא בת למשפחת יהודים מתבוללת, שהיא כמובן יהודייה לכל דבר בעיני המשטר הנאצי. ילדיו של תומס מאן ידועים בדעות שהשמיעו בציבור נגד היטלר והמשטר בגרמניה. תומס מאן עצמו, אדם שמרן מאוד בערכיו ופטריוט עמוק של גרמניה מולדתו, לא יצא עדיין בפומבי נגד היטלר ומעלליו, משום שלא היה בטוח בדעותיו, וגם בגלל שלא רצה שספריו יוחרמו ולא יימכרו יותר בגרמניה. והנה, המצב הפוליטי קבע בבירור את נתיב חייו האישיים, מה יעשה ומה לא יוכל לעשות.
בפרק שעוסק במהפך אישי ענקי בחיי אדם שקרה לו בשל גורמים חיצוניים לו, מתברר לקורא שהדבר שהכי מעסיק את הסופר הדגול הוא היומן האישי שלו, הסגור בכספת בביתו שבמינכן. אם הבית יוחרם, אם תיפרץ הכספת, אם יקראו את היומן המפורט – יתגלה סוד החטא הגדול שהוא, בקיצור נמרץ, משיכתו ההומוסקסואלית של תומס מאן לנערים צעירים שעליה כתב לעצמו ביומנו, ובמיוחד תיעד את הרומן האסור שהיה לו – יותר במשאלות הלב וברמזים מאשר למעשה - עם נער בן 17 שפגש לפני שנים בעיר נופש, ממש כמו בעלילת הסיפור "מוות בונציה". טויבין מצליח לתאר את המתח העצום של הסופר המנסה למצוא שליח מהימן שיחלץ את החומר המסוכן לשמו הטוב מהכספת, ויביא אותו למקלט המשפחתי בשוויץ. מתואר בפרטי פרטים איך הוא מחכה למזוודה שתגיע בדואר, ומה קורה כאשר היא מתעכבת. היום, כיון שהמשכתי בקריאה, אני יודעת שהגיעה לידיו בשלום, והשאלה שאני שואלת את עצמי ממרומי המאה ה-21, כמה כבד היה הסוד על ליבו... ולא בגלל שחשב שחטא, למעשה, אלא בגלל חרדת הגילוי ומה זה יעשה לו, לשמו הטוב, לספריו ולבני משפחתו.
ואז ממש באתו יום אני קוראת בספר יפהפה שהשאיר אחריו אורי עתיר "ואז היכה הברק" – ספר שיצא עכשיו, אחרי מותו של אורי לפני שנה, ונכתב בשנות חייו האחרונות כשהיה משותק. גם הוא עוסק בכמה מפרקי הספר בסוד משפחתי ששמר בליבו כל חייו, עד שגילה והתגלה לקרובים לו בעקבות האירוע המוחי, והמהפך שחל בחייו ובנפשו. גם כאן סוד, שלפי תפיסות מקובלות קשור בחטא. אולי לא חטא במובן הפשוט, אבל פגיעה עמוקה בבני משפחתו. וכמה הוא שמח שהמסך הורם, שכולם יודעים, ורווח לו.
האם מדובר ברצון שלנו להיות ישרים בעיני עצמנו או בעיני אחרים? ואולי בסליחה? כל מיני הרהורים מלווים ברגע זה את ברכת 'שנה טובה' שאני שולחת לכל קוראיי בבלוג הזה.
