"הוא מטפל רק בהיבטים הרגשיים": על אחת הבעיות בטיפול במחוננים
ד"ר חנה דויד | 16/10/2020 | הרשמו כמנויים
אחד המשפטים התכופים שהורים אומרים על המטפלים של ילדיהם הוא: "הוא מטפל רק מבחינה רגשית", או, בואריאציה שונה במקצת, "הוא מטפל רגשי". זה משפט שחוזר על עצמו הן בעת קביעת פגישה להורים לילד מחונן – או אפילו במהלכה, שבה "מתגלה" שלילד שבגינו פנו לייעוץ יש פסיכולוג שהילד נפגש אתו על בסיס קבוע, אבל "אין מראש ידענו שהטיפול יהיה רק רגשי", והן כשהורים רוצים שאפגוש את הילדה המחוננת שלהם "רק פעם או פעמיים" כי "הפסיכולוגית שלה לא מבינה במחוננות".
אני לא יודעת מה פירוש טיפול שאינו "רגשי" – כולל פיזיותרפיה או ריפוי בעיסוק, לדוגמה. אבל גם אם נניח בצד את הבעייתיות שבמונח "מטפל רגשי", קשה להבין, כיצד ניתן לטפל בילד או במתבגר כאשר מראש מצהירים שחסר ידע וחסרה הבנה אודות מאפיין אישיותי כה חשוב, כזה שיש לו השפעה על ראיית העולם, תפיסת העולם, היחסים עם הזולת, רמת השאיפות וסוגיהן, היכולות התקשורתיות ומימושן, הרגישויות הנפשיות והחושיות, ועוד. ההצהרות "אני לא מבין במחוננות" ו"אני רק מטפל רגשי" מפי אדם, שמקבל על עצמו לטפל בילד או במתבגר מחונן, בעייתיות:
- הרי לא יעלה על הדעת, שאדם שמצהיר שאינו מבין בספורט יקבל לטיפול נער שהעיסוק החשוב בחייו הוא ספורט, שספורט הוא מאפיין עיקרי במהותו, שהוא-הוא הבסיס שעליו בונה הנער את ה"עצמי" שלו.
- מה פירוש "טיפול רק בצד הרגשי"? האם הילד – או הנער – הוא חד-צדדי וההנחה היא, שאין לו צדדים נוספים? או שהצדדים הנוספים אינם חשובים וזה ה"רגשי" הוא-הוא החשוב, ולכן יש לטל רק בו? או אולי על ההורים למצוא עבור הילד שלל מטפלים, שכל אחד מהם יטפל ב"צד אחר"?
עבור רוב הילדים המחוננים, היכולות הגבוהות שלהם, ולפעמים אף מימוש יכולות אלה בגיל צעיר, הסקרנות, ההתמדה, יכולת החשיבה המופשטת יוצאת הדופן, לפעמים הזכרון של פרטים רבים, מגיל צעיר ביותר, היכולות הלשוניות – לפעמים רק בשפה אחת ולפעמים בשתיים ויותר - ועוד כהנה וכהנה ממאפייני המחוננות, הם חלק מהותי ממי שהם, מאפיינים חשובים ואף משמעותיים ביותר בהגדרתם את עצמם ובתפיסתם אותה. הם גם חשובים בהגדרת הסביבה שלהם אותם, ובציפיות שלהם מעצמם, ציפיות הקשורות באלו של מבוגרים רבים בסביבתם, כולל, בדרך כלל הוריהם.
נבצר מבינתי כיצד ניתן להתעלם מכל אלה ולומר "אני לא מבין במחוננות", ובנשימה אחת: "אני אטפל בך מבחינה רגשית". וכי מהו רגש? כלום אינו נסמך על מציאות אובייקטיבית כאשר אין שיבוש בתפיסתה? אני מודעת בהחלט לעובדה, שמחוננות נתפסת על ידי רבים כ"משהו שלא קשור" למאפייני אישיות, להבנה חברתית, למופנמות או למוחצנות... ובכן – מחוננות קשורה גם קשורה. לדוגמה: שיעור המחוננים המופנמים גדול פי שניים מאשר שיעורם בכלל האוכלוסיה. מופנמות או מוחצנות הן כידוע מאפיינים אישיותיים, שברוב המקרים ניתן להבחין בהם כבר בילדות המוקדמת. אצל מחוננים אפשר לא אחת להבחין במופנמות כבר בגיל צעיר עד מאוד, עובדה שלא אחת מסבה דאגה אצל הורים – בין אם כאשר הם נוכחים בקיומה בעצמם, ובין אם כאשר הגננת מעירה את תשומת לבם לכך, תוך כדי שהיא מציינת ש"הילד שונה משאר הילדים". ובכן – מופנמות כשלעצמה אינה בהכרח "בעיה", אף כי נדיר יותר לראות ילד מופנם בגיל הגן מאשר בגיל ההתבגרות. אבל כאשר יודעים את שתי העובדות שמניתי – דהיינו, שמחוננים נוטים להיות מופנמים יותר מאשר ילדים "רגילים", ושמאפייני אישיות רבים נעשים מובחנים בקרב מחוננים מוקדם יותר מאשר אצל בני גילם שאינם מחוננים – ההתייחסות למופנמות בן ה-4 תהיה שונה מאשר אצל מי ש"אינם מבינים במחוננות".
ניקח לדוגמה, ילד שעוסק בתחום ספורטיבי מסוים מגיל 4, מתמיד בו, מגיע לרמה גבוהה מאוד ובגיל 15 כבר מייצג את ישראל בתחרויות נוער בינלאומיות. ילד זה שואב כוחות ובונה את עמוד השדרה הרגשי שלו תוך-כדי העיסוק בספורט, ואפילו על בסיס עיסוק זה. באופן דומה, ילדים מחוננים רבים, שמממשים את מחוננותם והופכים אותה למצוינות, בונים על בסיס היכולות הקוגניטיביות הגבוהות שלהם את בטחונם העצמי, את האמונה ביכולותיהם, את השאיפה ל"תת את המקסימום" ואת היכולת לקום ולהמשיך הלאה אחרי כל כשלון. אבל כשם שהילד, שנולד עם נתונים ספורטיביים מצוינים, לא ישאב כל חיזוק ל"עצמי" שלו אם היכולות הללו יישארו בגדר "פוטנציאל", כך הילד המחונן: הוא לא יתחזק מעצם קיומו של הפוטנציאל הזה.
למעשה, ילד שמגיל צעיר שומע על ה"פוטנציאל" שלו, עצם האזכור של יכולותיו עלול להוות תזכורת קבועה לאי-מימוש פוטנציאל זה. שכן, מי ש"לא היה יכול" – אין לו על מה להצטער, בניגוד למי ש"היה יכול" אבל "פיספס". אי-היכולת לתמוך ביכולות הקוגניטיביות של הילד או המתבגר הוא "משיכת השטיח" מתחת לרגלי ההולך עליו – פעולה העלולה לגרום מעידה ואף נפילה. ההתמקדות ב"נושאים הרגשיים" תוך כדי כך ש"את השאר נשים בצד, כי הכי חשוב שתרגיש טוב", "הכי חשוב לטפל עכשיו בהשמנה", או "יחסים חברתיים הרבה יותר חשובים מכל ציון טוב שתקבל" – תפיסה ששותפים לה הן הורים והן מטפלים, היא בבחינת נטילת אקמול להקלת הכאבים בשל גידול בראש. כדורים כאלה, ואף חזקים מאקמול, הם ברוב המקרים הכרחיים, אך ה"בעיה" נפתרת לא רק על ידי הקלת הכאב, שהוא סימפטום למחלה, אלא על ידי טיפול "מן השורש". וטיפול כזה מתמקד בשינוי ובשיפור המצב על ידי "תקיפה ישירה" של הגורמים לו: יחסים חברתיים גרועים או הימנעות מיחסים חברתיים יכולים להיות קשורים לחוסר עניין בתחומים שבהם עסוקים ילדי הכיתה ומציאת עניין בתחומים אחרים, לדוגמה, ולא דווקא ב"הטלת האשמה" על הקורבן, בבחינת: "נלמד אותך להקשיב לזולת, או לדבר בצורה מנומסת", או אפילו "אין שום דבר רע בכך שתשתעמם קצת בכיתה". אכן אין רע בכך – אבל צריך גם לתת מענה לרעב הקוגניטיבי של הילד, וילד רעב לא ישבע ללא מזון.
כל הורה ששולח את ילדו לטיפול הוא הורה טוב – זה הורה שאינו מתעלם ממצוקת הילד. להורים שעושים זאת עדיף שיבחרו טיפול שבו ילדם המחונן, על כל ההיבטים המרכיבים אותו – האישיותיים, הספורטיביים, היצירתיים, כמו גם הקוגניטיביים, יוכל לקבל מענה. יציאה אחת לשבוע ליום העשרה למחוננים, לדוגמה, עם כל היתרונות שהיא מציעה – אינה מענה לצרכים הקוגניטיביים של הילד, כפי ששני שיעורי ספורט בשבוע, לדוגמה, אינם מענה למתעמלת בנבחרת הנוער המתגוררת ביישוב בגודל ממוצע. וכשם שהמורה לספרות אינה יכולה לתת מענה למתעמלת כזאת, כך גם המטפל ש"לא מבין במחוננות" אינו יכול, פעמים רבות, לתת מענה לצרכים של ילדים ובני נוער מחוננים.
בינתיים – הסרטון "איך לטפל בילדים מחוננים" שבו יש (גם) הסבר על חשיבות הידע על מחוננים ומחוננות עבור המטפל: https://www.youtube.com/watch?v=fuug1Njby9g
