המצפון, המבט והטראומה
אפרת ליה שחף
מוקדש למבט הטוב של רני עובדיה
"נפשי לוחצת עליי לספר
על גופים ששונו לצורות חדשות
אלים, אשר אתם חוללתם
את השינויים האלה
נפחו השראה בתפקיד שנטלתי
וטוו את שיריי בחוט לא-ניתק
מראשית הימים עד זמני"
(אובידיוס, מטמורפוזות, 8 לספירה, ספר א 1-4, תרגם מלטינית שמעון בוזגלו, 2015, עמ' 17)
אנחנו מפנימים את הזולתעצמי הטוב בכל מיני שערים בנפש. לפעמים זו הקול שלו שמלווה אותנו בעת סערה. לפעמים המבט הטוב שלו עולה בעיני הרוח. במאמר קודם שנקרא "מצבי עצמי, מצפון וכוחו של סיפור טוב" (שחף, 2024) נעשה ניסיון ראשון לקשור את מושגי הפסיכולוגיה השונים לשני מושגים מרכזיים – מצבי עצמי ומצפון. במאמר זה, נחשף פן של המצפון שמגיע עם הקול. בדומה ל"מגיד" שלחש ליוסף קארו הלכות מוסר. בת קול של מצפון. אבל גם המבט חושף פן של המצפון. המבט הטוב. המבט החומל. המבט המקבל. המבט האוהב. פעם אמרה לי חברה שהיא מרגישה שכל מה שצריך לעשות עם מטופל זה לאהוב אותו עם העיניים. אהבתי את ההגדרה הזו מייד כששמעתי אותה. אני לא יודעת אם היא עצמה הבינה עד כמה עמוקה האמירה שלה כי נראה לי שהיא לא הייתה מעזה לומר את זה בכנס של פסיכולוגים קליניים. אבל היא ידעה את המלאכה. גם אם היא הסתירה אותה מעיני הקהל המקצועי. וזה מה שחשוב. לדעת את מלאכת תיקון המצפון, שהיא מלאכת ריפוי הטראומה, שהיא אומנות האהבה.
לעצום עיניים לאמת ולהשתיק את המצפון
"אם המבוכה היא סימן ההיכר של תקופתנו, כי אז, בעיניי, מקורה של מבוכה זו נעוץ בנתק בין העצמים ובין המילים, הרעיונות והסימנים המייצגים אותם" (ארטו, 1966, עמ' 8).
הרבה מילים מכובדות כמו הדחקה, פיצול והתקה מתייחסות למשהו מאוד טריוויאלי בחוויה המיידית. אבל אנחנו מרחיקים את עצמנו מהחוויה המיידית, באמצעות שימוש במילים "מקצועיות" למנגנוני הגנה, שבסופו של דבר מערבים מידה לא מעטה של הונאה עצמית. אין הכוונה כאן להפנות מבט ביקורתי כלפי העצמי אלא לפקוח עיניים לאמת ברורה, לא יחסית ולא מתחנפת. זה קל לנו להבין את זה כשאנחנו מדחיקים את קיפול הכביסה. קל לנו להתבונן בקול שאומר לנו מה אנחנו צריכים לעשות, ומה ראוי שנעשה בכל הנוגע לניקיון הבית, כמו גם לאופנים שבהם אנחנו מתחמקים או מדחיקים. יותר קשה לנו להודות שאנחנו לא מקשיבים לקול המצפון כשבן/בת הזוג נכנסת לבית, ואפשר לראות שמשהו לא בסדר, אבל זה לא מתאים כרגע. כמה מאיתנו יאמרו, נעזוב הכול ונלך לראות מה קרה? זה צריך להיות פרצוף מאוד רציני. אם זה יהיה מבע מרומז – אנחנו נבקש להתחמק ממשמעותו.
"לא ייתכן תיאטרון ללא מרכיב של אכזריות ביסודו של כל מופע. במצב המנוון שאנו מצויים בו, יש להחדיר את המטאפיזיקה אל המוחות בכוח" (ארטו, 1966, עמ' 109).
יש בעניין זה ניואנסים דקים וחשובים שאמורים להגן מפני ביקורת עצמית והאשמת הקורבן. אנחנו מתחמקים מהדברים האלה כי בסופו של דבר הפנמנו עין ביקורתית ולא הצלחנו להפוך אותה לעין חומלת בדיוק משום שלא ידענו איך להתמודד עם הביקורת שלה. זה דורש המון אומץ לומר אמת וגם המון חמלה כדי לקבל אותה. זה כלל לא טריוויאלי. אפילו בשיחות עם עצמנו קשה לנו להודות באמיתות מסויימות. אנחנו מעדיפים "להחליק". וגם זה בסדר. אבל זה לא מספיק כדי לעשות שינוי נפשי משמעותי. ורוב האנשים, אכן לא עושים שינויים נפשיים משמעותיים, וזה בסדר. קהל היעד של מאמר זה הוא אלה שרוצים ואלו שרוצות שינוי מהותי, משמעותי ומשנה חיים.
"כאשר הכל משיא אותנו לישון ולהביט בעיניים נעוצות וערות, קשה לנו להתעורר ולהביט כמו מתוך חלום, בעיניים שאינן יודעות עוד למה הן נועדו, שמבטן מופנה פנימה." (ארטו, 1966, עמ' 12).
ראשית חשוב להבין שמבחינה נפשית שינוי הוא ראייה פנימית. אם לא ראיתי משהו חדש מבפנים, שלא ידעתי או הסתרתי מעצמי, אז אין שינוי נפשי. השינוי הוא בגילוי. בתובנה. הפסיכואנליזה החלה את דרכה בדרישה מוחלטת לאסוציאציות חופשיות, לא מודחקות ולא מצונזרות. פרויד הבהיר שהצלחת הטיפול, ובעיקר משך הזמן שלו, תלויים במחויבות זו לאמת. מחויבות להתבונן ולדווח בקול על כל אסוציאציה חולפת. כל רגש. כל חוויה. להתוודות. במאמר קודם (שחף, 2024) הסברתי את התפיסה של פרויד לגבי המבנה המתבונן והמדווח – הסופר אגו. זהו המבנה המכיל את המצפון. והמצפון מהווה את העין הפנימית של הנפש. אם היא ביקורתית או חומלת – הדבר תלוי במידה בה מספקים לה מרחב שבו היא יכולה להתפתח בחופשיות מביקורתיות אל עבר החמלה. כדברי רבי נחמן מברסלב, ההתפתחות של היכולת להמתיק את הכעס ברחמים (ליקוטי מוהר"ן, י"ח). הדבר תלוי גם כמובן בסביבה הראשונית, הסביבה הנוכחית, במזג האישיות ועוד גורמים רבים אחרים, אך במאמר זה אתמקד בגורמים שיש ביכולתנו לשנות בתוך עצמנו, במסגרת טיפולית, ללא שינוי של העולם החיצוני. בד בבד, אני לא רוצה להפחית בחשיבותו של השינוי החיצוני. פעמים רבות מדי משמש חדר הטיפולים להדחקת אותן רגשות שיכלו לסייע לכולנו להפוך את העולם הזה לעולם טוב יותר.
במאמר התנגדות והדחקה, "Resistance and Repression" (Freud, 1917), פרויד מתאר את המכשולים הניצבים בפני המטופל כאשר הוא מנסה לבצע את הוראתו של "כלל היסוד הפסיכואנליטי". הוא מבקש מהמטופל התבוננות פנימית קשובה לכל מה שעובר בתוכו, ודיווח על הממצאים ללא שיפוט או סלקציה. הוא מבקש התבוננות עצמית שמשהה ביקורת עצמית ורפלקסיה עצמית (unreflecting self-observation). ביחס לקשיים שעולים בעת ההתבוננות האנליטית, פרויד מציין שתופעת ההתנגדות מעידה על כך שקיים תהליך נפשי לא-מודע שנקרא הדחקה. הוא מדמה את ההדחקה לשומר-הסף, המצוי בין הסמוך-למודע לבין המודע, כאשר אחד מביטוייה של ההדחקה (המתייחס אל תוכני החלום) הוא הצנזור, אך היא מקבלת גם ביטויים מגוונים אחרים כהתנגדויות אינטלקטואליות ומוסרניות או במבני נפש אחרים – האיד והאגו.
"בטיפול פסיכו-אנליטי אנו עושים שימוש באותה טכניקה המוכרת לכם מפירוש החלום. אנו מדריכים את המטופל להכניס את עצמו למצב של התבוננות עצמית שקטה ולא-שיפוטית, ולדווח לנו על כל התפיסות הפנימיות שנוצרות – רגשות, מחשבות וזיכרונות – לפי הסדר שבו הן מופיעות בנפשו. באותה שעה, אנו גם מזהירים את המטופל במפורש, שלא להתפתות לכל מניע, שיביא אותו לעשות סלקציה בין התופעות הנפשיות הללו, או להחריג אחת מהן, אם בטענה שזה לא נעים לומר, או שזה משהו דיסקרטי, שולי, לא רלוונטי, או שטותי ואין צורך לומר אותו. אנו מפצירים בו תמיד להיות קשוב רק לפני השטח של תודעתו, ולהשאיר בצד כל ביקורת על מה שהוא מוצא, בכל צורה שהביקורת הזו יכולה לקבל. ואנו מבטיחים לו שהצלחת הטיפול, ובעיקר משך הזמן שלו, תלויה במצפוניות שבה הוא מציית לכלל האנליטי, הטכני והיסודי הזה. אנחנו כבר יודעים מהטכניקה של פירוש החלום, שהאסוציאציות המעוררות את הספקות וההתנגדויות שמניתי זה עתה, הן תמיד אלו שמכילות את התוכן, שמוביל לחשיפת הלא מודע" (תרגום המחברת: Freud, 1917, pp. 287-8).
- פרסומת -
הצנזור, חוסר תום לב והונאה עצמית
לפי התיאוריה של פרויד, למרות שהאגו מזוהה לרוב עם המודע משום שהוא מארגן את הקוהרנטיות של התהליכים הנפשיים שלנו, הוא פועל פעמים גם בסמוך-למודע או בלא-מודע, בתפקיד הצנזור, שחוסם תכנים מהלא מודע, או בתפקיד המתנגד, שמצנזר חומרים במודע (Freud, 1923). לפיכך, האגו יכול להיות גם לא מודע במובן הדינאמי. אין בהכרח חפיפה בין המבנים של הנפש לבין רמות המודעות. אבל ז'אן פול סארטר רואה בכל הטיעון הזה סתירה פילוסופית וקיומית והנחת המבוקש (Sartre, 1965). לא ניתן להסביר את הסיבות ואת המנגנונים של ההונאה העצמית באמצעות הנחת קיומו של מבנה שאמור להיות מודע ולא-מודע בו זמנית ובנוגע לדבר אחד בלבד.
סארטר תיאר את ההונאה העצמית כ"חוסר תום לב" (בצרפתית: mauvaise foi). הוא נותן כדוגמה אישה צעירה בדייט ראשון (Ibid, 1965, pp. 160-164). הוא מדגיש את הפיצול הבסיסי שיש לנו בין היותנו גוף כבול לבין היותנו נפש חופשיה. הצעירה מתעלמת מההשלכות המיניות הברורות של המחמאות בנוגע למראה הפיזי שלה שמעריף עליה הבחור בדייט. היא מפנימה אותן כמחמאות הנוגעות לישותה הנפשית. היא מעדיפה להבין אותם כמילים המכוונות אליה כתודעה אנושית חופשיה ועצמאית. לכן, כשהוא עובר שלב, ואוחז בידה, היא מאפשרת לכף ידה לנוח באדישות בכף ידו. היא לא מסכימה והיא לא מתנגדת. היא מסרבת לקבל את המחווה ולהגיב עליה. אבל היא גם מסרבת לדחות אותה. היא משהה את הרגע שבו עליה להכיר בכוונותיו, להסכים או לדחות את חיזוריו, ולעשות בחירה ברורה.
הצעירה בוחרת מתוך נוחות, ואהבה עצמית ילדותית, לראות את כף ידה המונחת בכף ידו, כדבר מה סתום, חסר משמעות, המתקיים בעולם בנפרד מגופה ומהמחמאות שהיא מקבלת עליו. היא בוחרת להפנות את המחמאות הללו לעצמיותה הנפשית והרוחנית. לשחק בחוסר תום לב על הדואליות של האזרחות הכפולה בעולמות החומר והרוח. תוך כדי כך, היא מנצלת את מעמדה החופשי של הרוח להבין את המציאות בשונה מכפי שהיא באמת. והיא יכולה לעשות את זה משום שהאמת העובדתית אינה מה שמכריע את תפיסת עולמנו. תפיסת עולמנו מוכרעת על ידי הרצון שלנו לראות את האמת או על ידי חוסר הרצון שלנו לראות אותה. במאמר של באס ואן פראסן (Van Fraassen, 1988), שנקרא "ההשפעות המיוחדות של אהבה ותשוקה", פראסן מסביר את אי היכולת של האישה לראות את העדויות לבגידה של בעלה, בחוסר נכונות ורצון לגלות את האמת. האהבה והתשוקה גורמים לנו לצייר את האדם שלפנינו באור אחר ממה שהוא באמת – מה שמעיד על כך שהרצון מעצב את תפיסת המציאות שלנו יותר מאשר האמת העובדתית.
לפיכך, הונאה עצמית מתרחשת בשל שילוב של שני גורמים, הפיצול של הגוף והנפש, והעיוות התפיסתי שמקדמות התשוקה והאהבה. הבנה ברורה של מציאות נפשית זו יכולה לסייע לנודד בתחומי הנפש והרוח להלך בבטחה בין חומרי הנפש השונים, אלו שמקבלים ביטוי חושי ואלה שמקבלים ביטוי רוחני. לעולם לא נדע את המציאות כהווייתה. העין לעולם תקרין על המציאות את אורה ולא רק תקלוט את אור השמש מבחוץ. תמיד נהיה נתונים לכישלונות הרצון הטוב והאהבה שלנו. אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לתקן את תפיסת עולמנו או לכל הפחות להקדיש זמן להטיל בה ספק. יש משהו בודד מאוד בתהליך הטלת הספק והחיפוש אחר וודאות. דקארט (1641) הצליח יפה להטיל ספק בחושים על ידי דוגמאות לאשליות תפיסתיות, על ידי האפשרות שאנחנו חולמים ולבסוף גם על ידי האפשרות לשיגעון. הוא הצליח להטיל ספק גם בלוגיקה על ידי מיצוי אפשרות השיגעון, בדמיינו שד-מתעתע, שגורם לו להתבלבל בחישובים מתמטיים ובלוגיקה בסיסית, ולהגיע למסקנות מוטעות.
דקארט מגיע למסקנה הוודאית שהוא קיים כי גם אם יש שד-מתעתע שכזה, הרי עדיין יש מישהו שהוא מתעתע בו, וגם אם התפיסות שלו לא נכונות, הוא עדיין תופס אותן. אבל לאחר מכן הוא חייב את אלוהים כדי לוודא שהוא לא לבד בעולם ושהמציאות שהוא תופס קשורה באופן כלשהו לעולם. והטיעונים שלו להימצאות האלוהים היו חלשים בהרבה מהטיעונים שלו לוודאות אחת בלבד – קיום בודד בעולם מתעתע. הזיה סכיזואידית סגורה בתוך עולמה. הפיצול בין הוודאות החושנית של הגוף, המתבטאת בעקרון העונג, לבין הוודאות הלוגית של הרוח, שהיא עקרון המציאות של הקרטזיאני, עינה את דקארט. הוא, שאחראי במידה רבה לפיצול בין הגוף לנפש במחשבה המערבית, נותר כיצור היחיד שקיים בעולם בודד ומנוכר. לפיכך, עלינו להכיר במגבלות שלנו, הן בידע המדעי-אמפירי, והן בידע הנפשי-נרטיבי, ולהשתדל בכול כוחנו להחזיק גם באהבה וגם באמת. זו משימה לא קלה בכלל. והיא דורשת תיקוני תפיסת מציאות מתמידים. כפי שאמר בזמנו הרקליטוס, אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, הנהר הוא לא אותו נהר, וגם האדם הוא לא אותו אדם.
בכל טריק קוסמות יש את הרגע שבו גורמים לך להסתכל למקום אחר בזמן שמעלימים ממך את הטריק. קוראים לזה אחיזת עיניים. אבל ברגע שאת מבינה את הטריק – את לא יכולה שלא לראות אותו. כך גם ביחס לתודעה. ברגע שאנחנו מבינים שהיא מוכרעת על ידי רצון ומפוצלת בין גוף לרוח – לא ניתן להפסיק לתהות - האם אנחנו מסתירים משהו מעצמנו? ומה אפשר לגלות באמצעות אהבה גדולה יותר לאמת? או באמצעות אמת גדולה יותר על נפלאות האהבה והתשוקה? מה עוד אפשר לראות בתוך הנפש פנימה?
הטראומה, העין והמבט
"לטראומה, ובמיוחד לטראומה מוקדמת, יש השפעה עמוקה על העיניים. המחקר של הנס סלייה אישש את מה שידע וילהלם רייך חמישים שנה קודם לכן, שבמצבי סטרס יש צמצום של שדה הראייה ועיוותים ויזואליים אחרים. המתח הקשה והבלתי נסבל של טראומה התפתחותית מוקדמת ושל טראומה קלאסית (הלם) מנוהל על ידי התכווצות כרונית, מתח וקפיאה בשרירים סביב העיניים. התכווצות זו של העיניים היא חלק מדינאמיקה רחבה יותר של מתח וחוסר גמישות בתנועות הפנים, הצוואר, הכתפיים, כולם מרכיבים של תגובה הגנתית לא-שלמה" (תרגום המחברת: Heller & LaPierre, 2012, p. 200).
הספר ממנו ציטטתי נכתב על ידי ד"ר לורנס הלר, פסיכולוג קליני, שפיתח את המודל ההתייחסותי הנוירו-אפקטיבי (NeuroAffective Relational Model), ואלין לאפייר, בעלת הכשרה בפסיכותרפיה גופנית, שפיתחה את המגע הנוירו-אפקטיבי (NeuroAffective Touch). אלין לאפייר פיתחה סדרה של תרגילים חווייתיים התומכים בתרגול של מיינדפולנס גופני (embodied mindfulness). המודל של הלר ולאפייר, המכונה בקיצור NARM, משלב התערבויות נפשיות וגופניות לטיפול בטראומה התפתחותית מוקדמת ובטראומה קלאסית (הלם).
בדומה לאופן שבו טראומה מצרה את חלון הסובלנות (Window of tolerance), כך טוענים המחברים, היא מצרה גם את טווח הראייה, באמצעות כיווץ השרירים שמסביב לעיניים. מיוקימיה (Myokymia) היא רעד לא רצוני בשריר או קבוצת שרירים, שאינה מספיקה להנעת מפרק, ומשמשת בדרך כלל לתיאור התכווצות לא רצונית של שרירי העפעף. לרוב, מיוקימיה מתרחשת בעפעף התחתון ורק לעיתים נדירות בעפעף העליון. התופעה מתחילה ונעלמת באופן ספונטני, ורוב הזמן היא קשורה בסטרס.
המחברים מציעים שטראומה היקשרותית מתבטאת, בין השאר, בקושי ביצירת קשר עין או בתנועות עיניים מהירות לכיווני רעש. הם מפרשים את ההימנעות מקשר עין, ובייחוד את קיבוע המבט בנקודה מסויימת בחלל, כניסיון להחזיק בתחושת חיבור עדינה, שבשל הטראומה מרגישה מאוימת תמידית. הם ממליצים למטפלים להציע למטופלים עם מבט קטטוני שכזה, להתחיל לחקור את הצבעים בסביבה ולמצוא חפצים או צבעים, שאינם מאיימים על מנת לחקור אפשרויות ריפוי במרחב הוויזואלי, שישמשו כהגנה כנגד הנטייה להשלים את האיום החוצה. הם טוענים שמציאת עיסוק מרפא לעיניים יכול לסייע כהתערבות מוצלחת בהתקפי פאניקה ולתמוך ביכולת המתפתחת לוויסות רגשי.
| עיניים בעוררות יתר | עיניים בעוררות חסר |
|---|---|
| עיניים כעוסות כרונית | אי יצירת קשר עין |
| עיניים פוזלות כרונית | כל עין קשובה לכיוון אחר |
| לובן העין נראה סביב כל הקשתית | אין אף אחד בבית: אינדיקציה לדיסוציאציה |
| עיניים חודרות / נוקבות | להסתכל בלי לראות |
| עיניים נפוחות, בולטות או עם "שקיות" | המביט למרחקים; פוקוס דיפוזי של הראייה |
| עיניים מפוחדות | ניתוק |
| עיניים מפחידות | יכולת מוגבלת לשליטה בכיוון המבט |
| מצמוץ בתדירות גבוהה | איכות קפואה, כמו שעווה, של העיניים והפנים |
| טיקים | מבט נעול, נעוץ בנקודה מסויימת |
| עיניים ערניות יתר על המידה | עיניים רדומות, עפעפיים נופלים |
| עיניים של חיות טורפות | קושי ביצירת קשר עין |
(תרגום המחברת: Heller & LaPierre, 2012, p. 201, table 10.3)
המבט של אימא שלך ודינמיקת ההיקשרות המוקדמת
השינויים בראייה החיצונית מתואמים פעמים רבות עם שינויים בראייה הפנימית. הביקורתיות של העין הפנימית דומה לכיווץ הלא רצוני של שרירי העיניים, לתנועה של החשדנות, לחיפוש אחר סימנים לאיום ולחוסר היכולת להירגע ולשהות באמון בתוך סיטואציה אינטימית. המשפט "הזולת הוא הגיהנום", שנכתב על ידי סארטר במחזה "בדלתיים סגורות", מתאר את החוויה של אדם עם טראומה היקשרותית. הלר מציע תרגיל שמסייע לחקור את דינמיקת המבט המוקדמת באמצעות עצימת עיניים וראיית המבט של אימא שלך בעיני רוחך (Heller & LaPierre, 2012, p. 201). באופן אידיאלי יש לבצע את התרגיל הזה עם בן/ת זוג או מטפל/ת אבל אפשר לבצע אותו גם עצמאית. התרגיל יכול להיות מעורר או מעלה מתח וחרדה ולכן הלר מבקש לא להמשיך עם התרגיל במקרים מאתגרים או כואבים מדי.
- הקדישו מספר רגעים להתמקדות פנימית וקרקוע.
- מתוך המקום הממוקד והמקורקע, דמיין/י תמונה של פניה ועיניה של אימא שלך.
- שהייה של מספר דקות עם התמונה והתבוננות בשינויים בחוויה הגופנית ובחוויה הרגשית.
- שתף/י את החוויה עם בן/ת זוג או מטפל/ת. רשום/י אם את/ה עושה זאת לבדך.
(תרגום המחברת: Heller & LaPierre, 2012, p. 201, figure 10.2)
התרגיל הזה יכול לאפשר קבלת תובנה עמוקה לתוך דינמיקת ההיקשרות המוקדמת שלך. האינטראקציה עם המבט של האם היא חלק מדינמיקת היקשרות רחבה שמתפקדת כדפוס ותבנית למערכות יחסים מאוחרות יותר. חוקרי סגנונות היקשרות בחנו כיצד מבטה של האם, במיוחד כאשר הוא משדר כעס כרוני, דיכאון או דיסוציאציה, משפיע על התפתחות הילד. הלר מציין שחלק מהמטופלים מדווחים שהם לא הצליחו לדמיין את העיניים של אמא שלהם, וזה כשלעצמו מעיד על איכות ההיקשרות. מטופלים אחרים, שעיניה של האם היו עבורם מקור לטראומה, מדווחים על תגובות רגשיות ופיזיות חזקות, כולל פחד, עצב, ניתוק ולחץ בחזה או בבטן, אם להזכיר רק כמה מהם. ועבור אחרים, בעלי היקשרות בטוחה יותר, התרגיל הוא חוויה חיובית ומעוררת תחושות של קרבה והערכה.
עבודה קלינית עם העין והמבט בשיטת NARM
העיניים הן דרך טובה לאבחן את מידת הקוהרנטיות, החיבור הרגשי והארגון של אישיות המטופל (Heller & LaPierre, 2012, p. 202). מעקב אחרי שינויים במבעי עיניים מסייע לנו כמטפלים להיות קשובים לתהליכי החיבור והניתוק של המטופל. הצעד הראשון בעבודה עם העיניים הוא לאפשר מודעות לתשוקה לקשר עין ולסלידה מהמבט. המטפלים יכולים לשקף למטופלים את מה שהם רואים תוך כדי שהם מעודדים את המטופלים שלא לכפות על עצמם קשר עין מאולץ. יש חשיבות מכרעת ליכולת לסייע למטופלים להישאר בקשר עם החוויה הפנימית שלהם, וליצור קשר עין רק כאשר הם מרגישים מסוגלים לשמור על קשר פנימי עם עצמם, תוך כדי החזקת המבט.
מטפלים צריכים להתכוונן ברכות עם המבט שלהם בנוכחות מטופלים עם טראומה היקשרותית. מבט ישיר מאוד מאיים על מטופלים כאלה. זה מועיל אם המטפלים מסיטים את מבטם מדי פעם כדי לאפשר למטופלים האלה מספיק חלל בטוח, סמוי מן העין. האתגר הוא להיות נוכח ונכון לקשר עין כאשר המטופל רוצה בכך, אך לא לדחוף אותו לקשר עין מאולץ, להחזיק את המרחב, מבלי להיכנס חזק מדי למרחב האישי של המטופל. עבור מטופלים אלו, מבט ישיר מדי מצד המטפל/ת יכול להיחוות כשיפוט וכהתקפה.
אין לכפות קשר עין. כאשר מטופלים מנסים לאלץ את עצמם ליצור יותר קשר עין ממה שהם יכולים לנהל, אזורים אחרים בגופם יתכווצו או ייסגרו. זה מקל על רוב המטופלים להיות קשובים לתגובות המשיכה והסלידה שלהם מהמבט, מתוך הבנת ברורה של אי-כפיית מגע וחיבור לא ספונטניים, ושלילת תחושות של בושה ואשמה שצצות כאשר הם לא מסוגלים לסבול קשר עין ממושך. יש להתנהל כמו במשחק פשוט ולעודד הלך נפש של סקרנות וחקירה לתוך הדינמיקה הבין אישית. באווירה הלא-פתולוגית הזו, שבה המטופלים הופכים מודעים לתהליכי החיבור והניתוק שלהם, אפשרויות החיבור הופכות זמינות ונגישות יותר ויותר. לאחר מפגשי NARM, מטופלים מדווחים לעתים קרובות על ראייה חדה יותר, צבעים בהירים יותר ושדה ראייה רחב יותר.
התבוננות אנליטית והתבוננות גופנית
ההתבוננות האנליטית, כפי שתוארה בתחילת המאמר באמצעות כלל היסוד הפסיכואנליטי, היא התבוננות אינטלקטואלית במהותה. ההתבוננות הגופנית שתוארה בכל הנוגע לטראומה, העין והמבט היא התבוננות ממין אחר. המהלך הפילוסופי שדקארט ניסה לעשות בספר הגיונות נועד להעמיד את ההתבוננות הגופנית על בסיס ההתבוננות האנליטית. דקארט (Descartes, 1644) ראה את המושג "מחשבה" כמושג שחל על כל תכני התודעה, אלו הקשורים בגוף (תנועות שרירים, תחושות הגוף והחושים), ואלו הקשורים בנפש (מחשבות, דמיון ורגשות). המהלך הזה, שנועד למצוא את הנקודה הארכימדית של הוודאות המוחלטת, לא רק הותיר אותו בודד בעולם של שדים מתעתעים, אלא גם הוביל לפיצול בין הגוף לנפש, ולכל בעיות הדואליזם הפילוסופי.
בינה מלאכותית, המדמה את הנפש האנושית, מבחינה אף היא בין ייצוגים אנלוגיים למחשבות לבין ייצוגים אנלוגיים לתפיסות החושים ולתנועות הגוף. בלי שום ספק יש יכולת גבוהה יותר ביצירת בינה מלאכותית אנלוגית למחשבה מאשר ביצירת בינה מלאכותית אנלוגית לגוף ולחושים. חומרי הגלם שונים אף הם. בינה מלאכותית אנלוגית למחשבה מתאמנת על חומרי גלם כתובים ואילו בינה מלאכותית אנלוגית לחושים מתאמנת על תמונות, צלילים, תנועות, מבעי עיניים, פנים וכו'.
"תפקיד האומנות, לדעת ניטשה, הוא מתן צידוק לעולם כתופעה אסתטית שיש ליהנות ממנה למרות הכאב שבה" (גולומב, 2007, עמ' 19).
במודל הטיפולי של NARM מעודדים מטופלים עם טראומה היקשרותית או טראומה קלאסית (הלם) לתרגל התבוננות גופנית, שנקראת "מיינדפולנס סומטי", על מנת לסייע בפיתוח היכולת שלהם להתחבר לעצמם, לסביבה ולווסת את רגשותיהם (Heller & LaPierre, 2012, p. 197). כפי שההתבוננות האנליטית היא עיקרון ראשוני בפסיכואנליזה הפרוידיאנית, כך גם ההתבוננות הגופנית משמשת כעיקרון יסוד ראשוני במודל הטיפולי של NARM. ההתבוננות הגופנית משמשת טכניקה לוויסות מערכת העצבים, וגם כתמיכה במאמצי המטופלים להשתחרר מהמגבלות של הזדהויות כואבות, כולל בושה ואשמה פתולוגיים.
הלר ולאפייר טוענים שמטופלים עם טראומה היקשרותית חווים את חוסר הארגון העמוק ביותר במערכת העצבים ואת ההזדהויות הכואבות ביותר. מסיבה זו, התבוננות גופנית (מיינדפולנס סומטי) קשה להם יותר מאשר למטופלים עם טראומה קלאסית (שוק), אך ככל שהמודעות הגופנית שלהם מתפתחת, כך הם חווים צמיחה נפשית משמעותית יותר. הערך המרכזי ביותר בטיפול במודל NARM הוא לתמוך במטופלים כשהם לומדים להקשיב בכל רמה של חוויה. ככל שנלמד להקשיב למחשבות, לרגשות ולתחושות שלנו, כך אנו חווים זרימה פנימית משוחררת יותר. כאשר אנו באופן כרוני לא שמים לב, לא קשובים לגוף שלנו, הוא מוצא דרכים לגרום לנו לשים לב, גם אם הוא צריך "לצעוק" עלינו בצורה של סימפטומים. כאשר אנו לומדים להקשיב למצבים הפנימיים שלנו, קל לנו יותר לווסת את עצמנו, ואנחנו הופכים פחות סימפטומטיים.
התבוננות גופנית, דימוי גוף, ביקורת עצמית וחמלה עצמית
שוסטרמן (Shusterman, 2008), פילוסוף בן זמננו, טוען בספרו שדימויי הגוף המטעים, שהתרבות המודרנית מייצרת, גורמים למגוון רב של בעיות, מליקויים בקשב ועד לחוסר שביעות רצון של אדם מעצמו ומאחרים. לפי שוסטרמן, קשיבות גופנית (מודעות סומטית) יכולה לאפשר לאדם להשתחרר מההשפעה שיש לדימויי הגוף המטעים של התרבות המודרנית על נפשו. ההשפעה של ההקשבה לתחושות הגוף על דימוי הגוף מוסברת לחלוטין על ידי רמת הביקורת העצמית. לכן, קשיבות גופנית משפרת לא רק מדדים של דימוי גוף, אלא גם מדדים אחרים של רווחה נפשית, באמצעות הפחתה ברמת הביקורת העצמית.
ביקורת עצמית ידועה בתיאוריה הקלינית מזה זמן רב כמרכיב מרכזי בפסיכופתולוגיה של הדיכאון (Arieti & Bemporad, 1980; Beck, 1983; Blatt, 1974), וכמנבא לדיכאון במחקרים פרוספקטיביים (Dunkley et al., 2010; Zuroff et al., 1990). בשני העשורים האחרונים הצטברו עדויות אמפיריות רבות המאפיינות קשר מובהק בין סימפטומים של דיכאון והערכה עצמית שלילית לבין דימוי גוף פגום וחוסר שביעות רצון ממראה הגוף, הן בקרב בעלי הפרעות אכילה והן בקרב האוכלוסייה הלא קלינית (ראה, Baker et al., 1995; Cohen-Tovée 1993; Cooper, 2005; Fairburn et al., 2003; Haedt-Matt et al., 2012; Keel et al., 2001; Kennedy et al, 1994; Stice, 2002; Stice & Bearman, 2001; Taylor, 1992).
ביקורת עצמית, הנמדדת באמצעות שאלון חוויות דיכאון (DEQ; Blatt et al., 1976), נמצאה כמאפיין בולט של בעלי הפרעות אכילה, הן בקרב האוכלוסייה הפסיכיאטרית והן בקרב אוכלוסייה לא קלינית (Steiger et al., 1990), וכמנבא מרכזי בכל הנוגע להפרעות אכילה (Fennig et al., 2008). כמו כן, בשנים האחרונות נמצא כי ביקורת עצמית מתווכת את הקשר שבין התעללות בילדות והפרעות אכילה (Dunkley et al., 2010), את הקשר שבין פרפקציוניזם והפרעות אכילה (Dunkley et al., 2006), ואת הקשר שבין דימוי גוף להפרעות אכילה (Duarte et al., 2014). כך, אף על פי שלא נערך מחקר הבוחן ישירות את הקשר שבין ביקורת עצמית לדימוי גוף באוכלוסיות לא קליניות, נמצא קשר מובהק בין שני המשתנים הללו במספר מחקרים הבוחנים מודלים מסבירים ומנבאים להפרעות אכילה (Duarte et al., 2014; Dunkley et al., 2006; Dunkley et al., 2010; Fennig et al., 2008).
בשנים האחרונות נמצא כי לחמלה-עצמית, מושג הנמצא בקורלציה גבוהה עם קשיבות גופנית (מיינדפולנס סומטי), יש השפעה ממתנת בכל הנוגע להפרעות בדימוי גוף (Daye et al., 2014; Kelly, Vimalakanthan & Miller, 2014; Liss & Erchull, 2015), כאשר אחד המחקרים מצביע על קשרים מורכבים בין חמלה-עצמית לבין החפצה-עצמית (Self-objectification) ומעורר דיון משמעותי בנוגע לשימוש האפשרי בחמלה-עצמית בטיפול, כהגנה מפני תהליכים של החפצה עצמית (Liss & Erchull, 2015). רמת הביקורת העצמית, הכרוכה באופן תיאורטי במושגי ההחפצה-העצמית והחמלה העצמית, מושפעת ככל הנראה גם מהתמקדות של המדיה והחברה בדימויי גוף חיצוניים ובהזנחה של החוויה הגופנית הבלתי-אמצעית.
צוללים לתוך מחילת הארנב
במסע הנוכחי, הגענו מההתבוננות האנליטית אל ההתבוננות הגופנית. אין לאחת מצורות התבוננות אלה עליונות על השנייה. אלא שבחברה המערבית, אנחנו ללא ספק קשובים פחות מדיי לתחושות הגוף ומזוהים יותר מדיי עם תנועות הנפש. המבט הביקורתי, מלמד לא רק על סופר אגו נוקשה, ועל הפנמה של ביקורת מהסביבה, אלא גם על כיווץ שרירי העיניים והטראומה שנרשמת בגוף. המושג המאגי "עין רעה" מתקשר בדיוק לצרות עין זו, שהיא תוצר של הפנמת מבט חברתי נוקשה ומגביל, וחוסר יכולת להיות בחיבור מהותי עם העצמי. הדימוי השלילי של הגוף, נולד אף הוא מתוך המבט הביקורתי הזה, וכנראה שגם סוגים שונים של הפרעות אכילה. המבט הזה הוא המבט של המצפון. הוא מבט שיכול להרוג ומבט שיכול לרפא. היכולת לשחרר את הכיווץ מסביב לשרירי העיניים, להפחית ביקורת ולהגביר חמלה, היא יכולת שמתפתחת בתוך קשר מיטיב, ובהשגחתו של מבט עדין, חומל ורך. לפעמים כל מה שצריך הוא מבט אחד אוהב. אז זכרו, כי כמו שכתב ניטשה בספרו "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים", לזכור זו פעילות הרבה יותר פסיכוטית מאשר לשכוח, שבסופו של דבר הכי חשוב, זה לאהוב את המטופלים עם העיניים, עם הקול, בידיעה שזו תהיה החוויה החושית שתופנם, ותסייע להם בהתמודדות עם הטראומה. וסלחו לעצמכם כשאתם שוכחים כי לשכוח זו פעילות הרבה יותר שפויה מלזכור. ויום אחד מסילות הלב והעין תתיישרנה, וחמלה דקה תוכל להתחיל לנוע, במחילות שפעם לא ידעו לסלוח, ובעתיד תזרום בהן צלולה, אהבה ללא זיכרונות וללא ציפייה.
מקורות
Arieti, S., & Bemporad, J. R. (1980). The psychological organization of depression. American Journal of Psychiatry, 137 (11), 1360–1365.
Baker, J. D., Williamson, D. A., & Sylve, C. (1995). Body image disturbance, memory bias, and body dysphoria: Effects of negative mood induction. Behavior Therapy, 26 (4), 747-759.
Beck, A. T. (1983). Cognitive therapy of depression: New perspectives. In P. J. Clayton, & J. E. Barrett (Eds.), Treatment of depression: Old controversies and new approaches (pp. 265–290). New York: Raven.
Blatt, S. J. (1974). Levels of object representation in anaclitic and introjective depression. Psychoanalytic Study of the Child, 29, 107–157.
Blatt, S. J., D’Afflitti, J. P., & Quinlan, D.M. (1976). Experiences of depression in normal young adults. Journal of Abnormal Psychology, 95, 383-389.
Cohen-Tovée, E. M. (1993). Depressed mood and concern with weight and shape in normal young women. International Journal of Eating Disorders,14 (2), 223-227.
Cooper, M. J. (2005). Cognitive theory in anorexia nervosa and bulimia nervosa: Progress, development and future directions. Clinical Psychology Review, 25, 511–531.
Daye, C. A., Webb, J. B., & Jafari, N. (2014). Exploring self-compassion as a refuge against recalling the body-related shaming of caregiver eating messages on dimensions of objectified body consciousness in college women. Body Image, 11, 547–556.
Descartes, R. ([1644] 2017). Principles of philosophy. Copyright© Jonathan Bennett.
Duarte, C., Pinto-Gouveia, J., & Ferreira, C. (2014). Escaping from body image shame and harsh self-criticism: Exploration of underlying mechanisms of binge eating. Eating Behaviors, 15, 638-643.
Dunkley, D. M, Masheb, R. M., & Grilo, C. M. (2010). Childhood Maltreatment, Depressive Symptoms, And Body Dissatisfaction In Patients With Binge Eating Disorder: The Mediating Role Of Self-criticism. International Journal of Eating Disorders, 43 (3), 274-281.
Dunkley, D., Blankstein, K., Masheb, R., & Grilo, C. (2006). Personal standards and evaluative concerns dimensions of “clinical” perfectionism: A reply to Shafran et al. (2002, 2003) and Hewitt et al. (2003). Behaviour Research and Therapy, 44, 63-84.
Fairburn, C. G., Cooper, Z., & Shafran, R. (2003). Cognitive behaviour therapy for eating disorders: A ‘‘transdiagnostic’’ theory and treatment. Behaviour Research and Therapy, 41, 509–528.
Fennig, S., Hadas, A., Itzhaky, L., Roe, D., Apter, A., & Shahar, G. (2008). Self-criticism is a key predictor of eating disorder dimensions among inpatient adolescent females. International Journal of Eating Disorders, 41(8), 762-765.
Freud, S. (1953). The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud. Ed.& trans. James Strachey in collaboration with Anna Freud. London: The Hogarth press and the Institute of psycho-analysis.
Resistance and Repression (1917). Vol I. pp. 286-301.
The Ego and the ID and Other Works (1923). Vol XIX. pp. 1-66.
Haedt-Matt, A. A., Zalta, A. K., Forbush, K. T., & Keel, P. K. (2012). Experimental evidence that changes in mood cause changes in body dissatisfaction among undergraduate women. Body Image,9 (2), 216-220.
Heller, L., & LaPierre, A. (2012). Healing developmental trauma: How early trauma affects self-regulation, self-image, and the capacity for relationship. North Atlantic Books.
Keel, P. K., Mitchell, J. E., Davis, T. L., & Crow, S. J. (2001). Relationship between depression and body dissatisfaction in women diagnosed with bulimia nervosa. International Journal of Eating Disorders, 30 (1), 48-56.
Kelly, A. C., Vimalakanthan, K., & Miller, K. E. (2014). Self-compassion moderates the relationship between body mass index and both eating disorder pathology and body image flexibility. Body Image, 11, 446–453.
Kennedy, S. H., Kaplan, A. S., Garfinkel, P. E., Rockert, W., Toner, B., & Abbey, S. E. (1994). Depression in anorexia nervosa and bulimia nervosa: discriminating depressive symptoms and episodes. Journal of Psychosomatic Research, 38 (7), 773-782.
Liss, M., & Erchull, M. (2015). Not hating what you see: Self-compassion may protect against negative mental health variables connected to self-objectification in college women. Body Image, 14, 5-12.
Shusterman, R. (2008). Body consciousness: A philosophy of mindfulness and somaesthetics. Cambridge: Cambridge University Press.
Steiger, H., Goldstein, C., Mongrain, M., & Van der Feen, J. (1990). Description of eating‐disordered, psychiatric, and normal women along cognitive and psychodynamic dimensions. International Journal of Eating Disorders, 9 (2), 129-140.
Stice, E. (2002). Risk And Maintenance Factors For Eating Pathology: A Meta-analytic Review.. Psychological Bulletin, 128 (5), 825-848.
Stice, E., & Bearman, S. K. (2001). Body-image And Eating Disturbances Prospectively Predict Increases In Depressive Symptoms In Adolescent Girls: A Growth Curve Analysis.. Developmental Psychology, 37 (5), 597-607.
Taylor, M. (1992). An experimental study of the effect of mood on body size perception. Behaviour Research and Therapy, 30(1), 53-58.
Zuroff, D. C., Igreja, I., & Mongrain, M. (1990). Dysfunctional attitudes, dependency and self-criticism as predictors of depressed mood states: A 12-month longitudinal study. Cognitive Therapy Research, 14, 315–326.
אובידיוס, פובליוס. (8 לספירה [2015]). מטמורפוזות. תרגם מלטינית והוסיף מבוא והערות: שמעון בוזגלו. רעננה: הוצאת חושן.
ארטו, אנטונן. (1966). התיאטרון וכפילו. תל אביב: הוצאת בבל. הוצאה לאור מיסודה של ביתן.
גולומב, יעקב. (2007). הפיתוי לעוצמה: בין ניטשה לפרויד. ירושלים: הוצאת מאגנס.
דקארט, רנה. (1976 [1641]). הגיונות על הפילוסופיה הראשונית. תרגום: יוסף אור. עריכה: ח.י. רות. ירושלים: הוצאת מאגנס.
שחף, אפרת. (2024). מצבי עצמי, מצפון וכוחו של סיפור טוב. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4684
