סמי הכבאי - הרס, אשמה ותיקון
יותם דלאל | 31/8/2021 | הרשמו כמנויים
הקדמה
שמעתם על העיירה 'פונטיפנדי'? במידה ולא, מדובר בעיירה פיקטיבית בה מתגורר סמי הכבאי. סמי הוא גיבור-על שאמנם לא התברך בכוחות מיוחדים ואף אינו לובש גלימה, אבל נלחם בגבורה באש ובשאר תופעות הזויות שמתרחשות מדי יום בעיירה חסרת המזל. אודה ואומר שלא צפיתי בכל הפרקים בסדרה, אלא רק באלו שהבן שלי ראה, אבל באופן כללי ניתן לומר שלכל פרק יש תבנית דיי דומה:
- יש אירוע כלשהו סביבו תושבי העיר מתכנסים שנועד לבסס עלילה
- לפתע, אדם פרייס (או לעיתים רחוקות דמות אחרת) מקבל החלטה שגויה וגורם להשתלשלות עניינים מצערת ומסוכנת
- צוות כיבוי האש, ובראשם סמי הכבאי, מוזעק לזירה ומתפעל את האירוע
- אדם פרייס לומד לקח ומבטיח לא לחזור על אותה טעות, הבטחה שמחזיקה מעמד בדיוק עד לרגע הופעתן של כתוביות הסיום של הפרק
לכאורה, מדובר בעלילה דיי פשוטה ואפילו שבלונית למדי, אולם אחד האלמנטים שתפסו את תשומת לבי היה המוטיב החוזר של האשמה והתיקון. האשמה של אדם פרייס על כך שפעם נוספת אכזב את תושבי פונטיפנדי, לאחר שנכנע לדחפים ההרסניים שבתוכו ומיד לאחר מכן ניסיון לתקן את המצב. וברובד התוך-נפשי, אשמה על הרס האובייקטים המופנמים*, מלווה בניסיון לתקן ולשקם אותם.
אשמה ותיקון
אנחנו רגילים לחשוב על אשמה כרגש שלילי, לעיתים אף בלתי נסבל, כמשהו שהיינו רוצים להיפטר ממנו, כי בואו נודה שאף אחד לא נהנה לחוש אשמה. אולם ניתן דווקא לחשוב על אשמה כהישג התפתחותי של הנפש, כמרכיב חיוני ביחסים עם הסביבה, כאלמנט נפשי שמאפשר התבוננות והתכווננות כלפי המציאות באופן יותר מותאם ושלם.
מלאני קליין, בכתביה על אשמה ותיקון, עסקה ביצרים ההרסניים והתוקפניים של היחיד, מהינקות ועד הבגרות. בהתבסס על תיאוריית דחף המוות של פרויד, היא תיארה את תקופת החיים הראשונה בחייו של התינוק כרוויה בדחפים תוקפניים, מה שמאוחר יותר כונה על פי וויניקוט כשלב ללא-רחם (Ruthless)בו 'אין הוא [התינוק] מבין שהדבר שהוא הורס כשהוא מרוגש הוא אותו הדבר שהוא בעל ערך עבורו...'. בתהליך ההתפתחות התקין, היחיד לומד להרגיש אשמה שכן אט אט מתחדדת ההבנה שהאובייקט אותו תקף והרס (בין אם בפנטזיה או במציאות) הוא גם האובייקט שאהב. במילים יותר פשוטות, נוצרת אצל היחיד הבנה אודות המעשים שלו והשלכותיהם, מה שמוביל להתפתחות של אשמה. האשמה מולידה חרדה מאובדן אהבתו של האובייקט האהוב, ולעיתים חרדה מאובדן האובייקט עצמו, חרדה שמובילה לניסיונות של תיקון (Reparation). אף על פי שהתיקון יכול להיעשות באופן מוחשי כפי שילד קטן עשוי להתנצל בפני אמו לאחר שהרים עליה את הקול, תהליך התיקון אליו מתייחסת קליין הוא תהליך נפשי, של תיקון ואיחוי של קרע אשר נוצר בעולם הפנימי.
חנה סגל מרחיבה על כך ומבדילה בין שני סוגי תיקון:
1) תיקון אמיתי – True reparation
2) תיקון מאני – Manic reparation
בעוד שתיקון אמיתי יכול להתקיים תוך הבנה אותנטית של הנזק שנעשה והכרה באשמה שמתעוררת כתוצאה מכך, בתיקון מאני יש הכחשה מוחלטת של האשמה והדאגה, וניסיון לתקן באופן קוסמי את הנזק שנעשה. אמנם זוהי דוגמה מהמציאות הבוגרת שמעט חוטאת לתיאוריה, אבל ניתן לחשוב על מערכות יחסים בהן צד אחד בוגד באחר לעיתים תכופות, ומיד לאחר מכן קונה מתנה לפרטנר כניסיון למחוק את רגשות האשמה.
אם נחזור לפונטיפנדי, מעניין לחשוב על סמי הכבאי כמייצג את התיאוריה הקלייניאנית על הרס, אשמה ותיקון. במרבית הפרקים זהו אדם פרייס בתפקיד 'התינוק' הדחפי, שבאקטים חסרי וויסות זורע הרס ברחבי העיר, בעוד שתושבי העיר (בראשם סמי הכבאי) הם כלי הקיבול להרסנות שלו, אשר משקפים לו פעם אחר פעם כי קיימות השלכות למעשיו. עבורי, נותרה שאלה מהותית אחת והיא נוגעת לניסיונות התיקון של אדם בסוף כל פרק: האם מדובר בתיקון אמיתי או שמא תיקון מאני? נטיית הלב שלי הולכת עם האפשרות השנייה, שכן ההתנצלויות וההבטחות שלו מעולם לא מחזיקות מעמד וניכר כי דפוס הפעולה שלו משתחזר לאורך פרקי הסדרה ללא הפנמה ולמידה מטעויות. כנראה שאם אדם היה מחליט לשנות את דרכיו, הסדרה הייתה נאלצת להסתיים.
*אובייקטים מופנמים: בפסיכולוגיה פסיכודינאמית, האובייקטים המופנמים הם הייצוגים הנפשיים והמנטליים של הדמויות הראשוניות (ברוב המקרים, ההורים) של התינוק. היות ומדובר על ייצוג, אין הכרח שהייצוג ישקף את הדמויות המציאותיות באופן מדויק.
