ליום השנה השלישי לפטירת אחי, הרב משה מרדכי ארנשטיין זצ''ל*
ד"ר חנה דויד | 10/2/2022 | הרשמו כמנויים
לפני שלוש שנים, בי"א באדר א התשע"ט איבדתי את אחי הבכור, מוישה. לפני שלוש שנים, באותו לילה שבין שישי לשבת, איבדה חב"ד את המשפיע הראשי בישיבת חסידי חב"ד ליובאוויטש, והמשפיע בקהילת חב"ד בצפת, הרב משה מרדכי ארנשטיין זכר צדיק לברכה. במוצאי שבת ה-11.1.20 נסתיימה אמירת ה"קדיש" עליו – עם תום אחד עשר החודשים שחלפו מאז מותו (http://chabadzefat.com ).
משפיע פירושו מחנך – ומשה היה מחנך. יעידו על כך עשרות ההספדים שכתבו תלמידיו – אלה שכמנהג חב"ד נמנע מהם להספידו בלוויה או בעלייה לקבר לרגל סיום השבעה, השלושים או השנה. מבין כל ההספדים – בעברית ובאנגלית, בעיתונות חב"ד ובעיתונות הכללית, בארץ ובארה"ב, אציין רק שניים – של שניים מתלמידיו: "כמשה-מרדכי בדורו: מאמר מיוחד" ו"מכתב למשפיע: תלמיד לשעבר במכתב מרגש לרב אורנשטיין" (ראו המכתב במלואו בנספח).
על דרכו יוצאת הדופן בחינוך של אחי עדויות רבות. אסתפק כאן בסיפור הבא: זוג הורים שבנם למד בישיבת חב"ד היו מודאגים מאוד ממצבו הרגשי של בנם, מיכולותיו הלימודיות ומהישגיו, ובשל העובדה שהוא עזב למעשה את הבית כדי לשהות בישיבת חב"ד והם לא יכלו לפקח עליו באופן קבוע. הם פנו לאחי, והוא קיבלם במאור פנים: ראשית לכל – עודד אותם, חיזק אותם בהחלטתם לאפשר לבנם לעזוב את הבית על אף חששותיהם, ושיבח אותם על היכולת שלהם לא רק להבין את הצורך של בנם בהתבגרות בחברת בני גילו, אלא גם במתן האפשרות לעשות זאת. לאחר מכן העביר להם את כל המידע הרלבנטי שהיה לו, ואמר להם שדלתו פתוחה תמיד בפניהם. ההורים קיבלו את הבטחתו כלשונה, בכל שבוע הגיעו אל אחי, שהתפנה מכל עיסוקיו לשם שיחה ארוכה אתם, וזאת כדי להרגיעם, ועל ידי כך לאפשר לבנם לחיות בחברת בני גילו בישיבה ללא ביקוריהם, דבר שאינו מקובל בישיבות חב"ד. אחי, שהתנגד להתערבות הורית במסגרת הלימודית ודגל בנטילת אחריות מלאה של הצוות החינוכי – הבין היטב את מצוקת ההורים, וכדי להקל עליהם לקח על עצמו את עול האירוח והדיווח השבועיים במשך מספר שנים... (חדשות אינפו – חדשות חב"ד, סרט הוידיאו: "תפקיד ההורים: להיות בקשר עם הישיבה").
פעמים רבות אנשים "מעבים" את קורות החיים אל עצמם, מוסיפים פריטים שאולי היו ואולי לא היו, כישורים שאולי רכשו ואולי לא... הנה שני דברים שמשה עשה וכלל אינם מוזכרים בקורות חייו – וזה בהחלט הזמן לספר עליהם, כדי שהדברים לא יישכחו.
1. משה קיבל גם סמיכה לדיינות בשהותו הארוכה בחצר הרבי, לפני נישואיו ואחריהם, לפני חזרתו ארצה עם אשתו ושתי הבנות הגדולות.
2. למשה היה תואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. לימודים אלו היו עבורו למטרות פרנסה בלבד, כדי שמשכורתו תספיק לכלכל את משפחתו. הוא מעולם לא הזכיר זאת בפני זרים, אבל אנחנו, בני משפחתו, ידענו על כך ואף היינו גאים. מגיל 12, בהיותו בכיתה ח', הוא כבר לא למד לימודי ליבה ב"תלמוד תורה", ואף על פי כן הצליח להשיג את התואר השני מאוניברסיטה מכובדת...
***
כל אימת שאנחנו מאבדים בן משפחה קרוב המבוגר מאתנו – סב או סבתא, הורה, אח או אחות, אנחנו נכנסים למעגל ה"סופרים לאחור": כמה זמן נשאר לנו עד שנגיע לגילו. לפעמים אנחנו סופרים שנים, לפעמים רק חודשים. מאז פברואר 2019 התחילה אצלי הספירה של החודשים, ואחר כך – השנים: לפני שנתיים צלחתי בשלום את הגיל המופלג – 67 ועוד חמישה חודשים, הגיל שבו מת אחי "הגדול", שנולד שנה וחודש ועוד 4 ימים לפני. עכשיו אני כבר גדולה ממנו בשנתיים.
אני יודעת שאחי סיים את שליחותו בעולם. הוא הותיר משפחה ענפה – שבעה ילדים ונכדים – בלי עין הרע. אבל גם אלפי תלמידים – אולי עשרות אלפים – כאלה ששמעו תורה מפיו, פנים אל פנים בארץ ובחו"ל, וכאלה שהאזינו לדבריו בהתוועדויות חב"ד שזכו לעשרות אלפי צפיות, אולי למאות אלפים, מכל רחבי העולם. אבל בעיקר – משום שהקמפיין למען הצלת ישיבת חב"ד בצפת, אליו נרתם בכל כוחותיו הפיזיים הדלים, נחל הצלחה.
מוישה היה מאבני היסוד של ישיבת חב"ד בצפת מיום חזרתו ארצה משהותו כבחור אצל הרבי מלובביץ', ב-1978, ועד היום בו נפל, אושפז כשהוא מורדם ומונשם לאחר האירוע הלבבי, ולא קם עוד. משימתו האחרונה בעולם היתה להסיר את רוע הגזירה שריחפה על בניין הישיבה בצפת, ולגייס את הכספים הדרושים לרכישתו כדי להבטיח את המשך פעילות הישיבה. מוישה היה בין האנשים הביישנים ביותר שהכרתי בחיי – מעולם לא שמעתי אותו מרים את קולו, מעולם לא ראיתי אותו כועס. אבל כאשר היו זקוקים לו הוא עשה את הדבר הנכון בכל מאודו. בהתלהבות ועד צאת הנשמה ממש. ואני מאמינה שהיה עושה זאת גם אילו ידע את שעתיד לקרות אך חודשים מעטים לאחר שהשלים את משימתו.
מוישה לא היה צריך למות. לא רק בגלל שעל פי תוחלת החיים לגברים בישראל נותרו לו עוד כ-15 שנים. אלא בגלל שהוא ידע היטב שהוא חולה, ידע מה מותר לו ומה אסור, ובקור רוח החליט ליטול את הסיכונים שהיו כרוכים בהמשך אורח החיים שלו, רוויי הנסיעות מיבשת ליבשת וממדינה למדינה בתוך כל יבשת. הוא עשה זאת הן כדבר שבשגרה, כחלק מעבודתו, והן במשנה עוז ובאינטנסיביות כשהמטרה שלפניו הצדיקה זאת לפי דעתו.
כבר בשנת 2013, והוא אדם בן 62, שעבר פרוצדורות רפואיות מסובכות וחי עם מספר גורמי תחלואה כמצב של קבע, הסביר הרב ארנשטיין את בחירותיו. בהתוועדות בז' בתשרי תשע"ד (12 בספטמבר 2013) https://www.youtube.com/watch?v=lYxUzwtmjp0 הוא הזכיר את הגברים המבוגרים יותר, שלא מגיעים יותר לחצרו של הרבי בברוקלין, שנכנעים לענייני הבריאות, הפרנסה, הנוחות, כשהוא מצביע על העובדה, שהמשתתפים באותה התוועדות הם בעיקר בחורים צעירים. מבלי לומר "תראו אותי" – שכן, מעולם לא היתה דרכו להתפאר בהיותו נעלה מאחרים, מוסרי או צודק מהם, "צעקה" שיבתו למול שחור שערם של הסובבים אותו בהתוועדות שנמשכה, כדרכם של חסידי חב"ד, כל הלילה. אבל, בשל חששו שמא פגע במי מחסידי חב"ד המבוגרים יותר, אלה שלא נכחו בהתוועדות, את החלק השני של סרטון ההתוועדות https://www.youtube.com/watch?v=Afeh_s-vJPc מאותו לילה הקדיש מוישה להנמקת דבריו. במשך קרוב ל-30 דקות ניתן לשמוע אותו, בטון נמוך ומתנצל, מסביר, שהוא היה חייב "לומר מוסר", שבתור משפיע הוא לא יכול היה שלא לדבר על העובדה הזאת, דהיינו, לעבור בשתיקה על העדפת הנוחות המשפחתית על פני השהות בניו יורק בחצר הישיבה בזמן הימים הנוראים. שוב ושוב ניתן לשמוע אותו ממש מתפתל כשהוא אומר, שהוא מבין לחלוטין את ההעדפה של אלו שלא הגיעו, אבל אינו יכול למעול בתפקידו ולעבור על כך לסדר היום בלי ציון עובדה זו.
הרב משה מרדכי פתח ב-16.1.2018 את קמפיין רבני חב"ד להצלת ישיבת חב"ד בצפת https://www.youtube.com/watch?v=kUluJQKQTOE שעמדה בפני סגירה בשל שינוי לרעה במצב הכלכלי של איל ההון, שבזמנו רכש את בניין הישיבה. גם כאן אפשר לשמוע אותו בקולו החלש, בטון המתחנן ממש, פונה לקהל שנכח במקום ומסביר, שתרומה לקניית מבנה הישיבה, ולו הקטנה ביותר, תוכל לאפשר את המשך קיומה, וזו למעשה זכות לכל תורם, זכות שכדאי ליהנות ממנה. ואכן, הקמפיין הצליח. גויסו 24,000,000 מיליון שקל, אבל מוישה זכה ליהנות מההצלחה רק מספר חודשים.
חֲבַל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין.
נספח
טו באדר א התשע"ט – מתוך http://chabad.info/blogs
מכתב למשפיע: תלמיד לשעבר במכתב מרגש לרב אורנשטיין
שניאור
מכתב מרגש שכתב תלמיד לשעבר של הרב משה אורנשטיין ע"ה, מבוגרי ישיבת חב"ד בצפת, בו הוא מעלה על כתב את זכרונותיו ודרכו הייחודית של המשפיע, בתקופת לימודיו בישיבה • "עסקת במסירות נפש בענייני עבודה ש"קצת נשכחו" מאיתנו בסערות דור השביעי.. תמיד ציטטת בדייקנות את ריבוי השיחות של הרבי שדורשות 'עבודה' כי זה טבענו כבני אדם לזכור את מה שקל ונוח ולברוח ממאמץ"
הרב ארנשטיין היקר, שלום וברכה. ( אני מתנצל ומבקש מחילה על ההספד שאתה כל כך שונא אבל 'אם לא עכשיו אימתי' וגם על הפניה הישירה בגוף ראשון במקום גוף שלישי כראוי.)
יש לי הערכה עצומה אליך.
גם בגלל שהיית תלמיד חכם גדול: היית בקי בנ"ך, הבקיאות שלך בש"ס שניסית להסתיר אבל זה לא הצליח לך.. וכבר שנינו כל הבורח מן הכבוד כו'.
שמעתי שהרבי אמר לך ביחידות ללמוד ד' חלקי שו"ע עם 'נושאי כלים', אז גם בשו"ע היית בקי. בחת"ת ורמב"ם שלטת ישר והפוך. 'קבלה' מאוד אהבת אז היית בקי בזוהר ובכתבי האר"י (וזה די נדיר) ועל בקיאות בחסידות אין מה לדבר.. לאורך ולרוחב מכל רבותינו נשיאנו גם מקומות בחסידות שלא לומדים בישיבות.. בהכל שלטת.
טוב, אולי אני קצת מגזים ברמת הבקיאות… אבל "אין עשן בלי אש"…
ניצול הזמן שלך היה יוצא דופן. בכל זמן פנוי היה אפשר לראות את שפתיך ממלמלות משהו. היית מכסה את השפתיים ביד כדי שלא נשים לב.. אבל שמנו לב, מילה במילה בלחישה כזאת "משמיע לאוזניו מה שפיו אומר" אבל רק לאוזניו.. אין לי מושג מה זה היה בדיוק .. אבל מה שבטוח שתמיד, בכל זמן פנוי עסקת בדברי תורה. ממש "לא פסיק פומיה כו".
גם הזיכרון שלך היה יוצא דופן. לא היה דבר ששכחת לא בתורה ולהבדיל לא בדברי חולין, פשוט התפעלנו מהזיכרון שלך.
היית מסור באופן נדיר למסירת השיעור כללי בתניא בכל יום ב 18:30, זכורני שסיפרת פעם שאפילו לחתונות חשובות ושאר אירועים חשובים שהיו כרוכים בנסיעה ארוכה מצפת אתה יוצא תמיד אחרי השיעור תניא. אכן, בשלושת שנותיי בישיבה החסרת מספר שיעורים שאפשר למנות על כפות הידיים.
השיעור השבועי בתורה אור – ליקוטי תורה היה 'לחם חוק' והקפדת עליו בכל שבוע. זאת מלבד מסירת השיעורים לכיתה בשיעור ב' בחסידות בוקר. (בשנים האחרונות).
קירבת אליך בעלי תשובה טריים וקירבת אליך בחורים בעלי כשרונות עם ידע נרחב. אלו ואלו ישבו אצליך בשיעורים בצוותא ואל כולם ידעת להתחבר ולהאהיב את לימוד החסידות ועבודת התפילה.
ההתוועדויות שלך לא היו 'מופע כריזמה' ו'הצגת יחיד'. במקום זה הם היו ספוגות בתוכן איכותי ואותנטי שספגת מחשובי המשפיעים – ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה, ר' מענדל פוטרפאס ע"ה ושאר זקני החסידים ומעל לכל משש השנים בהם זכית להיות אצל הרבי מה"מ. כל התוועדות פתחת בתיאור מדוייק איך היה בתאריך זה אצל הרבי.
בשנים שלמדתי בישיבה ("שנות העיינים" ) היית מתוועד בכל שבת שלישית. התחלת בשעה 1.30 וסיימת לקראת מנחה… ולפעמים המשכת הרבה אחרי מנחה.. עמוק אל תוך מוצ"ש וזאת גם בשבתות הקיץ הארוכות. זאת מלבד ההתוועדויות ביומי דפגרא ובתאריכים חסידיים שנמשכו שעות ארוכות, מלאות וגדושות.
דרשת עבודת התפילה, דרשת אתכפיא והתהפכא, דרשת מאמץ בעבודת השם. דרשת קבלת עול. דרשת רצינות. דרשת התקשרות פנימית לרבי הכרוכה בעמל ויגיעה בקיום הוראותיו הקד'. חיית את זה בתכלית בכל רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך.
כל המציאות שלך הייתה הנחלת עבודת השם פנימית בדרך חסידות חב"ד כפי שקיבלת מהמשפיע האגדי ר' שלמה חיים קסלמן אליו היית קשור כל כך ואיתו היית מזוהה כל כך.
הזיהוי היה כל כך הדוק. בישיבה, לכולם היה מונח בפשטות הרב ארנשטיין = ר' שלמה חיים.
פעם, ביום היארצייט של ר' שלמה חיים (י"ט אייר) ניגשנו אליך – אנכי ובחור נוסף ושאלנו בסוג של בדיחות למה הרב לא נוסע להר הזיתים, ענית לנו ברצינות שר' שלמה חיים רוצה לימוד החסידות בישיבה יותר מנסיעה חוויתית לירושלים.
נראה לי שזה קצת משקף אותך – ההבחנה בין טפל לעיקר, והעדפת 'עבודה' על פני אטרקציות למיניהם.
עסקת במסירות נפש בענייני עבודה ש"קצת נשכחו" מאיתנו בסערות דור השביעי.. תמיד ציטטת בדייקנות את ריבוי השיחות של הרבי שדורשות 'עבודה' כי זה טבענו כבני אדם לזכור את מה שקל ונוח ולברוח ממאמץ…
"עבדא בהפקרא ניחא ליה, אי האי (קבלת עול) לא שייכא ביה לא שריא ביה קדושה" היית מצטט, "בקדושה צריך מאמץ, משאין כן 'בלעומת זה' הכל זורם שנאמר ו"זירמת סוסים זירמתם". "קליפה זה אותיות קל יפה" – אמרת פעם בחידוד.
היה לך כל כך המון מה לתת, ואנחנו כל כך צריכים לקבל. חבל על תלמידיך ומושפעיך הרבים בכל אתר ואתר.
חבל על הישיבה בה שימשת כמשפיע במסירות עצומה מעל 40 שנה בהוראתו הק' של הרבי, חבל על הקהילה צפת שהיה להם קשר מיוחד איתך, וחבל גם על כללות אנ"ש.
אז יש לי המון עצב וגעגוע.
בדיוק בנקודה הזאת, עולה בעיני השיעור תניא הנפלא ששמעתי ממך בזמנו בשנות לימודי בישיבה, שיעור על פרק כ"ו בתניא על שלילת העצבות בתכלית, חשיבות השמחה מאידך ועל המרירות שכן באה בחשבון ובתנאי שמביאה לידי מעשה חיובי בפועל.
אז הרב ארנשטיין, אני רוצה להפוך את העצב למרירות חיובית של עשיה טובה. ואחריה בעז"ה שמחה אמיתית.
מבטיח לך להתחזק בלימוד התניא בפרט ובלימוד החסידות בכלל.
מבטיח להתאמץ קצת יותר בעבודת השם.
מבטיח לא לשכוח את התביעה הנוקבת שלך לעבודה פנימית.
בטוחני שלא תנוח ולא תשקוט עד תפעל התגלות הרבי מה"מ תיכף ומיד ממש !
* נדפס לראשונה באתר https://chabad.info
