על השתיקה בטיפול מרחוק בילדים
ד"ר חנה דויד | 23/1/2022 | הרשמו כמנויים
טיפול מרחוק בילדים חזר לחיינו בשבועות האחרונים עם הידיעה שהאומיקרון הוא כאן לתקופה לא ידועה, והעובדה שילדים רבים, בכיתות מסוימות אפילו מרביתם, נדבקו בו. בעוד שבגל הראשון והשני היתה הסכמה כללית, ש"שומרים על המבוגרים" ולכן כדאי לצמצם מגעים בין מטפלים מבוגרים למטופלים צעירים, גם כאשר שונו הנחיות משרד הבריאות, ועל אף הסגרים ניתן היה להגיע למטפלים לסוגיהם, העדיפו רבים – הורים כמטפלים – להתמיד בטיפול מרחוק. חלק גדול מההורים נאלץ להישאר בבית בשל הצורך לטפל בילדיהם, והם התקשו להסיע את הילד המטופל לקליניקה של המטפל. המטפלים, מצדם, שחלק לא מבוטל מהם התמודד בהתחלה בקושי עם הטכנולוגיה הכרוכה בטיפול מרחוק, התרגלו לא אחת לכך עם הזמן, והעדיפו להמשיך בטיפול מרחוק "עד יעבור זעם".
כאמור, גל האומיקרון הנוכחי הוכיח לכולנו שהזעם לא עובר כל כך מהר. וככל שהטיפול מרחוק נמשך יותר זמן, כן נוצר צורך להתמודד עם תופעות מגוונות – אפילו אירועים משמעותיים – שההתמודדות אתם בטיפול מרחוק שונה תכלית שינוי מזו שבטיפול פנים אל פנים. בפוסט זה נטפל רק באחת מתופעות אלו, והיא השתיקה.
שתיקה בזמן טיפול פירושה ששני הצדדים שותקים, המטפל והמטופל. אבל, יש הבדל משמעותי בין "שתי השתיקות". בטיפול בילדים שתיקת המטופל היא בעלת משמעויות רבות, ויש לה תמיד ערך אבחנתי וטיפולי שכן, הילד השותק יודע ש"יש מי שרואה", "יש מי שעוקב", "יש מישהו שם". שתיקת המטפל, לעומת זאת, היא על פי ויניקוט כלי לעזור למטופל לחוש שהוא שולט בסיטואציה. שתיקה זו היא כלי עבודה חשוב ביותר, כאשר אינה גורמת אי-נוחות, ליצירת אווירה של אחזקה – אחד מבסיסי הקשר הטיפולי. השתיקה מאפשרת להסיט את המבט פנימה, לעכל מצבים, הארות, להרגיש בטוח, ללא ציפיות מהזולת-המטפל.
אולם, בטיפול-מרחוק שתיקת המטופל-הילד בעייתית מאספקטים רבים.
* ראשית לכל – בטיפול בילדים תדיר עד מאוד, שבעת הפגישה בקליניקה הילד יעסוק בשלל עיסוקים, גם כאשר הטיפול אינו "טיפול במשחק" "קלאסי", כפי שלימדונו אבותינו ואמותינו זיגמונד פרויד, אנה פרויד, מלאני קליין, דונלד ויניקוט ועד תיאורטיקנים בני ימינו. בטיפול בילדים מחוננים נפוץ למדי שילוב של טיפול במשחק עם טיפול באמנות לסוגיה, בתנועה, במוזיקה, בדרמה, כמו גם בכתיבה לסוגיה, כמו כן לא נדיר שגם ילד בן 6 יתחיל את הפגישה במשפט: "היום אני רוצה לספר לך משהו ממש לא נעים שקרה לי", תוך שהוא לא מעוניין כלל במשחק בפגישה מסוימת. רוב העיסוקים בתחומים שמניתי בעיתיים מאוד בטיפול מרחוק, וגם כאשר חלקם מתאפשר, השתיקה שמשתררת כאשר הילד מצייר, לדוגמה, מקשה עד-מאוד, בדרך כלל, אפילו את קיום הקשר של עין-המטפל העוקבת אחרי התקדמות הציור.
* אספקט בעייתי נוסף הוא האפשרות של הילד לעבוד עם מסך מפוצל, כאשר השתיקה שלו פירושה שהוא ממשיך במשחק המחשב שהתחיל בו לפני הפגישה. זה קורה, בדרך כלל, כשהילד מקבל שעות מסך מוגבלות, והוא רוצה לנצל אותן במלואן, גם בזמן הפגישה עם המטפלת. אפשר כמובן לבקש מהילד שיביט בעיני המטפלת, אבל האפקטיביות של הטיפול יורדת כאשר קיים ויכוח על עצם הנוכחות של הילד בטיפול.
* שתיקת המטופל עשויה אף להיגרם מהקושי שיש לו לדבר עם המטפל מול המסך. נתקלתי בזה לאחרונה כשנאלצתי להיכנס לבידוד קצר, והצעתי למספר ילדים, שכולם כבר עברו אתי בעבר לפגישות און-ליין, לעשות זאת פעם אחת נוספת, עד שאצא מהבידוד. כולם שאלו אם אי אפשר פשוט לדחות את הפגישה, עד שאצא מהבידוד... התברר לי, שגם אם ילד "נולד" לתוך שימוש קבוע במסך מחשב, עדיין, פעמים רבות, הוא יעדיף, עד כמה שאפשר, לשבת מול מטפל בן-אנוש, גם אם הלה חמוש בשתי מסכות.
* ועדיין לא הזכרנו את הבעיות הטכניות. כבר 23 חודשים אני מקפידה, שבכל פגישות האון-ליין יעמדו לרשות כל ילד לפחות שני אמצעים מהשלושה: זום, סקייפ ופייסטיים. ואף על פי כן, תקלות קורות חדשים לבקרים. לפעמים האינטרנט לא מספיק חזק, לפעמים התמונה מטושטשת, לפעמים "רק" התקע יצא מהשקע ועד החיבור-מחדש נוצר נתק. כאשר מדברים אל תמונה קפואה קשה לא פעם לחזור למה שקרה לפני כן. הדבר נכון בעיקר כשנוגעים בנקודות קשות, כואבות, חלקן אחרי שתיקה שבה היה ברור שזו שתיקה מכוונת, כדי שהילד יאזור עוז ויביע את אשר על ליבו. אם באמצע מצב שיחה שכזה, בו הילד "פותח את הלב", הקשר מתנתק, או שפתאום הילד לא בטוח אם המטפל שמע אותו כי התמונה קפאה – תשתרר אחר כך שתיקה. גם כאשר המצב הטכנולוגי יבוא לבסוף על מקומו בשלום, רבים הסיכויים שהרגע הוחמץ, והשתיקה לא עוד תהיה של "מקום בטוח", של הכלה ושל חיזוק הרגשת ההחזקה. היא תבוא על מקומו של פוטנציאל השינוי במצב הנפשי , זה שקמל באבו עם השתיקה.
