דאגנוזאור - על התמודדות עם חרדה ופונקציית ההכלה
יותם דלאל | 12/7/2023 | הרשמו כמנויים
תקציר
"דאגנוזאור" (או כפי שבני הקטן נהג לכנות אותו: "דגוזאור") הוא ספר ילדים מסדרת "ספרים בחרוזים" שעוסק בדאגנוזאור, דינוזאור קטן וחמוד שגם מרבה לדאוג. הסיפור נפתח בהצגה של הדאגנוזאור שמתעורר לבוקר קסום ונטול דאגות. לאחר שעושה את סידורי הבוקר הקבועים שלו, הוא יוצא לטיול עם תיק גב מלא בכל טוב, ובמחשבות על היום הנפלא שתכנן לעצמו לפרטי פרטים, כאשר מתואר לנו כי הוא תמיד אוהב לדעת "בדיוק מה עומד לקרות". אולם, עם יציאתו מהבית, הוא מתחיל לחשוב על כל הדברים שעשויים להשתבש ושיהרסו לו את היום אותו תכנן, ובין רגע מתעוררת אצלו דאגה מכל הדברים הלא צפויים שהוא עשוי לפגוש בחוץ.
לפתע, מול הדאגנוזאור מופיעה לטאה שמצביעה לשמיים ומתריעה מפני סערה שמתקרבת, דבר אשר מדאיג את הדאגנוזאור עד כדי כך שלא יכול לחשוב על שום דבר אחר. הוא לא מבין כיצד סערה יכולה להופיע ביום כה נעים, ומרגיש שפרפר טורדני מעופף לו בבטן ומייצר תחושת מועקה. למרות שבחוץ השמש זורחת והשמיים בהירים, הדאגנוזאור מרגיש חרדה איומה שהולכת ומשתלטת עליו, ומשתקת כל איבר בגופו. ככל שהוא מנסה למצוא פתרונות קונקרטיים במטרה להרגיע את החרדה, למשל לרוץ מהר הביתה או למצוא מערה בה ניתן להתחבא, הוא מרגיש בעוצמה יתרה את הפרפר הטורדני בבטנו.
באותו רגע של אובדן תקווה, הוא נזכר באימו ובמה שתמיד נהגה לומר: "יש לך כח, דאגנוזאור שלי, לגרש את הפרפר!", זיכרון שהרגיע אותו במהרה ואפשר לו להושיט יד לתיקו ולהוציא שלל דברים משמחים ומנחמים. "כבר הרבה יותר טוב לי" הוא אמר, והצליח לשחרר את הפרפר הטורדני החוצה. מאותו הרגע שהפרפר התעופף מחוץ לבטנו של הדאגנוזאור, הוא יכל להנות מהיום השמשי והיפה מבלי לחשוש ממה שעשוי להשתבש, ואף הזמין לטיול גם את ידידתו הלטאה.
סקירה
אני חושב שבמבט כללי, ניתן לומר ש"דאגנוזאור" הוא ספר שעוסק באופן בו תחושות של דאגה וחרדה מנהלות אותנו וצובעות את החוויה שלנו. מתחילת הסיפור, מתואר לנו כי הדאגנוזאור מוכרח לדעת בדיוק מה עומד לקרות, וכך הוא לכאורה מייצר תחושת שליטה בעולמו הפנימי והחיצוני. תחושת השליטה לא עומדת במבחן המציאות לאחר שהמחשבות הטורדניות מחלחלות לאיטן, ובהדרגה הוא חש עלייה בעוצמות החרדה אשר מגיעות לשיאן אל מול הסערה הצפויה. אולם, אין מדובר סערה ממשית אלא בביטוי סימבולי לסערה הפנימית שלו שמושלכת החוצה ובמהרה נחווית כחלק בלתי נפרד מהמציאות. הניגודיות בין היום השמשי לבין הציפייה של הדאגנוזאור שתגיע סערה, ממחישה לנו הקונטרסט הכה מובהק בין עולמו הפנימי לבין העולם החיצוני. הניסיונות למצוא מרגוע בפתרונות של הימנעות ובריחה רק מעצימים את החרדה ומביאים אותו לכדי שיתוק. אולם, כאן מגיעה נקודת המפנה עליה ארצה להתעכב: הנוכחות של האמא בעולמו הפנימי של הדאגנוזאור.
התאורטיקן וילפרד ביון (Wilfred Bion), כתב רבות על הקשר שבין האם ותינוקה, קשר אליו הוא התייחס כמערכת יחסים שבין מיכל (♀) ומוכל (♂). לטענתו, התפקיד הראשוני של האם בקשר עם תינוקה הוא להכיל את כל החוויות נטולות הפשר של התינוק – אלמנטים של בטא. דרך פונקציית ההכלה שלה, האמא מעבדת את אותן החוויות בתוכה ובהדרגה משיבה אותן לתינוק כמחשבות בעלות משמעות - אלמנטים של אלפא. התקשורת הראשונית שבין האם ותינוקה נעשית דרך מנגנון שנקרא הזדהות השלכתית: התינוק "משליך" מתוכו את אותן חוויות נטולות פשר לתוך האם, האם קולטת את ההשלכות דרך המיכל שלה, מעבדת אותן ומחזירה אותן חזרה אל התינוק אשר כעת מסוגל "לעכל" אותן. וכך, דרך התהליך הזה, התינוק אט-אט מפתח מיכל פנימי משלו, ולומד לתת פשר ומשמעות לחוויות מעולמו הפנימי באופן עצמאי וללא צורך בנוכחות הפיזית של האם.
בעיני, ניתן לראות באם אשר מופיעה במחשבותיו של הדאגנוזאור כמסמלת את ההפנמה של פונקציית ההכלה, ואת השימוש של הדאגנוזאור בפונקציה הזו כאמצעי להכיל ולמתן את החרדה. הייצוג הרגעי, אך כה משמעותי שלה, נותן לנו הצצה לתוך עולמו הפנימי של הדאגנוזאור ולדרך בה הוא מצליח להתגבר ולהתנחם באובייקטים מרגיעים, באופן עצמאי וללא הנוכחות הממשית של אמו. דרך פונקציה זו, מצליח הדאגנוזאור "לגרש" את הפרפר, שעד אותם רגעים הציף אותו מבפנים דרך תחושות גופניות ומחשבות קטסטרופליות, וכעת הפרפר אינו מהווה איום על שלמותו הנפשית של הדאגנוזאור.
כהרגלי, אסיים באמירה שאין לי ספק שניתן היה לבחון את הספר הזה דרך זוויות תאורטיות אחרות, וכן להסתפק בהמשגה הראשונית של חרדה כמייצרת תגובה של לחימה/בריחה/קיפאון. אולם, ההמשגה של ביון על יחסי הגומלין בין המיכל והמוכל היא בין המשמעותיות בפסיכואנליזה וראיתי בכך הזדמנות להציג (בקצרה ובפשטות) חלק מסוים מהתאוריה שלו.
