פאוץ' מאת נועה קירל - ניתוח פסיכודינאמי
יותם דלאל | 26/9/2021 | הרשמו כמנויים
הערה מקדימה: אין בטקסט זה ניסיון לנתח את נועה קירל, אלא את מילות השיר בלבד ואת הדמות של נועה כפי שמתפרש מהטקסט.
*הטקסט
פעמים רבות אנו מסוגלים לשמוע שירי פופ של אמנים מוכרים ובקלות רבה לנפנף את הטקסט שמתלווה למנגינה. אולי אפילו ניתן לטעון שלכך מקווים האמנים ששרים את השירים, שרק נקשיב למנגינה הקליטה ונתחבר לHook מסוים שיש בשיר (למשל "הכל בסדר, טודו בום!"), אך לא נעמיק מעבר לכך. אולם, פה ושם ניתן למצוא טקסטים שבמבט חטוף מרגישים אקראיים למדי, אבל בקריאה נוספת טומנים בחובם עומק, ועיסוק בקונפליקטים נפשיים, חרדות מהותיות ודינאמיקה של יחסים בין אישיים. אחד השירים הללו הוא "פאוץ'" של נועה קירל, להיט קיץ של שנת 2019, שזכה לשבחים בעיקר בגלל השילוב בין מוזיקת טראפ ואלמנטים אוריינטלים, ובגלל הקליפ המושקע שליווה את השיר. אך האם זה כל מה שראוי לתשומת לב בשיר? אם הגעתם עד לכאן, כנראה שהבנתם שלא. אנסה להציג ניתוח פסיכודינאמי של השיר, תוך התייחסות ל3 מוטיבים מרכזיים שניתן לזהותם בתוך הטקסט.
*דרמה נפשית ומנגנוני הגנה
השיר נפתח בהצגת הדרמה המרכזית שסביבה נע הטקסט: נועה מתארת מערכת יחסים טעונה מול גבר אחר, אשר מציתה בה רגשות עוצמתיים שמאיימים לכלות את נפשה. המוטיב החוזר של דחפים נפשיים גולמיים ולא מווסתים בא לידי ביטוי בדימויים שונים ("אין לי עצור אין לי ברקסים"; "עשית מדורה כאן; תבין אתה סתם תפגע") אשר נותנים לנו הצצה לסערה המתחוללת בתוכה. אולם, ניכר כי לכל ביטוי של דחף פנימי גולמי, מיד מופיעה תגובה נפשית נגדית אשר מהווה מעין פתרון או בלימה:
- אין לי עצור אין לי ברקסים -> נועה קילה keep it reala
- עשית מדורה כאן -> וואי לי וואי לי וואי לי לא שורף
- תבין אתה סתם תפגע -> ולא הפוך
תיאוריית הדחף הפרוידיאנית הקלאסית הציגה בפנינו מודל נפשי, אשר מתאר את התפתחותן של מצוקות נפשית (נוירוזות) כתוצר לוואי של קונפליקטים בין ישויות נפרדות של הנפש, ובין דחפים לא מודעים אל מול מנגנוני הגנה שנועדו לווסת ולעדן את אותם הדחפים. אף על פי שבשנותיו הראשונות פרויד התרכז בדחפים מיניים כבעלי מרכזיות עליונה, מאוחר יותר ניסח את התיאוריה מחדש ונתן גם משקל לדחפים תוקפניים. תיאורטיקנים שהלכו בעקבות פרויד כתבו בהרחבה על האופן שבו פועלים מנגנוני ההגנה השונים מול אותם תכנים הרסניים ומעוררי חרדה שנמצאים במעמקי הנפש, ביניהם אנה פרויד, היינץ הרטמן ומלאני קליין.
מתוך הטקסט, ניתן לראות כי נועה עושה שימוש במגוון הגנות כדרך לבלום את הסערה שמתעוררת אל מול מערכת היחסים הטעונה. לדוגמה, במשפט "אין לי עצור אין לי ברקסים", נועה מציירת את עצמה כמי שפועלת באופן אימפולסיבי וחסר מעצורים, אולם מיד לאחר מכן נעשה ניסיון בכדי להתנתק מהאימפולסים שהתעוררו ("נועה קילה,keep it reala "). בדומה לכך, גם במשפט "עשית מדורה כאן", נועה מתארת רגשות עוצמתיים וסוערים אותם היא ממהרת להשליך החוצה כדרך לנתק עמם מגע ("עושה לי סנאפים סנאפים סנאפים לא כואב"/"וואי לי וואי לי וואי לי לא שורף"). ניכר כי דרך מילות השיר, נועה מספרת לנו על המנגנונים הנפשיים שפועלים אצלה אל מול ההצפה הרגשית הכרוכה ביחסים עם אחר. אך בין השורות, ניתן לראות חלקים נוספים באישיותה של נועה אותם היא מתקשרת לקהל המאזינים, עליהם אדון בחלק הבא.
*פתיינות
אמנם זוהי לא תמה מרכזית ולכן אדון עליה בקצרה: נראה כי אלמנט הפתיינות בשיר נוכח כאמצעי להמחיש לנו אופני תקשורת קונפליקטואליים אשר מעסיקים את נועה. החלקים הדרמטיים והפתיינים, מה שניתן לכנותם כמרכיבים ההיסטריוניים (Histrionic) באישיותה, באים לידי ביטוי בפזמון ("עושה תמיד עיניים למי שמסתכל, תשמור על הידיים אתה קצת מתבלבל") ולקראת סוף השיר ("אני לא דרמטית, זה בא לי אוטומטי; אז אל תהיה דלמטי, לא הכל שחור לבן – בא לי צהוב"). ניתן לראות כאן מעין תנועה של קדימה-אחורה בדפוסי היחסים שהיא מתארת, פתיינות ומיד לאחר מכן דחייה של האובייקט אשר פותה. ייתכן כי דרך המשחק הפתייני, נועה מצליחה לייצר חוויה של חיות וריגוש, אולם בתגובה מתעורר איום מפני קרבה אמיתית עם אחר וצורך עז לבודד את עצמה מפני סביבתה ("זה רק אני, הפאוץ' והחום של ישראל"). משפט זה מתוך השיר מוביל אותי לתמה השלישית והאחרונה עליה אדון: הפאוץ'.
*פאוץ' כסימבול לעור שניוני
"דומה כי הצורך באובייקט מכיל, בשלב הינקות הלא-אינטגרטיבי, מחולל חיפוש קדחתני אחר אובייקט – אור, קול, ריח או כל אובייקט חושי אחר, שיש בו כדי למשוך ולהחזיק את תשומת הלב, ומכאן היכולת להיחוות – ולו באופן רגעי – כמחזיק יחדיו את חלקי האישיות."; "כאשר הקשב שלו [התינוק] ממוקד באותו האובייקט, הוא מרגיש שחלקיו מוחזקים יחדיו". שני הציטוטים הללו אשר לקוחים ממאמר של אסתר ביק מ1967 ומאמר של ג'ואן סיימינגטון מ1985, מתארים את פונקציית העור השניוני (Secondary Skin). ביק, אשר הייתה חלוצה בתחום התצפיות בתינוקות, תיארה כי בימיו הראשונים של התינוק, חלקי האישיות שלו אינם מחוברים אחד לשני אלא מוחזקים יחד באמצעות העור הפיזי, ובאמצעות הגוף אשר מתפקד כמיכל קונקרטי לנפש הלא בשלה. אולם, התפתחותה של פונקציה זו תלויה בנוכחות של אובייקט מיטיב, קרי פטמה מזינה בפיו של התינוק, הקשורה באופן בלתי נפרד לאם המזינה והמחזיקה, בעלת הריח והקול המוכרים. לאור זאת, כל הפרעה בתפקוד ובהתפתחות של העור הראשוני (Primary Skin), עשויה לגרום להתפתחות של עור שניוני, מעין שריון חיצוני בו ניתן להיאחז בכדי להימנע מפירוק ברגעים מעוררי חרדה. ביטויים מהקליניקה לעור שניוני עשויים להופיע כפטפוט בלתי פוסק הממלא כל רגע מהפגישה ולא מאפשר רגעי שתיקה, או למשל החזקה מתמדת של חפץ כלשהו בעל חשיבות סימבולית.
במובן הפונקציונלי, פאוץ' הוא תיק שמשתלב עם הגוף של מי שנושא אותו כמעין המשכיות של קווי המתאר של האדם, על מנת שיהיה זמין לשליפה מיידית של תכולתו, אך גם בכדי לשמור על תכולתו מפני חדירה של אחרים. לכן, לא מפליא שבשיר שבו נועה מדברת על מנגנוני הגנה הקשורים לקונפליקטים שלה עם אינטימיות, מופיע הפאוץ' כסימבול לעור שניוני, למבנה הגנתי שנועה יצרה כדרך לשמור על הנפש שלה מפני התפרקות, וכן כדי למנוע חדירה של תוכן לא רצוי מבחוץ אשר מקורו ביחסים אינטימיים עם אחרים. בכך שהיא כותבת: "זה רק אני, הפאוץ' והחום של ישראל", המשפט תחילה מרגיש אקראי ותלוש מהמציאות. אך כאשר מחברים אותו ליתר חלקי השיר, נראה כי הפאוץ' מתואר כחלק בלתי נפרד ממנה, החפץ שמחזיק הכל יחד, ששומר על נועה מפני רגשות עוצמתיים בעלי איכות מפרקת, ומאפשר לה לשמר חוויה של לכידות נפשית.
לסיכום, אכתוב כי הסיבה שבחרתי להתייחס לשלושת התמות הללו, הגנות <-> פתיינות <-> עור שניוני, היא משום שאני רואה קשר הדוק ביניהן אשר מתחבא בין השורות של השיר. אני רואה בשיר ניסיון לתת לקהל הצצה לדינאמיקה הנפשית המורכבת עמה נועה מתמודדת, הן בביטוי החיצוני שלה סביב דפוסי יחסים מתוחים ומלאי דרמה, והן במבנים הנפשיים ההגנתיים בהם משתמשת נועה כדרך לשרוד את ההצפה הרגשית הכרוכה ביחסים שלה עם העולם, ובפרט יחסים אינטימיים.
