הדרכת הורים בטיפול במחוננים כסייג להעברה-נגדית לצרכי המטפל
ד"ר חנה דויד | 22/6/2022 | הרשמו כמנויים
מדי מספר שבועות אני מקבלת פנייה – בטלפון או במייל – של הורים ששואלים אותי כבר בהתחלת הפנייה: "יש לך זמן לילד חדש"? התשובה שלי קבועה: "אם אתם רוצים ייעוץ בבקשה נקבע פגישה אתכם, ונראה איך מתקדמים משם". לפעמים זה "עובד", ההורים מבינים שכל התערבות עם ילדם צריכה להתחיל אתם, אבל לפעמים לא. לפעמים קורה, שכאשר אני לא מבטיחה שאקבל את הילד או הילדה שלהם, הם נמנעים מלהיפגש אתי. עד כה טרם ראיתי סיבה לסטות ממנהגי, שכן, קיומה של ברית טיפולית עם הילד היא, לדעתי ומניסיוני, הזהים לדעתם ולניסיונם של רבים וגדולים ממני, הגורם הראשון והחשוב ביותר להצלחת ההתערבות או לכישלונה. ומאידך גיסא – הברית הטיפולית עם הילד צריכה להירקם בשיתוף מלא של ההורים, שהם-הם הרוקמים מלכתחילה את הקשר עם ילדם. ברית זאת איתנה וטובה יותר כאשר בה-בעת נטווית ברית גם עם ההורים.
אבל, לא אחת קורה, שעל אף הבטחת ההורים לקיומן הסדיר של פגישות ההדרכה ההורית, אין הדבר מתממש. לפעמים רק הורה אחד מגיע לפגישות אלו, בדרך כלל מחמת "חוסר זמן" של ההורה השני, תוך מתן הבטחה ש"אדווח על הכל לאשתי/לבעלי". לפעמים שני ההורים מגיעים לפגישות ההדרכה הראשונות, אבל עד-מהרה צצות בעיות תכופות וההורים "לא מצליחים" להגיע. לקראת כל פגישה הם מנסים לקבוע מועד אחר, ולאחר שאני מוצאת מועד חלופי, הם מודיעים לי שלדאבונם אינם יכולים להגיע. כך, לדוגמה, הזוג, שכבר בפגישת הייעוץ, שהפכה לאינטייק, הרגשתי שדעותי, כמו גם דרך העבודה שלי, אותן פירטתי לבקשת ההורים, אינם מוצאים חן בעיני האב. אף על פי כן שני ההורים חזרו ואמרו שהם מוכנים ל"תנאים שלך". הם אכן הביאו את בנם תמיד בזמן וגם הגיעו ביחד, במועד שנקבע, לשלוש פגישות ההדרכה הראשונות. אולם, כרבע שעה לפני מועד פגישתנו הרביעית, קיבלתי הודעה מהאם: "מצטערת, נצטרך לבטל את הפגישה, אני חוששת שבעלי קיבל אירוע לבבי בדרכנו אלייך, ואנחנו עכשיו בבית החולים". מספר שעות לאחר מכן – כששאלתי לשלום הגבר, התברר לי שהוא לקה בהתקף חרדה. האמת הזאת מאוד לא נעמה לי, אבל הבהירה להורים את שחשתי כבר בפגישה הראשונה אבל לא נמצאה לי הדרך הנכונה לתווך להם זאת: האב לא רצה לשנות את הדרך בה התנהלו חיי המשפחה. הוא פחד, בצדק, שהיכולת שלו להיות המחליט הבלעדי בכל מה שקשור לחיים אלו, ובפרט לילדים, תיפגע כאשר "גם אני אהיה לטובת אשתו". לאחר שבשלוש פגישות ההדרכה ההורית שנערכו נוכח לראות שלא תמיד ה"צדק" היה אתו, כפי שהוא ראה את הדברים, הצליח אב זה להפסיק את הפגישות "שלא באשמתו".
ברור שהדרך הקלה במקרים של התנגדות הורית היא "הוצאה מהתמונה" שלהם. הדבר נכון במיוחד במקרים של נערים ונערות מחוננים בגיל העשרה, שאפילו אם התפתחותם הרגשית והחברתית, כמו גם האנטומית והפיזיולוגית דומה לזו של בני גילם, הרי זו הקוגניטיבית מואצת במידה ניכרת. עובדה זו גורמת להם לחשוב, לא אחת, שהם "חכמים מהוריהם", "יודעים יותר טוב מה מתאים להם", ובעיקר רוצים לעשות את "מה שבא להם" – וההורים מרגישים חוסר אונים וגם עייפים מהתמודדויות ומוויכוחים שאין להם דרך "לנצח" בהם. אבל דווקא במקרים כאלה, על המטפל להחזיק את הרסן בכל כוחו, למנוע את "יציאת ההורים מהתמונה", ולהשתדל בכל כוחו, גם אם המטופל "מושך לכיוון" ההפוך, לחזק את הקשר בין ההורים לילד. הפיתוי שב"נפילה", בנטילת מקום ההורים ולו באספקט בודד של חיי הילד, רב. בר-שדה (2003) ניסחה זאת יפה: "מטפל, אשר מזדהה עם הדמות ההורית האידיאלית, לא יכול להימנע ממתח הכרוך בעיסוק בהוריו האמיתיים של הילד". בטיפול בילדים, בפרט בטיפול במחוננים, ה"נופל" כולו, הן בחלקו הרגשי-חברתי והן בזה הקוגניטיבי, על כתפי ההורים, הימנעות משיתוף מלא ואינטנסיבי שלהם הוא סימן מובהק להעברה נגדית שאסור לה שתתרחש.
ישנם כמובן מקרים יוצאים מן הכלל, אבל בהם לא נעסוק. דוגמה למקרה כזה היא של אשת מקצוע ידועה עד מאוד בתחום הפרעות האכילה, ש"מוציאה את ההורים מהתמונה" כעיקרון. גישתה מבוססת על ההנחה, שהפונים אליה הם הורים מיואשים, שבתם חולה מאוד והם אינם יכולים לעזור לה על אף רצונם הטוב ונסיונותיהם החוזרים ונשנים. מטפלת זאת נוהגת "להוציא את ההורים מהתמונה", לא נפגשת עם ההורים – אלא מעבירה את ההנחיות עבורם דרך הדיאטנית עמה היא עובדת, תוך שהיא מסרבת אפילו לשוחח אתם טלפונית מעבר לקביעת נושאים טכניים-בירוקרטיים כמו קביעת פגישות או תשלומים. היא נחשבת לאשת מקצוע מוערכת, שכן, שיטתה בבירור מצילה חיים במקרים לא מעטים. אבל היא בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, שכן, מרבית הפונים לטיפול נפשי אינם בסכנת חיים, וטיפול בבעיה שכתוצאה ממנה ההורים יחושו שהם מחוץ לתהליך, ואפילו מהווים גורם שמפריע לו, הוא בבחינת שפיכת התינוק עם המים.
לסיכום:
המטפל חייב לדעת בכל רגע נתון, שהוא בבחינת "קביים", עליהם נשען הילד, ובמידה רבה גם הוריו, במטרה לאחות את השבר, ולחזק את האבר הפגוע. בסופו של התהליך, כשהשבר מתאחה, על הקביים להיזרק. או-אז היחידה "ילד-הורים" תהיה חזקה דיה כדי שההורים ימשיכו לתמוך בילד, או בנער, עוד שנים רבות. היכולות הקוגניטיביות הגבוהות של הילד אינן ערובה לחוזק נפשי – לא אחת הן אפילו תורמות לבדידותו (דויד, 2022), והורים תומכים הם חומת מגן חזקה ביותר כנגד חוליים רבים, כולל בדידות. על המטפל לשמור מכל משמר על כוחם של ההורים ולראות בהם שותפים בכירים לתהליך בניית עמוד השדרה הרגשי של ילדם.
מקורות
בר-שדה, נ. (2003). העברה-נגדית בפסיכותרפיה עם ילדים ונוער. נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=185
דויד, ח. (2022). הרהורים על ייעוץ לילדים מחוננים - חלק א'. נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4415)
