אמנות ושינוי חברתי
פרופ. עמיה ליבליך | 24/6/2019 | הרשמו כמנויים
קבוצת ספרים צבעוניים מונחת כבר ימים אחדים על שולחני, לפי צורתם אלה ספרי ילדים. לא, אין המדובר בשבוע הספר או בספרים שתוכלו לרכוש בחנויות (בינתיים), אלא בעבודות הסיום של תלמידות באחד הקורסים במכללה האקדמית לחברה ואמנויות (אס"א). מבחינת הצורה והתכנים, נראה שהייתה כאן הפקת ספרים של ממש.
הספרים הופקו כפרוייקט הגמר במסגרת שעור אותו מלמדת דר. גל הרמט, שכותרתו "זכויות האדם ושינוי חברתי". אין צורך להכביר מילים על חשיבות המסר שניתן להעביר לילדים באמצעות הספרים שקוראים להם בבית, בגן או בכיתות בית הספר. בזמנו, כשהפמיניזם היה עוד בחיתוליו, הרבינו לעסוק במסרים הפאטריארכליים המועברים בנושא המיגדרי: הנסיכה היפה אותה מציל האביר על הסוס הלבן, למשל. האם יתכן ההפך? ספרים בעלי תוכן פמיניסטי החלו להופיע, אך דומני שמעולם לא הכריעו את אגדות הילדים הוותיקות, על הסטריאוטיפים המגדריים שלהן. אחר כך היה מדובר על הכללת ילדים וילדות שחורים כגיבורי הסיפור, ילדים חובשי כיפה, ואפילו ילדים נכים לסוגיהם.
אני נהנית לדפדף בספרים שהפיקו תלמידות הקורס. הראשון שנופל לידי נקרא "תמר באותיות זהב" ונכתב על ידי דליה טבצ'ניק, מירה פרידמן, יוני מיימון והדר הראל. ציור נחמד של עוגת יום הולדת מופיע בשער הסיפור, המתאר את הילדה תמר, הפותחת את המתנות שקיבלה בזו אחר זו במסיבה בנוכחות הילדים, אך איננה מוכנה לשתף בהן. כשחבר מבקש לשחק בכדור שקיבלה היא עונה "לא, זו המתנה שלי! אשחק בכדור לבדי". אמא של תמר, המצויירת על הדף, חולקת על בתה, ואומרת " זה כייף לחלוק את הכדור ובמשחק לשתף". כך גם בפאזל ובדלגית, שהרי אנו אמורים לחנך לשיתוף ולסייע בהתגברות על האגוצנטריות הילדית. עד שתמר מגיעה לחבילה האחרונה בה היא מוצאת יומן, ועל הכריכה באותיות זהב כתוב שמה. והנה כאן אומרת אמא: "היומן הזה הוא רק שלך. אותו את לא צריכה לחלוק עם אחרים! בו תוכלי לכתוב רגשות ומחשבות ולאף אחד לא תהיה זכות מבלי רשותך לראות".
כך מגלה הסיפור את זכותו של הילד לפרטיות, זכות המנוסחת באמנת האו"ם לזכויות הילד, סעיף 16 "ילד לא יהיה נתון להתערבות שרירותית או בלתי חוקית בפרטיותו, משפחתו, ביתו או תכתובתו, ואף לא לפגיעות שלא כחוק בכבודו ובשמו הטוב".
ספר אחר, אותו כתבו, איירו והפיקו גזאוי היבה, גמהור לינדה, נדאף ראויה, סנאא חאג' יחיא ושימאא עיסא, נקרא "הציור של שרה". זהו ספר דו לשוני, המספר על ילדה שציירה בכל מקום, על המיטה, על הקיר, ואפילו על ענפי העצים. אמא נזפה בה, ושרה הייתה עצובה. לבסוף התחילה לצייר מאחורי וילון החדר, ובעזרתו הסתירה את עבודתה. יום אחד נשבה רוח שהסיטה את הוילון, ואמא ראתה את יצירתה היפה של הילדה - "ציור של גן שצייר אותו אמן". אמא מבינה "הציור הוא ביטוי שמעניק אושר וביטחון" ומאפשרת לבתה להמשיך לצייר ולחלום. מסתבר שגם בזה עוסקת אמנם האו"ם לזכויות הילד, סעיף 13 "לילד יש זכות לחופש הביטוי; זכות זו כוללת את החופש לבקש, לקבל ולמסור מידע ורעיונות בצורת אמנות או באמצעי אחר לפי בחירת הילד, ללא הגבלה".
וכך הלאה אני קוראת ונהנית. ישנו ספר על המשפחה החדשה, המתייחס לזכות להקים משפחה: "לגברים ונשים מכל גיל, ללא הגבלה כלשהי בגלל גזע, לאום או דת, הזכות להינשא ולהקים משפחה" (מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, 1948); ספר המקדם יחסי שכנות בין שונים בהשראת "דירה להשכיר" של לאה גולדברג, סיפור על קיפודג המציל את שונית האלמוגים; ועוד ועוד.
כל מי שעוסק בטיפול או בחינוך שואף לחולל שינוי, אם ברמת הפרט ואם בכולל. לתכנית המוסמך במכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה (אשר ממש לאחרונה חברה עם הקריה האקדמית אונו) מגיעות בעיקר נשים, בעלות תואר ראשון בחינוך, בעבודה סוציאלית וכדומה, ורובן בעלות ניסיון בעולם העבודה. מעניין לציין שמרביתן בוגרות ובעלות משפחה, בהשוואה לסטודנטים 'רגילים', ואצלנו במכללה כמעט מחציתן ערביות, מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות, קבוצה מגוונת מאוד.
בעולם שכולו טוב לא יהיה צורך בהמחשת אורח החיים הנכון באמצעות ספרי ילדים, וברור שזו איננה הדרך היחידה והיעילה להגיע לשינוי חברתי, אבל בקטנה זהו מעשה חינוכי מרגש ונכון מאין כמוהו. הייתי גאה מאוד במכללה שלנו, בתכנית המוסמך בחברה ואמנויות, במורת הקורס ובתלמידות כשמסרתי את היצירות הללו למשמרת לספריה.
