ג'ורג' קוסטנזה - על צרות עין, חמדנות וחוסר ערך
יותם דלאל | 9/11/2021 | הרשמו כמנויים
בעיני, ג'ורג' קוסטנזה הוא הדמות שעברה את השינוי הכי משמעותי לאורך התפתחותה של "סיינפלד". בעונות הראשונות של הסדרה, ג'ורג' היה אדם חרדתי ומעט ציני, אך יחד עם זאת שקול ובעל בגרות מסוימת, כאשר ג'ייסון אלכסנדר עצמו (השחקן שמשחק את ג'ורג') הודה כי לא הצליח להבין ולגבש את הדמות במלואה, ובעיקר ניסה לעשות חיקוי של וודי אלן. אולם, ככל שהעונות התקדמו והסדרה התגבשה, קיבלנו את ג'ורג' שאנו כל כך מכירים ולעיתים קרובות מזדהים עמו, גם אם לא נודה בכך: התככן וצר העין, הקטנוני והילדותי, האדם שלא יתבייש להתחזות לאדם בעל מוגבלות פיזית במקום עבודתו רק כדי לקבל גישה לשירותי נכים פרטיים, האדם שיטוס למדינה אחרת רק כדי לנקום במישהו על כך שהעליב אותו, האדם שיחליט להיפרד מבת זוג רק כי היא ניצחה אותו בשח-מט.
ג'ורג' הוא דמות מורכבת אישיותית, אף על פי שהוא עשוי להצטייר כאדם פשוט, המונע בעיקר על ידי דחפים וסיפוק צרכים בסיסיים של עונג, או כפי שקריימר כינה אותו "חסר עמוד שדרה, איש של פיתויים". הוא מתהלך בעולם בתחושה של חוסר ביטחון, הן מבחינת המראה החיצוני שלו והן מבחינת כישוריו ויכולותיו, תחושה שהתבססה לאורך מרבית פרקי הסדרה והגיעה לשיאה בפרק The Opposite, בו ג'ורג' הגדיר את עצמו בפשטות כ"איש קירח, בלי עבודה ובלי כסף, שגר עם ההורים שלו". לאורך הסדרה, ג'ורג' תמיד מצטייר כאויב הכי גדול של עצמו, כאשר פעם אחר פעם הוא מצליח לחבל לעצמו בכל מישור אפשרי בחיים, ואיכשהו נראה שתמיד ברגע האחרון הוא מקבל את ההחלטה הכי פחות נכונה עבור עצמו ומשמר את הכרוניקה של הכישלון. לכן זה לא מפתיע שדווקא כאשר ג'ורג' מחליט לעשות את הדבר המתחשב והאמפתי, הוא מצליח לגרום לפיטוריו של קולגה (מר מורגן למתעניינים) או לפרידה של בני זוג, ודווקא כשהוא מנסה לחבל לעצמו במכוון הוא נכשל בכך ומקבל קידום בעבודה.
ניתוח
המבנה האישיותי של ג'ורג' הוא לא בשל וילדותי, רווי בדחפים ומתחים פנימיים. פעמים רבות הוא מתקשה לווסת את עצמו ופועל באופן חסר שיפוט ואינפנטילי, מבלי לחשוב לרגע על ההשלכות של מעשיו ועל הצרכים של סובביו. דוגמה מעניינת לכך מתוך אינספור דוגמאות מופיעה בפרק בו ג'ורג' מחליט לשלב בין שתי התאוות המרכזיות בחייו, מין ואוכל (ואחר כך טלוויזיה), מבלי לתהות ולו לרגע אם בת הזוג שלו מרגישה עם כך בנוח. תחילה הוא משתמש במאכלים מקובלים כמו תותים ורוטב שוקולד, אך במהרה זולג למאכלים אחרים כמו בשרים מומלחים וביצים קשות. כמובן שכמו במרבית הפרקים, התכנית של ג'ורג' מתפוצצת לו בפנים, הפעם בעיצומו של אקט מיני בו הוא נתפס על ידי הפרטנרית שלו עם פה מלא בכריך פסטרמה. לאחר מכן ג'ורג' מדמה את עצמו לאיקרוס מהמיתולוגיה היוונית, במשפט האיקוני הבא:"I flew too close to the sun on wings of pastrami" . אם אשים לרגע בצד את העובדה שזה אחד המשפטים האהובים עליי מתוך הסדרה, אני חושב שהוא מתאר את ג'ורג' בצורה כמעט מושלמת, כמי שמנסה לעוף על כנפי היצרים שלו ובסופו של דבר נשרף.
שני מוטיבים מרכזיים באישיותו של ג'ורג' הינם צרות עין וחמדנות, מושגים אשר מהווים גרעין מרכזי בתיאוריה הקלייניאנית. קליין, אשר הדגישה את ההבדלים המהותיים בין קנאה (Jealousy) לבין צרות עין (Envy), כתבה על התינוק הרעב כמוצף בדחף רצחני לתקוף את השד של האם, דחף שמעורר (1) צרות עין – הפנטזיה הרצחנית לגזול מהשד את כל הטוב שיש בו ולקלקל אותו, ו(2) חמדנות – הפנטזיה לרוקן את השד מלא החלב מכל תכולתו. אף על פי שקליין עסקה בחיי הנפש והפנטזיה של התינוק, ניתן להקביל זאת לג'ורג', התינוק ה"רעב" שמרגיש פגום ומרוקן מכל תכלית מול העולם השופע והמלא בכל טוב. דוגמה לכך מופיעה בפרק שבו ג'ורג' פוגש אישה בשם דניאל, שבן זוגה – ניל, נראה בדיוק כמוהו, מה שגורם לדניאל להתבלבל בינו לבין ניל. הוא מתקשה להבין כיצד אישה מושכת כמו דניאל מסוגלת לצאת עם מישהו שנראה כמוהו, ולאורך כל הפרק עסוק בלהבין עד כמה הוא וניל באמת דומים. לאחר שדניאל מפתחת עניין בג'ורג', ניכר כי כל מה שמעסיק את ג'ורג' זה להביס את ניל ולגזול ממנו את דניאל, אם כי לא נראה שדניאל עצמה באמת מעניינת אותו. בשלב מסוים הוא אפילו מציע לה לעבור לגור איתו מתוך ניסיון להיות צעד אחד לפני ניל, ונראה כי המניע המרכזי של ג'ורג' נשאר הדחף לגזול מניל את הטוב שיש לו, ולא הרצון לבנות מערכת יחסים משמעותית ועמוקה עם דניאל.
אף על פי שג'ורג' עשוי לעורר מגוון רגשות שליליים מצדם של קרוביו ומצד הצופים בסדרה, אל לנו לשכוח כי מדובר באדם עקר מתחושת ערך וביטחון עצמי. מרבית דפוסי ההתנהגות שהוא אימץ נועדו לשם יצירת פסאדה של אדם מתפקד ומוצלח, ביניהם אגואיזם, נרקסיזם ושקרנות פתולוגית. הפרק שבו ג'ורג' מחליט לקנות לעצמו פאה ממחיש לנו עד כמה הוא צמא להערצה מצד הסביבה, כאשר מרגע חבישת הפאה הוא הופך להיות מרוכז בעצמו באופן בוטה ומתנהג בזלזול ובהתנשאות כלפי חבריו. בהמשך הפרק, איליין מחליטה לזרוק לג'ורג' את הפאה מהחלון לאחר שמאסה בהתנהגות שלו, ובתגובה ג'ורג' משתף כי כל הרגשות החרדה וחוסר הביטחון חזרו אליו. אכן, מבעד לכל הרגעים המשעשעים שג'ורג' מספק לנו, ישנה איכות טראגית בדמות שלו.
הזווית המשפחתית
רבות נכתב בכתיבה הפסיכואנליטית וההתפתחותית על חשיבות הקשר בין הילד לבין הוריו, כגורם מרכזי בעיצוב זהותו הבוגרת, דפוסי ההתמודדות שלו ודפוסי היחסים שלו עם סובביו. לכן, אני בוחר לסכם זאת במשפט על מנת שלא להיגרר לסקירה תאורטית ארוכה ומעייפת. נקודה זו מובילה אותי לכך שלא ניתן לחשוב על ג'ורג' ברמה האישיותית והנפשית מבלי לחשוב על הקשר שלו עם הוריו, פרנק ואסטל קוסטנזה. ביחד עם ההורים של ג'רי, פרנק ואסטל הם הדמויות ההוריות שמקבלות הכי הרבה זמן מסך לאורך הסדרה, ולכן מתאפשר לצופים להכיר אותם גם כגופים עצמאיים, וגם כחלק מהקונסטלציה המשפחתית ביחסיהם עם ג'ורג'.
לא ניתן להתווכח עם כך שפרנק ואסטל אוהבים את ג'ורג', גם אם הם מביעים זאת באופן מאוד ייחודי ולעיתים לא מותאם. נראה כי קיים ביניהם לבין ג'ורג' קשר קרוב, אך בו זמנית מציף וחונק. קשר ממנו ג'ורג' מנסה להימלט ללא הצלחה, ובחלקים שונים של הסדרה הוא נאלץ לחזור לגור יחד עם הוריו, למורת רוחם של שני הצדדים. באינטראקציה ביניהם ניכר פיצול בתפקידים, כאשר דמות הורית אחת מאמצת את תפקיד התוקפן והשנייה את תפקיד המציל. למשל, בפרק בו ג'ורג' שואף להיות דוגמן ידיים, אסטל מתמוגגת ומתגאה בכך שתמיד התפעלה מהידיים שלו בעוד שפרנק בעיקר מביע כעס על מה שאסטל אומרת ועל כך שהיא הכינה ג'לי עם בננות בפנים בשביל ג'ורג'. דוגמה הפוכה היא בסצנה בה ג'ורג' מספר להוריו על הרעיון לתכנית על כלום, רעיון שאסטל דוחה בכל תוקף בטענה שהוא טיפשי, בעוד שפרנק יוצא להגנתו וצועק עליה שהיא מרסקת לו את הביטחון העצמי. בעיקר בולט כי בתוך מסגרת של מערכת יחסים מתמשכת המאופיינת בחוסר עקביות ומסרים סותרים, ג'ורג' אינו מצליח לבסס תחושת ביטחון אמיתית מול הוריו.
ג'ורג' מודע לכך שהתא המשפחתי שלו הוא דיספונקציונלי, אך לעיתים נראה כי זהו הדבק שמלכד ויוצר תחושת גיבוש ושייכות. ניתן לזהות מאפיינים רבים של ג'ורג' בהוריו, ביניהם צרות עין, קטנוניות וחוסר וויסות מוחלט, מאפיינים אותם ג'ורג' אימץ כחלק מהזהות שלו, אך בו זמנית נחווים עבורו כלא רצויים והרסניים. סצנה שמדגישה עד כמה הפתולוגיה המשפחתית היא גם מה שמחזיק אותה יחד, מופיעה בפרק של "לחם השיפון" (The Rye), בו משפחת קוסטנזה מתארחת לארוחה בבית של סוזן, ארוסתו של ג'ורג'. יותר נכון, הסצנה מגיעה מיד לאחר הארוחה, בדרך חזרה הביתה, שם הוריו של ג'ורג' דנים בכעס על כך שלא הגישו להם עוגה יחד עם התה, מה שמוביל לגילוי שהוריו של ג'ורג' לקחו חזרה את הקינוח – לחם השיפון, אותו הם הביאו. פרנק ואסטל ברגע נדיר של חיבור ושיתוף פעולה, מביעים זעם על כך שמשפחתה של סוזן לא הוציאה את לחם השיפון, ואף טוענים כי הדבר נעשה במכוון. ג'ורג' יושב מאחורה מבויש ומזועזע, אם כי בפרקים אחרים ניתן לזהות התנהגות דומה מצדו.
אינטגרציה
בתהליך גיבוש הזהות של היחיד, ישנה חשיבות מכרעת לאיכות הקשר בינו לבין הוריו, החל משלבי הינקות ועד לגילאים מבוגרים יותר. בסביבה לא מתקפת רגשית (מלשון נתינת תוקף), אשר דוחה את התפתחותו האותנטית של היחיד ומאתגרת אותו ללא הרף, ניתן לזהות שברים וחלקים לא מעובדים בזהות, אשר מותירים אותה לא מגובשת וחסרת בשלות במובן הנפשי. ביון למשל, מדמה את יחסי האם והתינוק ליחסי מיכל-מוכל, וכותב על תפקיד האם כמי שמכילה את החוויות הטרום-מילוליות של התינוק, מפנימה אותן ומחזירה לו חוויה מעובדת ושלמה יותר. מתוך נקודת מוצא זו, נראה כי ג'ורג' אשר גדל בקרב הורים שהתקשו להעניק לו אהבה ותחושת משמעות באופן עקבי ומותאם לצרכיו, התפתח בתוך מסגרת של חסכים רגשיים עמוקים. הסצנה בה ג'ורג' מודיע לאמו שהוא מתחתן ונותן לה לשוחח עם ארוסתו (סוזן) היא דוגמה נהדרת וכואבת לכך, כאשר בתגובה לכך שסוזן מצהירה על אהבתה כלפי ג'ורג', אמו מתקשה להאמין ועונה לה: "אפשר לדעת מדוע?". בין השורות אפשר להבין מתוך השיחה עם סוזן עד כמה אסטל מתקשה בעצמה לאהוב את ג'ורג'.
בהסתכלות אינטגרטיבית על המבנה האישיותי של ג'ורג' והתא המשפחתי בו הוא גדל, ניתן להבין מדוע בכל פעם שג'ורג' מרגיש זלזול, חסך או פקפוק מצדו של האחר, הוא מגיב בהרסנות ובחוסר שיפוט, שכן כל אירוע שכזה מהדהד לו חוויות לא מעובדות ביחסים עם הוריו. הבנה זו מאפשרת לנו להתבונן במבט חומל על צרות העין שג'ורג' מפגין כלפי סביבתו, ולהבינה ככמיהה לא מודעת לתקן את הכשל הבסיסי ביחסים עם הוריו, ולספק צרכים ינקותיים שלא באו לידי מימוש באמצעות לקיחת הטוב מהאחר. אם לרגע נקדיש לכך מחשבה, נבין כי מדובר באדם שנמצא במסע מתמשך לאחות את השברים והרסיסים בנפשו. אולי מתוך הבנה זו, נצליח להתמקם בעמדה אמפתית ומכילה יותר כלפיו.
