מה קורה עם הגל הרביעי? על קונספירציות, 'אמון הציבור' וה'עובדות', הניתנות לפירושים שונים
ד"ר חנה דויד | 10/9/2021 | הרשמו כמנויים
מי לא אוהב דברים ברורים, סדורים על אופניהם, ידועים, עובדות שנטועות על קרקע מוצקה של היגיון, אדני ההיגיון – המאפשרים הסקת מסקנות מתוך מה שכבר ידוע, וניבוי של העתיד, ברמה סבירה לפחות, על פי כל מה שנלמד ונחווה בעבר? ובכן – מאז נכנסה הקורונה לחיינו היא שיבשה את כל המנגנונים הללו. מאז פרוץ הגל הרביעי – שתחילתו לאחר שהרוב המוחלט של האוכלוסיה שיכלה להתחסן בשני חיסונים כבר חוסנה, שובשו כל המנגנונים הללו. שובש המנגנון של "אמון הציבור במנהיגות" בצורה אנושה, שובשה האמונה ביכולת שלנו, כפרטים, לצפות קיומן או התרחשותן של תופעות ואירועים שנטינו לתפוס כאבני יסוד בחיינו. הם כללו את כל אותם דברים יומיומיים שעד כה לא ידעו רובנו להעריך: הליכה לעבודה ופגישות המתקיימות שם, נסיעה בתחבורה ציבורית, קניות, פגישות משפחתיות, ילדים ההולכים לבית הספר דבר יום ביומו, חודש אחרי חודש, ואף לומדים שם, פניהם גלויות, והם – כמו מורותיהם – אינם נרתעים ממגע, מצפיפות, מחדר שלא אוורר בשל חשש שדווקא שם יתפוס אותם הווירוס הארור.
לעניות דעתי, מכחישי הקורונה, מפקפקי יעילות החיסונים, כמו גם כל הצועקים כנגד ההגבלות, האיסורים, האזהרות, ואף הטוענים לפרסומים שגויים-מלכתחילה, לסילופי מחקרים ולהסתרת עובדות שבכל מחקר ראוי לשמו מוצגות לקריאה בגלוי, הן של אנשי המקצוע והן של הקהל הרחב – כולם קרבנותיה של הקורונה. זו מחלה מתעתעת, שלא זו בלבד שגזלה מכולנו דברים בסיסיים מאוד בחיינו [כן, גם נסיעה לסופ"ש ברודוס נחשבה, על פני פחות משנתיים, כזכות בסיסית של כל אזרח בישראל. וכי למה לא תיחשב לכזאת?], היא גם לקחה מאתנו את התקווה, שזכויות אלה יחזרו בקרוב או, למצער, בתאריך ודאי. כל התחזיות בדבר "חיים לצד הקורונה", שבהן רצינו להאמין ולכן האמנו, התמוטטו עם הגל הרביעי. מחוסנים בשני חיסונים חולים בהמוניהם, מבוגרים מאוד מתים גם לאחר שקיבלו את מנת החיסון השלישית. מי שמאוד רצה כבר הספיק לנסוע לחו"ל, אני עצמי ביטלתי שלוש נסיעות כי כמו רבים אחרים – מצד אחד הבנתי, שהנזק שעלול להיגרם לי אישית, אם אחלה, ול"מיגור הקורונה", אם אדביק אחרים, לא בהכרח שווה בנזק הנסיעה, ומצד שני – ההכנות לנסיעה, כולל הביטוחים והבדיקות, כבדו ממני.
אבל עם כל התנודות שבין תקווה, אמונה, ייאוש וחוזר חלילה, דומני, שרק השבוע, עם התקווה שהגל הרביעי בא על סיומו [מקדם ההדבקה ירד; בנוסף, במשך יומיים, כשלא פוענחו בדיקות רבות, אותרו "רק" אלפים בודדים של נבדקים חדשים; בימי החג, עת השתרכו תורים ארוכים לבדיקות – בעיקר של ילדים לפני כניסה לאירועים ולחזרה לבית הספר, ולא של חשודים כחולים, ירד גם משמעותית שיעור הנדבקים מבין הנבדקים. כולנו למדנו שצריך לשמוח כש"משהו טוב קורה", אבל גם למדנו ש"לשמחה מה זו עושה". אודה ולא אבוש – גם אני התחלתי לבדוק האם יש סיכוי שהטיול למרוקו, שכבר לפני שנתיים שילמתי עבורו את דמי הקדימה, נמצא שוב על הפרק; האם יש סיכוי – ולו קל שבקלים – שבנובמבר ארצה סוף סוף ממש באולם, עם אנשים אמיתיים, ולא בזום?
אבל אז יצא החג, ראש השנה שלפניו ביקשתי לעצמי וגם איחלתי רק "שנה בריאה". החג הזה השאיר אחריו שובל מדמם של מחלה. בארוחה משפחתית אחת נתגלתה מטפלת סיעודית חיובית, וכל הילדים שם הם בחזקת חשודים. במשפחה שניה הילדה והוריה יצאו "בעור שיניהם": "רק" הטבחית בגן חלתה, היא לא היה בקשר עם הילדים, כך שהם לא חייבים בבידוד. ילד נוסף שפגשתי בערב החג נכנס במהלך החג הודעה שנחשף לחולה מכיתתו. הוריו של ילד אחר קיבלו טלפון מאחד ההורים של ילדי כיתתו מייד בצאת החג: 7 מילדי הכיתה נמצאו חיוביים.
כל החדשות האלה הן בנות פחות מ-24 שעות. בעבודתי אני משתדלת ככל יכולתי לחיות על פי העצות שאני נותנת. אם, לדוגמה, אני עוזרת לילד שזקוק לאתגרים לכך ומבקש זאת כדי יוכל לעמוד באתגר, בה-בעת כמעט תמיד אאתגר גם את עצמי (מבחינה ספורטיבית, חברתית, משפחתית או אקדמית – העיקר שזה ידרוש ממני "אקסטרה-מאמץ"). אבל הפעם אין לי עצה: האם להירשם לאירוע מסוים או לא? הלא גם כאשר נרשמים לאירוע שאין בו הפסד כספי אם יבוטל, ההפסד של האכזבה – אין עליו פיצוי. אבל מצד שני – אם לא מצפים, אם לא מתכננים – מה הם חיינו? האם ניתן לקורונה לקחת מאתנו את ציפיותינו העתידיות? את תכניותינו?
ה"פתרון" היחיד שמצאתי עד כה למצב זה של חוסר ודאות מתמשך בלי תאריך ל"פגות התוקף" שלו הוא להמשיך ולתכנן בכל רגע נתנון את מה שאפשר עכשיו. אם לדוגמה, בשנה שעברה היה ברור שלא תתקיים צליחת הכינרת, וזאת בשל הסגר, הרי השנה, גם אם לא בטוח שהאירוע יתקיים, ואם יתקיים – לא בטוח שמי שנרשם אליו לא יהיה חולה, הרי אפשר להסתפק בכך ש"יש סיכויים טובים שהאירוע יתקיים" ו"כמעט בטוח שלא אהיה חולה מכיון שהתחסנתי שלוש פעמים, אני לא מגיע/ה לאירועים רבי משתתפים ועוטה מסכה כל הזמן". אבל, בניגוד להמלצות מן העבר, המלצה זו יכולה "לעבוד" עבורי, והיא לא תתאים לרבים אחרים. לדוגמה: הילדה שסובלת מחרדה חברתית – אולי טוב החליטו הוריה שתישאר בבית במהלך ספטמבר, שכן מצב שבו כל יום מתגלים מאומתים חדשים בכיתתה אינו מתאים לאימון בהתגברות על החרדה. קרובי משפחה שמתנגדים לחיסונים – אולי אין כבר טעם, לפחות מנסיוני, להמשיך לנסות לשכנע אותם להתחסן, ואולי עדיף להתייחס אליהם בבחינת "שומר נפשו ירחק". החלטות בעידן אי-ודאות קשות, אך כאן נדרשת גם יכולת סליחה לא רק בשל יום הכיפורים המתקרב: לסלוח לעצמי על שגיאות שעשיתי ועל טעויות, גם כאלה שלא נבעו מאי-בהירות, אי-ידיעה ומחסור באמצעים לניתוח לוגי, וגם כמובן לזולת: על חולשותיו, טעויותיו ושגיאותיו.
