'דברים מוזרים' - היבטים פסיכואנליטיים של טראומה (חלק 1)

יותם דלאל | 17/7/2022 | הרשמו כמנויים

הקדמה

בשנת 2016, שודרה לראשונה בנטפליקס הסדרה Stranger Things ("דברים מוזרים"), ובמהרה יצרה סביבה קהילת מעריצים עצומה, אני כמובן ביניהם. בכנות, לבי נכבש עוד מהרגע ששמעתי את מוזיקת הפתיחה של הסדרה, מעין מלודיה אפלה שחוזרת על עצמה בצלילי סינתיסייזר של שנות ה80. והרי זה לא מפתיע, שכן הסדרה עצמה מתרחשת בשנות ה80 ופשוט נודפת מריח של רטרו, החל מרפרנסים תרבותיים שונים, ועד לבגדים שהדמויות לובשות והשירים שמלווים סצנות שונות (ראו ערך השיר של קייט בוש שלא יוצא לי מהראש). מבלי להיכנס יותר מדי לעלילה של הסדרה על פני ארבעת העונות המגוונות להפליא, חשבתי שיהיה מעניין להתמקד בסיפורה של אילבן ("אל"), כמייצג עקרונות פסיכואנליטיים של טראומה על פני מספר צירים, בדגש על יחסים מוקדמים, גיבוש זהות ומנגנוני הגנה. בשל אורך הסקירה, היא תתפרס על פני 3 חלקים נפרדים כאשר כל חלק ידון בהיבט אחר, אם כי כמובן והחלקים עצמם קשורים זה לזה. מזהיר מראש שיהיו פה ספוילרים לאלו שלא ראו את העונה הרביעית שלא מזמן הגיעה לסיומה.

חלק 1: יחסי אובייקט והזדהות עם התוקפן

היחסים המוקדמים של הפרט עם הדמויות הטיפוליות הראשונות בחייו (במרבית המקרים יהיו אלה ההורים) מהווים תשתית לזהות, לכוחות וליחסים שלו עם העולם. עם ההתפתחות וההתבגרות, אותן דמויות – אובייקטים, הופכות להיות מופנמות בתוך נפשו של הפרט, ולכך ניתן לקרוא "יחסי-אובייקט": היחסים התוך-נפשיים של הפרט ושל האובייקטים שהופנמו על ידו. התפתחות תקינה על שלל רבדיה, מאופיינת ביחסי-אובייקט מגובשים ויציבים שנבנו על בסיס קשר מיטיב עם הדמויות ההוריות, קשר בו הילד קיבל מענה מספק וטוב-דיו לצרכיו. לעומת זאת, במקרים בהם הקשר עם הדמויות ההוריות אינו מיטיב, הדבר מהווה פוטנציאל להתפתחותם של יחסי-אובייקט סוערים ולא יציבים, ולחוויה פנימית של כאב וכאוס.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

ניתן לראות באילבן כמי שהתפתחה על מצע לא יציב של יחסים מוקדמים, אשר הותיר אותה בחוויה פנימית מבלבלת ומערערת. עוד בצאתה אל העולם, היא מיד נתלשה מזרועות אמה אותה מעולם לא זכתה להכיר ונלקחה לחזקתו של ד"ר ברנר, הידוע בכינויו "פאפא". הקשר עם ד"ר ברנר, לכאורה מיטיב והדדי, התאפיין בבלבול ובהתערבבות קשה וכואבת בין הצרכים שלו לצרכים של אילבן. הוא מעמיד אותה באור הזרקורים כמעין תכשיט שיש להתפעל ממנו, אך לבסוף מתגלה כאב נרקסיסט ופוגעני, שמנצל את הנזקקות שלה למטרותיו האישיות, ובו זמנית משכנע אותה שהכל נעשה מתוך אהבה ואכפתיות כלפיה. בכך, הוא שולל כל פוטנציאל של כעס מכיוונה, שכן כל כעס שמופנה לעברו לכאורה אינו מוצדק היות והתנהגותו מונעת מאהבה והתחשבות בצרכיה, אף על פי שלא כך הדבר.

במאמרו המכונן של פרצני שיצא ב1933, "בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה", הוא מציג את הרעיון של הזדהות עם התוקפן. באמצעות רעיון זה, פרנצי מתאר דפוס יחסים מתמשך בין הורה וילד, בו ההורה¹ מתנהג באופן תוקפני כלפי ילדו תוך כדי ערבוב מוחלט בין צרכיו לבין צרכי הילד. ההורה התוקפן מופנם כמעין גוף זר בנפשו של הילד, כמי שפוגע אך בו זמנית מכחיש בכל תוקף שמתרחשת פגיעה, ובכך מעמיק עוד יותר את חווית הבלבול של הילד ("האמון שלו [הילד] בעדות חושיו נשבר"). פרנצי מתאר כי כחלק מתהליך ההזדהות, ההורה שעד כה התקיים במציאות החיצונית כעת הופך להיות חלק מעולמו הפנימי והפנטזיוני של הילד. דרך הפנטזיה, יכול הילד לעצב את מערכת היחסים הפוגענית ולשמר אותה במצב של רוך, כפי שנחוותה טרם הפגיעה. מימד נוסף ומרכזי של ההזדהות הוא הפנמת רגשות האשם של המבוגר על ידי הילד, דבר אשר מעורר חוויה מייסרת ובלתי נסבלת עבורו, שכן כעת הוא הופך לכלי הקיבול של האשמה אותה המבוגר מסרב להרגיש.

אף על פי שמאמרו של פרנצי מתייחס באופן ישיר להתפתחות טראומתית שמתרחשת על רקע פגיעה מינית בילדות, ניתן להתבונן בבלבול השפות בין הילד והמבוגר כתהליך שקורה כל אימת שישנה התערבבות מתמשכת בין שפת הרוך – שפה שמאפיינת אהבה ילדית, תמימה, משחקית ופנטזיונית, לבין שפת התשוקה – שפה שמאפיינת תפיסה בוגרת יותר של אהבה ויחסים. ניכר כי התערבבות זו הינה מאפיין מרכזי בקשר של אילבן וד"ר ברנר.  

בתוך מערכת היחסים הסבוכה של אילבן וד"ר ברנר, היא תחילה נראית כמי שמוצפת ברגשות סותרים שאופייניים לתהליכי הזדהות עם התוקפן: האם היא שונאת אותו? האם היא אוהבת אותו? האם היא בכלל שונאת את עצמה על כך שהיא מעיזה לשנוא אותו? התהליך המרשים שאילבן עוברת לאורך הסדרה הוא תהליך של התגבשות התחושות שלה כלפי ד"ר ברנר, מה קורה הרבה בזכות הפנמה מחודשת של יחסים מיטיבים עם דמויות אחרות, ובפרט הופר וג'ויס שמתפקדים כדמויות הוריות שלמות, מורכבות ובעיקר רגישות לצרכיה. כמה כואב ומרגש הוא הרגע שבו ד"ר ברנר גוסס בידיה של אילבן ומבקש ממנה להבין שכל מה שהוא עשה, הוא עשה בשבילה. היא אמנם מחזיקה בידו כאות לאהבתה כלפיו אך מסרבת לומר לו שהיא מבינה, מה שמסמל הבנה צלולה יותר של תחושותיה כלפיו. סוף כל סוף היא מסוגלת לראות מבעד לפסאדה שהוא יצר ולהבין שהוא למעשה היה פוגעני ונצלני, ותמיד הציב את צרכיו בעדיפות עליונה.

עד כאן לחלק הראשון אשר דן ביחסים מוקדמים ובתהליך של הזדהות עם התוקפן. בחלק הבא שייצא עוד כשבוע, אתמקד בנושא של זהות, התגבשות של זהות על רקע יחסים מוקדמים טראומתיים וכיצד ניתן להתבונן ולחשוב על כך דרך סיפורה של אילבן. הישארו מעודכנים.

¹הורה, הכוונה לדמות בעלת ייצוג הורי ולא בהכרח להורה ממשי.