אפשרות הפנייה אֶל אַתְּ – על האנתולוגיה 'אַתְּ כל הרצון' כמצע גילוי ובריאה של זהות לסבית
ד"ר ליאור גרנות | 16/7/2022 | הרשמו כמנויים
כמה חודשים לוקח לה להגיע אלי – לאנתולוגיה החדשה "אַתְּ כל הרצון – מבחר שירה לסבית עברית עכשווית" (הו!, 2022).
אורית נוימאיר פוטשניק, עורכת האנתולוגיה, שולחת לי אותה בדואר רשום. "ואני אל הדואר לא מגיעה" (בפרפרזה על שורת שיר של דליה רביקוביץ). אז היא חוזרת לשולחת, ושוב נשלחת, וחוזרת שוב. כשאני מגיעה לערב ההשקה לכבודה – העותק הפרטי שלי עדיין תועה לו בנפתולי הדואר, כך שלמעשה אני פוגשת את האנתולוגיה לראשונה בהשקתה בתיאטרון הקאמרי. עשרות נשים מתקהלות לכבודה, לכבודן: לכבוד הזהוּת הלסבית, לכבוד האפשרות לחגוג אותה בריש גלי, לכבוד האפשרות להתכנס בחלל אחד נשים שדוברות את אותה שפה נפשית, גופנית, ולצאת במחול מילים של השפה הזאת בדיוק.
אין מדובר בעוד מסיבת נשים אלא באפשרות לחגוג את הזהות הלסבית במלים, למצוא את עצמנו בשפתן של אחרות הדוברות את שפתנו, למצוא מילים לרגשות, מצבים, חוויות רגשיות ומיניות שהנפש שלנו חווה אבל לא תמיד יודעת למצוא מילים שיתארו אותן.
בשיר השלישי במחזור "מסע ללא שֵם" כותבת לאה גולדברג: "זה שבועות שאיש אינו פונה/ אלי בשמי, וזה פשוט מאד:/ התוכיים שבמטבח ביתי/ עוד לא למדו אותו,/ האנשים בכל רחבי העיר/ אינם יודעים אותו./ והוא קיים רק על נייר, בכתב,/ ואין לו קול, ואין לו צליל ותו.// ימים אני הולכת ללא שֵם/ ברחוב שאני יודעת את שמו./ שעות אני יושבת ללא שֵם/ מול עץ שאני יודעת את שמו./ ולפרקים אני חושבת ללא שם/ על מי שאינני יודעת את שמו".
וזה מה שעושָה האנתולוגיה היפה, החשובה, הנחוצה והאמיצה "אַתְּ כל הרצון": מיידעת, מעניקה שמות – כאלו שיש להם קול וצליל ותו.
האנתולוגיה נפתחת בשיריה של יונה וולך, כוללת משוררות ששירתן היוותה את ראשית השירה הלסבית בישראל בשנות השמונים כגבריאלה אלישע, שז ודנה אמיר, ושירה לסבית שנכתבה מאז ועד היום, כגון שיריהן של שרון אס, עמליה זיו, ליאת קפלן, דנה ג.פלג, מאיה קופרמן, טלי לטוביצקי, נטעלי בראון, דנה גולדברג, הילה להב, מי-טל נדלר, מיטל זהר, ורד דור, חני כבדיאל, אורין רוזנר, אורי פרסטר (ששורה משיר שלה מהווה את כותרת האנתולוגיה) ומשוררות נוספות.
אחד השירים מן האנתולוגיה שתפס את לבי הוא השיר "לסבית בשכונה" מאת זהבית סבג. אביא אותו במלואו (עמ' 156):
"אני מאמינה באמונה שלמה,
בַּבֶּטון, בקמע, בבכי, בגִיזְ'דוּר,
באדידס, בשֹרית, בפוני, בפָּזוּר.
אני כפרה, אני ערס,
החטא בהתגלמותו.
חולָה על אלוקים, אין עוד מלבדו.
נשבעת לא בוגדת עַיוּנִי חיים,
אוהבת וודקה רֶדְבּוּל להרים בארועים.
מחייכת מהאאודי וגרה בקרטון,
לובשת את הג'ינס הכי יקר מהעיתון.
עושה שופוני עליכם אין לי מתחרות,
בְּאוּמָן כל שנה דופקת את הראש.
תמכור לי שוקולד עם קלאס ועם פאסון,
תקפצו לי עד מחר לא יוצאת מהארון.
מאוהבת בחאגית אבל היא לא תדע,
כי משה בעלה בָּדוּק יקרע אותה.
הרב שלי הביא קמע ונתן הסבר,
"קחי לך גבר גבר בעל זין כשר".
חרא על הרַבִּי וחרא על חאגית,
יוצאת לעיר הלילה לתפוס לי איזה לַאסבית."
*
הגדוּלה של הטקסט החכם הזה, בעיני, היא בהיותו מעניק ייצוג לשתי זהויות שפעמים רבות אין להן ייצוג כשלובות זו בזו: הזהות המזרחית והזהות הלסבית. המעשה הפוליטי של מתן הייצוג הזה נעשה באמצעות פואטיקה אירונית העושה שימוש מודע בשפה סטריאוטיפית, כמו למשל: "עיוני חיים", "להרים באירועים", "עושה שופוני", "דופקת את הראש", "בָּדוּק יקרע אותה", וכן האות אל"ף הנוספת לשם חגית כדי להדגיש הגייה מלעילית וזו הנוספת למילה לסבית בצירוף ניקוד הלמ"ד בפתח, כדי להדגיש את האופן שבו הוגים את המילה "לסבית" מי ששופטים או נרתעים מן הלסביוּת או שהיא מאד זרה להם.
השימוש המכוון והמודע בביטויים הסטריאוטיפים מבקש למעשה לערער הגמוניות חברתיות ולהרחיב את גבולות ההגדרות החברתיות והגדרות השפה: הדוברת בשיר לא נענית לדיבור במשלב שפתי גבוה ולעתים אף לא במשלב תקני, לא נענית להגדרות חברתיות וזוגיות המצופות מאשה 'סטרייטית' ולא נענית אפילו למצופה מלסביות ב'קהילה': "תקפצו לי עד מחר לא יוצאת מהארון". בכך מנכיחה המשוררת את זכותה של כל אשה לסלול לה דרך ייחודית משלה, לא לתחום עצמה בתוך הגדרות ולאפשר לעצמה לממש את מגוון הזהויות שלה.
לפיכך, הטקסט בעצם אומר לקוראות שלו: זכותכן להיות מי שאתן, גם אם ה"אתן" הזה מורכב ממגוון חלקים שלא תמיד מתיישבים בתוך הגדרות חברתיות. זכותכן לסלול לעצמכן את הדרך האישית שלכן ואת הגדרת הזהו(יו)ת הייחודית שלכן גם אם היא חורגת ממסגרת או קבוצה זו או אחרת.
באופן הזה מבצע הטקסט פעולה חשובה של מתן רשות – רשות לבחינת הזהויות שלךְ ורשות למימושן. הרי כמובן שלא כל לסבית מזרחית שתקרא את השיר – תזדהה איתו; הסב-טקסט של השיר אומר לקוראת שלו: אינך צריכה להכפיף את עצמך להזדהות עם תכתיבים חברתיים, כולל ה"תכתיב" המשתמע אולי מן השיר הזה ממש, את יכולה להיות מי שאת.
וזה אולי המעשה הפוליטי המשמעותי של האנתולוגיה הזאת בכללותה: האמירה שאנחנו יכולות להיות מי שאנחנו, שאנחנו יכולות למצוא בספרות ייצוגים לאנחנו שאנו, ובאופן הזה – לגלף מתוך ה"אנחנו" הכללי את האני הפרטית, הייחודית – שלמה יותר, מודעת יותר, מכירה טוב יותר את עצמה, וזאת משום שכותבות אחרות מסתתות שביל עבורנו, שביל שמזמין אותנו לצעוד בו, ואז לשאול את עצמנו : האם זה השביל שלי? אלו אבנים נדירות אני אוספת ממנו ומניחה בסל שלי, לקחת הביתה? ואחרי שאני מניחה את האבנים האלו על המדף למראשותיי – כיצד הן נוסכות בי את האומץ לסלול עבורי את השביל הייחודי שלי, ולכתוב בו שלטי הכוונה אלי, אֶת המילים הייחודיות שלי?
אבן פנינית ויקרה מאד עבורי שאספתי אני בינות שבילי הספרות העוסקת באהבת נשים היא ספרה של יהודית קציר 'הנה אני מתחילה' (הקיבוץ המאוחד, 2003), אבן שסותתה עבורי לפנס שהאיר חלקי נפש בתוכי אשר היו חבויים עד קריאתו. בהמשך, נחשפתי לשירתה המופלאה של חדוה הרכבי (שבאופן מפתיע שיריה לא נכללים באנתולוגיה, למשל שירים מן המחזור המפעים 'ראנא'), אשר כמו נתנה לי את הרשות לכתוב את חלקי הנפש הגולמיים שלי, את עומק הכמיהות, התשוקות והפחדים (ספרי "נַנִּינָה" נכתב גם בזכות הדלת שפתחה בפניי שירתה של חדוה הרכבי); ולספרה של מאיה קופרמן 'שפת אֵם' (הקיבוץ המאוחד, 2007) המדבר אהבה שיש בה היעדר, אכזבה וכאב.
בתקופה שלאחר קריאתי את הספר 'הנה אני מתחילה' כתבתי אני את שיר האהבה הראשון שלי לאשה. אני זוכרת את כתיבת השיר כאירוע מכונן ממש, שיש בו התגלות והתרגשות, מתן תוקף ויצירת הד רגשי. כתבתי את שורות השיר שוב ושוב, מרגישה את העט הנלחץ אל הדף, כמו לשה את בצק המלים, מתענגת על עצם הפנייה הכתובה אל נמענת אהובה בלשון נקבה:
"איך אפרד ממךְ עכשיו
ולפני שהתחלתי אותךְ אניחךְ
מקופלת שורות ראשונות
ליד בעלךְ, איך
אֶת שפתיךְ שכמעט
אארוז, אֶת קצות אצבעותיךְ
מגומגמות על זרועי חשופה
אעלים לתוך רִיק.
איך אניח אותךְ
חלום לא פתוּר
בָּרֶוַח שבין הלילה ליום.
איך אעבור במסדרונות
מאחורַי קירות
מלפנַי בטנךְ מתעגלת,
מצדדי מלים של אָבְדָן.
איך אֶגְדַּל יחפה
על ריבועי אספלט חמים,
איך אצמיח כנפַיִם לקום,
אתחתן, לא אתךְ, בלעדיךְ,
איך לא תערסלי אותי
ואני לא אותךְ, איך
לא נתפשט, איך אסתפק בךְ
אומרת: "אתְּ יפה". "
השיר הזה – שלימים נקרא "איך" ונכלל בספרי "והשמש-שמש" (הליקון, 2010) וכעת גם באנתולוגיה "אַתְּ כל הרצון" (עמ' 121) – הוא האהוב עלי מבין שירַי, ולא משום שהוא בהכרח המוצלח שבהם אלא משום שהוא זה שחולל למעני את הכתיבה הלסבית שלי, הוא זה שפתח את השער לשירים הבאים שנכתבו בעקבותיו ולספר הפרוזה הפיוטית "נַנִּינָה" שכולו שיח של קשר אהבה בין שתי נשים, הוא זה שהעניק עבורי שם לאהבה שלי, וזה לא פחות ממעשה של בריאה.
בספרי "כיצד מרפאת הביבליותרפיה? כתיבה, ילדוּת, שיר" (פרדס ובר אילן, 2020) אני כותבת על הכתיבה כמאפשרת ביטוי, גילוי ובריאה של ה"עצמי האמיתי". כך הרגשתי שהיתה עבורי הכתיבה ההיא. נדמה לי שאותה בריאה לא היתה מתאפשרת לולא המפגש עם טקסטים של אחרות המסמנות אפשרויות נפשיות להיברא.
כביבליותרפיסטית, אני נפעמת בכל פעם מחדש מרגעים כאלו של גילוי ושל בריאה במפגש הטיפולי: גילוי חלקים שונים בנפש באמצעות השיח עם טקסטים של אחרות.ים ובריאת חלקים שונים בנפש באמצעות הכתיבה. האנתולוגיה 'אַתְּ כל הרצון' מהווה נדבך חשוב במצע הגילוי והבריאה הפרושׂ בפני נשים לגלות בתוכן את אפשרות הפְּנייה – על כל רבדיה – אֶל 'אַתְּ'.
עוד על טיפול להט"ב פרנדלי וביבליותרפיה:
http://bibliotherapy.co...y-friendly-2/
