האם המטפל במחוננים "צריך" להיות מחונן? חלק ב
ד"ר חנה דויד | 21/12/2020 | הרשמו כמנויים
"טיפול" באופן כלל – הן במחוננים והן ב"שאינם מחוננים" – הן בילדים ובבני נוער והן במבוגרים – נעשה מסיבות רבות ויכולות להיות לו מטרות רבות. השאלה מה "צריך" המטפל להיות תלויה באופן משמעותי בתשובות לשאלות הללו.
כאשר מדובר במטפל בילדים שאותרו כמחוננים, או בילדים בעלי כישרונות יוצאי דופן, כישורים מיוחדים, תחומי עניין שאינם אופייניים לגילם, ילדים ששואלים שאלות מעמיקות, או ילדים שמגיעים להישגים מרשימים ביותר בגיל נמוך משמעותית משהיה ניתן לצפות, הסיבות לטיפול דומות מאוד לסיבות שבעטיין הורים לילדים "רגילים" פונים לייעוץ או לטיפול. לדוגמה: בעיות חברתיות, רגשיות או משפחתיות, בעיות שונות במסגרת הלימודית, לפעמים סירוב ללכת לגן או לבית הספר ולפעמים פניות חוזרות ונשנות מצד הגננת או המורה על התנהגות הנתפסת על ידה כחריגה. הפנייה לטיפול בילד מחונן אינה, בשום פנים, בשל היותו מחונן, שהרי מחוננות אינה מחלה או הפרעה, ולפיכך אינה דבר שצריך טיפול. לכן, אם הבעיה היא אחת מאלו שמניתי, או בעיה דומה לה, יש לצפות שהטיפול יפתור את הבעיה או, למצער, ימזער אותה עד לרמה שהיא לא תפריע לילד עצמו או לסובבים אותו.
לאחר שבפוסט הקודם הבהרתי את עמדתי לגבי הגדרת המחוננות, קל יהיה להכיל אותה גם על המטפל: העובדה, שהמטפל אותר או שלא אותר בילדותו כמחונן אין לה ולא כלום עם כשירותו במטפל בכלל ויכולותיו כמטפל במחוננים בפרט. מצד שני, ראוי שכל מטפל יהיה מצוין בעבודתו, דהיינו, יממש את יכולות הטיפול שלו ויהיה מטפל מצוין (על פי הגדרתו של זיו: מצוינות היא מימוש המחוננות). לא נדון כאן בשאלה מיהו אותו "מטפל מצוין" או "מטפל אידיאלי" – נושא שגם בו עסקו רבים וטובים במהלך המאה שעברה ועוסקים באינטנסיביות בעשרים השנים שחלפו מאז תחילת המאה הנוכחית, אבל לית מאן דפליג, שכל מטפל, ובכלל זה כל המטפלים במחוננים, צריכים לשאוף לקיומה של ברית טיפולית עם כל מטופל שלהם; מרבית התיאורטיקנים העוסקים בנושא זה, כמו גם הפרקטיקנים תמימי דעים עם ההנחה, שללא ברית טיפולית לא ניתן להגיע להישגים טיפוליים משביעי רצון (באחד הפוסטים הבאים אתמצת את המאמר שפירסמתי על נושא זה: Therapeutic alliance in counseling the gifted). לפיכך השאלה בדבר מחוננותו או אי-מחוננותו של המטפל במחוננים צריכה להיות מצומצמת יותר, דהיינו, האם יכולות קוגניטיביות גבוהות של המטפל הן תנאי להצלחת טיפול במחוננים?
לדאבון הלב קיים פער אדיר בין התשובה התיאורטית, שהיא גם תקינה-פוליטי, ובין המציאות, כפי שחזיתי בה שוב ושוב במהלך העשורים האחרונים. מצד אחד – כולנו רוצים להאמין, שמטפל טוב יוכל לטפל גם בילדים או בבני נוער בעלי יכולות קוגניטיביות גבוהות במידה ניכרת מאלה שלו, שהרי הטיפול צריך להביא לשינוי התנהגותי, תפיסתי, חברתי, שינוי בדפוסי פעולה, בראיית עולם, ביחס לזולת – בין אם להורים, לאחאים, לחברים, לדמויות סמכותיות – כמו הורים, מורים, מדריכים, מנהלים, וכדומה, ובין אם להערכה עצמית ריאלית, לדימוי עצמי פיזי בריא, לאכילה, שינה או כל פעילות אחרת כך שתהיה בתחום הנורמות המקובלות, ועוד. המטפל ה"מצוין" יכול לתמוך במחונן בעל לקות הלמידה כאשר המחונן עצמו ו/או הוריו מעוניינים במימוש המחוננות והבאתה לכלל מצוינות, בעוד הלקות מכבידה ומקשה עד-מאוד את המימוש המצופה. כל אלה, ועוד, תלויים כמעט תמיד בהיווצרותה של ברית טיפולית, שמבוססת על הרגשת המטופל שהמטפל מבין אותו. וזאת בדיוק הבעיה העיקרית שניצבת בפני מחוננים רבים – בכל גיל – כאשר הם מגיעים לטיפול: ההרגשה ש"גם פה לא מבינים אותי".
שכן, מחוננות אינה רק יכולות קוגניטיביות גבוהות. המחונן – בכל גיל – הוא בעל מאפייני אישיות הנחשבים "חורגים מהנורמה" ככל שדרגת המחוננות שלו גבוהה יותר. אם ניקח, לדוגמה, את המאפיין "עוררות-יתר", אין זה מן הנמנע שמטפל, גם אם הוא עצמו אינו בעל IQ שמרקיע שחקים, יוכל להבין ולהכיל את הילד בן ה-5, שכאשר נתבקש על ידי המורה שלו למתמטיקה ללמוד בעל-פה את לוח הכפל מ-1 עד 10 חזר אליו אחרי שבוע לאחר שלמד בעל-פה את לוח הכפל עד 20. אבל הציפייה, שהילד ימצא מטפל כזה באופן מקרי מוגזמת. מצד שני – מטפל שהוא עצמו בעל יכולות גבוהות במידה יוצא דופן, פעמים רבות, בשל האופי התורשתי של האינטליגנציה מכיר ממשפחתו – הגרעינית והמורחבת – מחוננים רבים, בני כל הגילים, והוא, לא אחת, גם בעל ניסיון בטיפול בילדים בעלי כישורים וכישרונות מיוחדים בשלל תחומים, יוכל בסבירות גבוהה מרעהו להבין ילד כזה שעבורו למידת לוח הכפל עד 20 תהיה "מתנה" ולא עול. שכן, קיימים סיכויים לא רעים שהמטפל יכיר ילדים מחוננים מתמטית ברמות שונות, ולפיכך יבין הן את מאפייני האישיות המיוחדים לילד שבו מדובר, והן את השאיפה ללמוד, להתפתח, הרצון להוסיף עוד ועוד מטלות – עד כדי דרגה שנתפסת, לא אחת, כאובססיבית – ולפיכך גם לתמוך בילד הזה. מטפל כזה לא יעשה את השגיאה הנפוצה של פליטת משפטים כדוגמת: "מה בוער לך"? או "אתה לא מעדיף לשחק"? – משפטים שאצל הילד המחונן, שהוא גם רגיש (ראו הפוסט הקודם שלי – הגדרתה של מילר), עלולים לגרום לאבדן האמון של הילד במטפל, וכתוצאה מכך להפסקת הטיפול.
אז נכון, זה אולי לא "נכון פוליטית" להעדיף כמטפל אדם בעל יכולות גבוהות במיוחד, אבל הנסיון מראה שסטטיסטית זה יהיה לטובת הילד. בשלושת העשורים האחרונים ראיתי הרבה יותר מדי מקרים, שבהם "לילד היה כיף" אצל המטפל ו"המטפל היה ממש סימפטי", אבל לאחר טיפולים של שנתיים, שלוש ואף יותר, הבעיה, או הבעיות של הילד, רק החמירו. בכל אותם מקרים, כאשר שאלתי את הילד: "למה לא אמרת כלום להורים?" קיבלתי תשובות דומות, דוגמת "היה נחמד לשחק אתה" (עם המטפלת שעשתה בפגישות עם הילד בדיוק את מה שלמדה – טיפול במשחק). אבל אם, לדוגמה, ילד בן 8 מגיע לטיפול עקב הפרעת התנגדות, ובגיל 10 הפרעת ההתנגדות רק התעצמה, לא מספיק ש"נחמד לו"; תפקיד המטפל, בעיקר כאשר מדובר בילד כה צעיר, הוא לעזור לו להשתנות. ללא שינוי – שפירושו שיפור – "חבל על הזמן".
אין אני מזלזלת חלילה בהבנה ובאמפתיה של המטפל בילד שבטיפולו – פוסט זה נועד אך ורק לחדד את הנקודה, בדבר גורם נוסף של התאמה שצריך להביאו בחשבון כאשר מחפשים לילד מחונן מטפל: הקשר הרגשי יוכל להיווצר ביתר קלות, ופעמים רבות אף להיות חזק יותר, כאשר קיים גם קשר קוגניטיבי, כאשר הילד יודע וגם מרגיש שלא רק מקבלים אותו, אלא גם מבינים אותו, על שלל ההיבטים המרכיבים את אישיותו, דבר שבדרך כלל חסר לו בבית הספר, ולא אחת גם בבית.
