מה עושים כשה"מערכת" מתנגדת להדלגת כיתה?
ד"ר חנה דויד | 16/12/2020 | הרשמו כמנויים
גם פוסט זה, כקודמו, נכתב כמענה לשאלה של הורים – רובו הוא למעשה "העתק-הדבק" של תשובה שכתבתי לפני יומיים על שאלה זו.
נתחיל במושג ה"מערכת". אם הכוונה היא למשרד החינוך, הרי משרד זה עצמו קבע נהלים לגבי הדלגה. יש לקרוא אותם, ואז לברר באיזה סוג של "התנגדות" מדובר. הראשון הוא כאשר נערך לילד אבחון שבו אין המלצה מפורשת להדלגה, והשני – כאשר יש המלצה באבחון שנערך על ידי פסיכולוג מומחה – בדרך כלל פסיכולוג חינוכי מומחה – ועדיין יש "התנגדות". לגבי האפשרות הראשונה – אין אפשרות לדלג מעל מכשול זה, שכן, תנאי הכרחי להדלגה הוא המלצה של פסיכולוג מומחה. האפשרות השניה היא, כאשר יש "התנגדות" על אף העובדה שקיימת המלצה. כאן העניין הוא משפטי, דהיינו, ניתן לתבוע את משרד החינוך על שאינו מקיים את הוראותיו שלו.
המושג "התנגדות" מופיע במרכאות משום שהוא בעייתי מבחינתי. מאחר שמשרד אינו יכול להתנגד, צריך להבחין מי ומי ב"מתנגדים". לדוגמה: לפני מספר שנים נקראתי לפגישה אצל מנהלת בית ספר יסודי, שתלמיד שלה קיבל המלצה מפורשת להדלגה מפסיכולוג חינוכי מומחה שעבד גם בשירות הפסיכולוגי החינוכי באותה עיר. המנהלת, שהבינה שאינה יכולה ל"התנגד", "הסבירה" לי, ש"מה שחשוב הוא ההיבט הרגשי", ו"זה שהילד חכם לא אומר שכדאי להקפיץ אותו כיתה". יכולתי, כמובן, לומר מראש, שהפגישה תהיה מיותרת, שכן, המנהלת ידעה שדעתה לא קבעה במקרה זה, וגם יכולתי לומר לה במשפט אחד, ש"ההיבט הרגשי" נבדק. אולם, מאחר שהילד שבו היה מדובר היה תלמיד בבית ספרה, היה לי חשוב שהיא לא תהיה עוינת כלפיו או כלפי הוריו, ולכן טרחתי והגעתי לעיר הרחוקה, בשעה שהמנהלת זימנה אותי, ובמשך שעה תמימה עניתי בסבלנות לשאלותיה. בסופו של דבר היא "הסכימה", ולהערכתי היא סיימה את הפגישה בתחושה שעשתה "כמיטב יכולתה," ו"הזהירה" הן את ההורים והן אותי מפני "השלכות שליליות עתידיות" של ההקפצה, כדי ש"אם תהיינה תוצאות שליליות" – היא לא "תישא באשמה".
במקרה אחר נקראתי בשעת צהריים של ה-31 באוגוסט לדיון על הדלגה של ילד שנערך במחלקת החינוך של עיר לא קטנה בנוכחות כ-10 משתתפים, שכללו הן את נשות הצוות החינוכי-טיפולי והן מספר אנשי מנהלה של הרשות, כולל פקיד גבוה למדי. הדיון נערך לאחר שבמחלקת החינוך סירבו לרשום את הילד לכיתה הרלבנטית לשנת הלימודים שהחלה כידוע יום לאחר מכן, ב-1 בספטמבר. היות שההמלצה החד-משמעית להדלגה היתה מוכנה לפני תום שנת הלימודים הקודמת, כנראה שכל הנוכחים היו עסוקים מכדי לפנות זמן לנושא זה במשך למעלה מחודשיים. מכל מקום – הדיון, כקודמו – היה מיותר לדעתי לחלוטין. אבל, שלא כקודמו, כאן נאלצתי לרמוז, שמבחינה משפטית עלולה הרשות להיות בבעיה אם תסרב לקיים את הוראות משרד החינוך. במקרה זה הרמז הובן מייד, אבל האב נאלץ לחתום על הצהרה – שעד היום לא ברורה לי משמעותה המשפטית, לפיה במקרה של השלכות שליליות של ההקפצה, האחריות לא תהיה של הרשות המקומית אלא של ההורים.
ישנם אנשי מקצוע רבים שבתחום כישוריהם נכלל אבחון הדלגה, אבל חשוב לקבל את העצה הבאה: רצוי עד-מאוד לפנות לאבחון הדלגה לפסיכולוג שעובד בתחנת שפ"ח או שפ"י, וזאת כדי שלא ניתן יהיה – במקרה הצורך בהליך משפטי – להטיל ספק בסמכותו של הפסיכולוג שעובד עבור משרד החינוך לערוך אבחון המקובל על ידי משרד החינוך. במקרים לא מעטים, בהם ההורים מתבקשים – על ידי המנהלת, מנהל מחלקת החינוך, או כל גורם בר-סמכא אחר לבצע אבחון ספציפי – כמו אבחון פסיכו-דידקטי מקיף, יש לדאוג שדרישה זו תהיה כתובה, כך שאם אבחון כזה יתבצע לא יהיה תוקף ל"התנגדות".
נקודה חשובה עד מאוד שעל כל הורה שמעוניין בהדלגה לדעת היא, שגם אם פסיכולוג מסוים אינו מתנגד להדלגה, אין אי-התנגדות זו בגדר "פוליסת ביטוח", דהיינו – אם מבצעים אבחון הדלגה אין לדעת מה תהיה ההמלצה. אני מאוד מקווה, ואפילו מאמינה, שאף פסיכולוג לא ימליץ על הדלגה כדי לרצות את הורים או להרחיב את מעגל הפונים אליו. במקרה אחד בלבד שבו הפניתי הורים לפסיכולוג ש"לא מתנגד" להדלגה בלי היכרות מוקדמת עם הילד נחלתי מפח נפש כפול: מההורים, שחשבו שמאחר שהפסיכולוג "לא מתנגד" הוא יכתוב המלצה להדלגה, ומהפסיכולוג, שלא המליץ על הדלגת ילד, שלדברי ההורים "הופנה דרכי". עם הפסיכולוג יישרתי את ההדורים, אבל למדתי לא לחזור שוב על שגיאה זו.
ולסיכום – משהו טוב: בשנים האחרונות כתבתי חוות דעת רבות על ילדים שהמלצתי לשקול עבורם אבחון הדלגה. עד כה כל האבחונים שנערכו לילדים אלה הסתיימו בהמלצה להדלגה – כולל הדלגה של שתי כיתות בו- זמנית והדלגה כפולה של אותו ילד בהפרש של שלוש שנים. אבל – היו גם מקרים בהם המנהל או המנהלת הסתפקו בהמלצה שלי, והדליגו את הילד ללא אבחון. לשמחתי אני רואה יותר ויותר אנשי חינוך שמתעניינים במחוננות, שמבינים שילדים מחוננים רבים זקוקים למסלולים שונים מאלו הרגילים, והם מוכנים לחרוג מהרגליהם, לחרוג מדפוסי החשיבה שלהם הורגלו ולהתמקד במה שהם רואים כטובת הילד.
