בעיטה פנימה, בעיטה החוצה ובעיטה מוסווית: על שלוש צורות ההתמודדות של ילדים מחוננים לא מרוצים

ד"ר חנה דויד | 1/8/2021 | הרשמו כמנויים

ילדים מדברים. תמיד. בכל גיל. אבל לא תמיד הם נשמעים. לפעמים הקול שלהם מופק ממיתרי הקול בצורה ברורה; לפעמים בצורה לא ברורה – או לא ברורה-דיה – לנמענים שגלי הקול מגיעים לאזניהם. לפעמים הם מדברים באופן ישיר ולפעמים עקיף. לדיבור העקיף שלהם צורות רבות, ופעמים רבות הוא "מתפספס"; נשאר תלוי באוויר, כמבע שאין צורך להתייחס אליו. כי הרי "שום דבר נורא לא קרה", ו"אז מה אם הילד מתלונן קצת?"

בפוסט זה יתוארו שלוש האופציות של הבעיטה: "בעיטה פנימה", "בעיטה החוצה" ו"בעיטה מוסווית". את הבעיטה הפנימית לא קל לראות, אף לא לשמוע את הדיה, אבל בהחלט ניתן לאמן את ה"לב המוזיקלי" שלנו להיות מודעים לה. ב"בעיטה החוצה" הילד  מתנהג "שלא כשורה", הוא לא מתלונן במלים, לא משתמש אפילו בדיבור עקיף, אבל התנהגותו, שאינה כתמול שלשום, לפעמים אף מסלימה בפרק זמן קצר, מצביעה על הבעיה שלו. כאשר הבעיטה היא מוסווית, הקושי באיתור הבעיה או אף בהכרה בעצם קיומה הוא הגדול ביותר. עם מקרים אלו נמנים פגיעה עצמית, כולל הפרעות אכילה למיניהן,  ותת הישגיות או פרישה מעיסוקים קוגניטיביים, יצירתיים או אמנותיים, מצד שני.

בעיטה פנימה. "אין לי חברות", לדוגמה, הוא לכאורה משפט שנאמר בדיבור ישיר. כאשר הוא נשמע מפיה של ילדה צעירה שנחשבת פופולרית בקרב בנות גילה, כשהוריה עדים לקבלת הפנים החמה שלה היא זוכה כאשר היא מגיעה לבית הספר, לעובדה שכאשר הם אוספים אותה ממנו היא מוקפת בילדות אחרות, וכשהם נאלצים לדחות פניות לביקורים הדדיים של בנות גילה כי "הילדה לא רוצה", הם מתקשים לקבל את הקביעה בדבר מחסור בחברות. ברוב המקרים הם ינסו לשכנע אותה שהיא לא צודקת, יביאו ראיות לדעתם, כש"יזכירו" לה אירועים שבהם היתה מוקפת בבנות כיתתה, או מקרים שבהם דחתה את הנסיונות להיפגש אתה. במקרים כאלה ההורים מדברים בשפה משלהם, שפה שאינה נוגעת כלל לבתם. הילדה מנסה לבעוט – לומר שחסרה לה חבר נפש, שחסר לה גירוי אינטלקטואלי, שהיא כמהה למישהו בגילה, פחות או יותר, אתו תוכל לחלוק את מחשבותיה, רגשותיה, שאיפותיה. שנמאס לה לשמוע את הלהג של הילדות סביבה, להג שלא מעניין אותה אבל היא "חייבת", כדי להיות "בסדר" להעמיד פנים שהיא חלק מהקבוצה, ולכן נראה כאילו היא מתעניינת. ה"מיני-בעיטה" של הילדה הזאת הוא בבחינת "בעיטת נסיון" – המופנית להוריה. כאשר הכדור לא מוחזר אליה היא מתייאשת, ובצדק. שכן, אם הוריה לא מבינים, לא מוכנים לקבל את רגשותיה ו"מסבירים" לה שהיא טועה – מדוע תסתכן ותבעט בעיטה "אמיתית" – תתחצף, תנהג ב"חוסר כבוד",[1] תהפוך מ"ילדה טוב", אפילו מ"ילדה למופת" – לכזאת שמענישים אותה, שכועסים עליה?

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

הדרך של "הבעיטה פנימה" תהיה במקרים כאלה תלונות על כאבים גופניים, מחלות, בקשות להישאר בבית – לפעמים אפילו במיטה, ולא אחת אפילו תיאבון מוגבר או חוסר תיאבון, הימנעות מפעילויות, ובהמשך דיכאון. לא נדירים אפילו המקרים של פגיעה עצמית ברמות שונות – כולן תגובה לזעקה שלא נשמעה, זעקה שבגיל צעיר כבר הובהר לזועקת שאין מי שישמע כי "הכל טוב". לא אחת מגיבים הורים ל"בעיטה פנימה" של בתם, שמתלוננת על מכאובים גופניים בקלישאה : "זה פסיכוסומטי". כאב פסיכוסומטי – ולא משנה כיצד הוא מוגדר – אם בכלל – הוא קודם כל כאב. ואם לא מתייחסים אליו הוא לא נעלם, אלא בדרך כלל מתעצם.

בעיטה החוצה. כאשר נראה שינוי מובהק לרעה בהתנהגות של ילד מחונן, אינטליגנטי או יצירתי, בין אם מדובר בהתנהגות שנחשבת "לא מקובלת בכיתה", כמו עימותים גופניים תכופים עם ילדים אחרים, ניבול פה בהפסקות ואף בשיעורים, הפרעות יזומות – לפעמים בקולי קולות ולפעמים תוך הסתובבות בכיתה או אף יציאה החוצה, יש לבדוק אם אין זו "בעיטה החוצה". במקרים כאלה הערה דוגמת: "לא ייתכן שילד כל כך חכם מרביץ לחברים", לא "תעשה את העבודה". שכן, מטרת ההתנהגות הזאת – או למצער ה"אג'נדה" הנסתרת שלה, היא משיכת תשומת לב למצוקה שבה הילד נמצא, וההערה מאששת שאכן, מישהו שם לב. מקרים כאלה הם הקלים ביותר לאיתור שכן, המורים וההורים מודעים לה, היא מפריעה לאחרים – בעיקר למורה ולילדי הכיתה, אבל לעיתים קרובות גם להורים ולאחאים, ולכן  הילד מופנה לטיפול. עם זאת, במקרים בהם הילד נענש ללא טיפול בבעיה שלו וללא בירור מדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג, ייתכן בהחלט שההתנהגות תסלים, או, לחילופין – תיפסק כליל בעוד המצוקות הפנימיות מתגברות וההרגשה ש"אין עם מי לדבר" מועצמת.

בעיטה מוסווית. הקושי באיתור הבעיה או אף בהכרה בעצם קיומה הוא הגדול ביותר כאשר ה"בעיטה" מוסווית. זו מתרחשת כאשר הילד או הילדה אינם מרוצים מהמצב בו הם נמצאים, אבל מצד אחד – אין להם מוכנות לבעוט החוצה, דהיינו, להביע את מורת רוחם על ידי פעולה אקטיבית של מה שמכונה ""acting out, אבל מצד שני – נסיונותיהם המילוליים, בין אם הישירים, על ידי תלונות על בדידות, חוסר עניין בלימודים וכדומה, ובין אם העקיפים, על ידי הימנעות מחברה, הימנעות מללכת לבית הספר או לפעילויות אחרות – לא נשאו את הפרי המבוקש. במקרים כאלה לא אחת נוקט הילד או הילדה באופציית הפגיעה העצמית, שבשלביה הראשונים עשויה להיות נסתרת מן העין. התנהגות כזאת היא לדוגמה הפרעת בולימיה, שיכולה להימשך שנים ארוכות "מתחת לאפם" של המורים ואף ההורים; שריטת הגוף במקומות שהלבוש מכסה עליהם, ואפילו אנורקסיה בשלביה הראשוניים, אך האקוטיים.  צידה השני של הבעיטה המוסווית הוא תת-הישגיות בבית הספר או בתחום קוגניטיבי שנלמד במקום אחר, כמו גם בפעילות אקסטרה-קוריקולרית, דוגמת עיסוק תחרותי בספורט או במוזיקה.

כאשר הבעיטה המוסווית מתגלה – דבר שקורה, כאמור, בדרך כלל בשלבים מתקדמים, הטיפול קשה ביותר, ודורש בדרך כלל גם התערבות פסיכיאטרית. כך הדבר במקרים של בולימיה וכמובן אנורקסיה, שפוגעת, בתדירות גבוהה עד מאוד, בילדות ובנערות אינטליגנטית מאוד (לדוגמה: Bell, 2004; Beisser & Gillespie, 2021; Garner, 1991; Sundquist et al., 2016)). לא נפקד מקומם של בנים מחוננים בין הבוחרים בבעיטה המוסווית: פעמים רבות קשה איתורם אף יותר מזה של בנות מחוננות, שכן, לא זו בלבד שהפרעות אכילה תדירות יותר אצל נערות ולפיכך לפעמים אין שמים לב כאשר הן מופיעות אצל בנים, גם פגיעות עצמיות אחרות – כל עוד אין הן מסכנות חיים באופן מיידי – רובן אינן מאותרות בתחילתן. דוגמה מצוינת לכך היא קילוף העור עד זוב דם, פציעות מכוונות בחלל הפה, או לפעמים קילוף גלד של פצעים שוב ושוב – כאשר החשד אינו מתעורר מיידית אצל הקרובים להם.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

מה לעשות? תפקידנו כ"מבוגרים האחראים" – בין אם כמורים, בין כיועצים, בין כפסיכולוגים ובין כהורים – לא לעצום את העיניים וללא את האזניים. להיות קשובים למה שנאמר, וגם למה שלא נאמר. רק כך נוכל לעזור לילדינו המחוננים, המוכשרים והיצירתיים כאשר הם זקוקים לכך, בין אם הם מביעים את נזקקותם ישירות ובין אם לא.

מקורות

Bell, A.J. (2004). The lived experience of an eating disorder among gifted female adolescents: A phenomenological study. MA thesis, The University of British Columbia.

Beisser, S.R., & Catherine W. Gillespie, C.W. (2021). An investigation of eating disorders among gifted adolescents. Children and Teenagers 4(1), 64. DOI: 10.22158/ct.v4n1p64

Garner, D.M. (1991). Eating disorders in the gifted adolescent. In M. Bireley, & J. Genshaft (Eds.), Understanding the gifted adolescent: Educational, developmental, and multicultural issues (pp. 50-64). New York: Teachers College Press.

Sundquist J, Ohlsson H, Winkleby MA, Sundquist K, Crump C. (2016). School achievement and risk of eating disorders in a Swedish national cohort. Journal of the American Academy of Child Adolescent Psychiatry, 55(1), 41-46.e1. Doi: 10.1016/j.jaac.2015.09.021.