חשיפה-עצמית של המטפל: על התועלת שבשיתוף המטופל ביציאה מאזור הנוחות של המטפל
ד"ר חנה דויד | 24/11/2021 | הרשמו כמנויים
לפני כחודש השתתפתי בסדנת יוגה ומיינדפולנס בערבה. אחת התוצאות של הסדנה היתה ,שמאז לא פירסמתי שום פוסט; ייתכן בהחלט שה"ריסטארט" שזימנתי לעצמי, שכלל גם שלושה ימי שתיקה מוחלטת, גרם לי לחשוב, שאולי עדיף להיזהר מ"כְּתוֹב פוסטים הַרְבֵּה" . לפיכך גזרתי על עצמי "תענית פוסטים"; עכשיו אני מרגישה שמיציתי גם אותה.
כשנרשמתי לריטריט ידעתי, שאחת המטרות החשובות שלי היא יציאה מאזור הנוחות הפיזי, האקלימי, החברתי והקולינרי. על השתיקה לא חשבתי כקושי, אפילו לא כמטרה. זאת מכיון שעם חלוף השנים, קשה לי יותר ויותר לענות על שאלות, להשתתף בדיונים שלא בחרתי לקחת בהם חלק, ולהכריע בשאלות המופנות אלי בשל מומחיותי גם כאשר אני נמצאת באירועים משפחתיים או חברתיים ורוצה פשוט ליהנות.
כבר כתבתי לא פעם ולא פעמיים, שכאשר אני מבקשת מילדים, מבני נוער או מהוריהם לצאת מאזור הנוחות שלהם, אני תמיד חושבת: "מה היית עושה אם מישהו היה מבקש זאת ממך?" תנא דמסייעא להרגשתי זו מצאתי בעונה האחרונה של "יס-מן" שהסתיימה זה עתה. חנוך דאום, מנחה התכנית, הצליח, תוך מספר קטן של פגישות, לגרום למשתתפים שיעשו שינויים משמעותיים בחייהם, כאשר כולם התחייבו לומר לו "כן" כשהוא ביקש מהם לצאת מעורם, לעשות דברים שמעולם לא עשו, או לפעול בדרכים שבהן לא פעלו עד אותה עת, וכל זאת מול מצלמות הטלביזיה. בנוסף לאישיותו המלבבת של דאום ולנוכחותו הטלביזיונית המרשימה, הוא "הציע" למשתתפים משהו נוסף: את עצמו. בעונה זו הוא הביע את נכונותו לעבור "מהפך" חיצוני שכלל טיפולי פנים וגוף והחלפה של כל הבגדים, כולל הנעליים והגרביים, על פי החלטותיה של אביבית בר-זוהר. דאום הסכים לשכב על מיטת המריטה ועל כורסת המספרה, כמו גם להיפרד מהבגדים אליהם היה רגיל מאז ומתמיד, בגדים שאהב והרגיש בהם נוח, ולחנוט את עצמו בכל פריט שבר-זוהר בחרה עבורו. וזה "עבד": בר-זוהר השתכנעה לצאת לדייט שמלכתחילה סירבה לו, נראה שהיא אף מצליחה ליהנות בדייט שעל פי דבריה – בתקופה שטרום התכנית היתה פוסלת אותו על הסף משלל סיבות. אף על פי שבסופו של דבר היא לא היתה מעוניינת להמשיך להיפגש עם אותו גבר – הנימוק שהיא נתנה מתקבל על הדעת. בר-זוהר אמרה, שהיא רוצה ילד יותר מאשר בעל, וגבר שלא "סגור" על רצונו בילד, ומהר – אכן לא התאים לה בשלב זה של חייה.
נחזור לריטריט "שלי". קודם כל – הייתי האשה המבוגרת ביותר בין המשתתפות (היו גם שני משתתפים!) ונהניתי להציג את עצמי, כשביום האחרון סוף סוף דיברנו, כ"הכי זקנה". את החום של הערבה אני מאוד אוהבת; את טיולי הזריחה והשקיעה ערכנו בשעת בוקר מוקדמת ובשעת בין הערביים כך שהשמש לא הפריעה לי; אפילו נהניתי מהעובדה שהיה יבש הרבה יותר מאשר אצלי בבית. גם ענייני הקולינריה לא הפריעו לי: בניגוד לרוב המוחלט של המשתתפות, שהיו טבעוניות או צמחוניות, אני אוכלת עוף או בשר יום יום, אבל חסרונם לא הפריע לי. מצד שני – לא הייתי מסוגלת לאכול שום מאכל מבוסס טופו או מרקחות של צמחים שכלל לא הכרתי. מאחר שבעוד מועד הבאתי אתי כ-10 ק"ג של ירקות טריים, וכל יום הוגש לחם טרי, זה הספיק לי בהחלט. גם העובדה, שארוחת הבוקר הוגשה ב-10 והארוחה השניה – שהיתה גם האחרונה – ב-3 אחר הצהריים, לא ממש הפריעה לי. חברותי למסע אכלו בבוקר ובערב פירות יבשים וטריים, בין מהמבחר שהוגש ובין ממה שהביאו אתן, ואילו אני שמרתי תמיד לחם מארוחת הצהריים לארוחת הבוקר "שלי" אותה אכלתי בערך ב-6, לפני היציאה לטיול וכמובן לפני תרגול היוגה הראשון.
בסופו של דבר הבנתי, שבעוד שלפני ההרשמה לריטריט חשבתי על בעיות ומכשולים שיקשו עלי לעבור אותו בשלום ואולי אף ליהנות ממנו, שום קושי מאלה שצפיתי לא התברר ככזה. אבל משהו אחר קרה שם עבורי: לראשונה בחיי לא היה לי אפילו ספר "לברוח" אליו – ולא כל שכן אדם לדבר אתו, טלביזיה לצפות בה, וכמובן לא מחשב שאליו אני "מחוברת" כ-16 שעות ביומיום ה"רגיל" שלי. עובדה זו אילצה אותי לבדוק נקודות חשובות לא מטופלות כלל, או לא מטפולות דיין, בחיי. לדוגמה: האם אני שומרת על איזון טוב-דיו בין חיי המקצועיים לאישיים? מה מתכניותי כדאי לי לבצע בהזדמנות הראשונה שאוכל לעשות זאת – לאור גילי המתקדם (69)? האם כל מי שנמצא בחיי תורם לרווחתי ולאיכות חיי ואם לא – את מי אני יכולה להוציא מהם? ואיך לעשות זאת?
ולעניין שיתוף המטופלים: לראשונה בחיי לא סיפרתי שאני "יוצאת לחופשה" גרידא אלא ש"אני יוצאת לריטריט יוגה צמחוני שכולל 3 ימי שתיקה". לא ילד אחד ולא שניים שאלו לגבי שימוש במחשב, ואני רוצה לקוות שתשובתי הכנה, שזה היה ממש "כייף" להיות בלי מחשב, עזרה להם לחשב את "מסלול שעות המחשב" שלהם מחדש. נשאלתי לגבי השתיקה – וכאן לא היתה לי שום בעיה לומר, שמאוד נהניתי, בעיקר משום שאני אוהבת לישון מוקדם ושם דבר לא הפריע לי לישון כבר ב-9 בערב. נשאלתי לגבי הפעילות הגופנית, ועניתי ביושר, שהרמה של היוגה היתה נמוכה עבורי, אבל די סבלתי מהמדיטציות הארוכות ומאימוני הנשימה שאני עושה כבר מגיל 8. סיפרתי שלא הכרתי אף לא אחד מהמשתתפים בטרם נרשמתי, אבל הטרמפ המשותף, בו נטלו ארבע נשים חלק, והנסיעה הארוכה עד הערבה, שוב הדגימו לי, שלכל אחד יש משהו מעניין לומר, ושתמיד כדאי לשאול את הזולת ולא להעמיס עליו פרטים על עצמך...
לסיכום: אני חושבת, שחשיפה עצמית בדרגה כזאת, בלי להיכנס לפרטים על שינויים בחיי הנפש, עשויה להועיל בפרט עתה, כאשר ילדים ובני נוער רבים, החיים בין גלי הקורונה, נוטים עוד הרבה יותר מאשר בעבר לסגת אל המוכר והידוע, אל החיק המוכר של הסתגרות וחוסר אומץ, ולפתוח מעגלים חדשים.
