על המבחנים שמטופלים מעבירים את המטפלים שלהם
אמיר וייס | 18/7/2021 | הרשמו כמנויים
כיאה לפוסט ראשון בבלוג החדש- אתחיל בוידוי: 18 שנות לימודים. 18 שנים של מבחנים. ובכולן- לא נכשלתי במבחן אפילו פעם אחת. ולא סתם- טובי המורים והמרצים בחנו אותי. אני כותב זאת כי למדתי שכשנותנים ביקורת, גם אם היא ביקורת עצמית, חשוב להתחיל עם הטוב. אז הנה החלק הפחות טוב: 11 שנים שאני מטפל. 11 שנים שבהן נכשלתי באינסוף מבחנים. ולא סתם- טובי המטופלים הכשילו אותי.
אוכל לנסות לטעון להגנתי שבלימודים תמיד ידעתי על מה אני נבחן. כי בטיפול זה קצת אחרת: לא תמיד אני יודע על מה אני נבחן. לעזאזל, לא תמיד אני יודע שאני בכלל עומד למבחן! ויודעים מה? בחלק מהמקרים גם המטופלים עצמם לא מודעים לכך שהם בוחנים אותי!
נשמע מוזר, נכון?
אולי הייתי יכול לטעון לגזר דין מקל, בטענה שאלו ודאי וודאי לא תנאי מבחן הוגנים. אבל אני בוחר לעשות ההפך- ולטעון שאותם מטופלים עושים בדיוק את מה שנדרש מהם לעשות. למעשה, זה המסלול שהם ואני צריכים לעבור כדי לייצר שינוי בתהליך הטיפולי: הם צריכים לבחון אותי ואני צריך לעבור את המבחנים. לא את כולם. אבל חלק ניכר מהם. או כמו שהפסיכיאטר, גלן גאבארד, פעם כתב:
"טיפול מתגלה כסדרה של קרעים המתרחשים בברית הטיפולית, שלאחריהם מתבצעת חקירה מה גרם לקרעים אלו, ובסופו של דבר- תיקון ואיחוי הברית הטיפולית".
אז אולי שווה לשאול- מדוע שהמטופל ירצה בכלל לבחון את המטפל שלו?
את התשובה לכך מנסה לספק תיאוריה טיפולית בשם- CMT (CONTROL- MASTERY THEORY).
מדובר בתיאוריה בגישה קוגניטיבית-דינמית התייחסותית, שנוסדה אי שם בשנות השמונים, ע"י פסיכואנליטיקאי בעל שם משפחה זהה לשלי. אני מוצא עצמי מתחבר מאד להנחה הבסיסית העומדת מאחורי התיאוריה, והיא- שלכל התנהגות אנושית, לא מובנת ואף פוגענית ככל שתהיה, יש מוטיבציה בסיסית, אבולוציונית ומשותפת לכל בעלי החיים- להסתגל לסביבה בה אנו חיים, ולרכוש שליטה על הבעיות והחוויות הלא נעימות שאנו חווים.
עבור אנשים, הסתגלות משמעה גם יצירת יחסים יציבים עם אחרים, וביסוס אמונות והנחות בנוגע לעצמם ולסובבים אותם. כי רק כך הם יוכלו להתקדם בבטחה לעבר המטרות הבריאות שהם רוצים להציב לעצמם.
למעשה, תהליך ההסתגלות הזה מתחיל בגיל צעיר מאד. אפילו בת השנה שלי כבר הבינה שכשהיא מתעוררת בבוקר, מספיקה צעקה אחת המלווה בהנפת יד, דוגמת הבסטיונר בשוק הכרמל, ואחד ההורים יופיע במהרה בחדרה, (לרוב) עם חיוך, מוכן לפתוח לה את היום למשחקים והנאות.
אלא שלפעמים העניינים מסתבכים. לפעמים, הפעולה שאנו עושים מתוך כוונה להשיג מטרה בריאה ומהנה, מובילה לאירוע לא נעים. מסוכן. 'טראומטי'.
לדוגמא- אם בת השנה שלי, שקוראת לי בציפייה להתחיל את יומה המהנה, תפגוש (יותר מדי פעמים) פרצוף אדיש, עייף ואולי כועס, היא עלולה לפתח אשמה, הנובעת מאמונה שבעצם קריאתה היא מעיקה על ההורה האהוב שלה.
התיאוריה הזו מניחה שהחיבור הזה שבין מטרה טובה לתוצאה טראומטית עלול לייצר פתולוגיה, ובהתאם- אמונה מסולפת (=פתולוגית). אמונות אלו מתגבשות ועלולות להשפיע על תחומי חיים נוספים, כך שלא מן הנמנע שאמונה מסולפת שכזו תבוא לידי ביטוי בהמשך ביחסים בינאישיים (ואם להמשיך את הדוגמא)- דרך המסקנה שגם בזוגיות: "אם רוצים לשמור על האהובים שלנו קרובים אלינו, אז אסור לנו להטריח אותם".
אז אם לרגע נחזור לשאלה שנשאלה- מדוע שהמטופל ירצה בכלל לבחון את המטפל שלו?
בראייה תיאורטית שכזו, הסיבה לכך היא שאנשים מגיעים לטיפול כדי להצליח להפריך אמונות מסולפות אלו, שמגבילות, מכאיבות, מצמצמות אותם, ולא מאפשרות להם להתקדם לעבר מטרותיהם בחיים. ויש להם תכנית כיצד לעשות זאת, גם אם הם לא מודעים אליה לחלוטין. בתוכנית הזו למטפל מוקצה תפקיד ברור. אם ימלא תפקידו כנדרש ויעמוד בבחינה- הטיפול, ובפרט הקשר הטיפולי, יהפוך למרחב שבו ניתן לבחון ולהפריך אמונות אלו.
אני מודה שבשלב המקצועי בו אני נמצא, אני פחות מתחבר לתיאוריות פסיכולוגיות שאינני יכול לתרגם באופן ישיר וברור להתערבות טיפולית. אלא שזווית ראייה תיאורטית שכזו מעניינת, כי ניתן להמשיג באמצעותה לא מעט התנהגויות שמתרחשות בחדר, גם המתסכלות והמאתגרות שביניהן:
נגיד שג'ון (מקרה מומצא), המטופל הנעים, הנחמד, המרצה תמיד אותי ואת סביבתו, מבטל פגישה ברגע האחרון, ללא סיבה מוצדקת. בהתאם לחוזה שהוסכם בינינו, עליי לחייבו את מלוא סכום הפגישה. חיוב על פגישה שלא התקיימה הוא לא דבר נעים. במיוחד עם ג'ון, על אופיו הנוח. אז האם לוותר? האם לדרוש? שהרי ההיצמדות לחוזה המוסכם היא אולי פעולה לגיטימית, אבל לא בהכרח טיפולית.
האם זה מבחן?
ייתכן. לא תמיד אנו מבינים את המשמעות של המבחן, אלא רק אחרי שראינו את תגובת המטופל להתרחשות שבאה בעקבותיו.
ועדיין, כמו שנאמר- 'אי ידיעת החוק איננה פוטרת אותנו ממנו'.
תפקידנו, במידה ואנו מקבלים על עצמנו את הנחות הגישה הנוכחית, הוא להכיר, להיות מודעים לכך שכל רגע בטיפול עשוי להפוך למבחן פוטנציאלי. ולכן, תפקידנו הוא לנסות לחתור להבנה רבה יותר של הסיפור האישי של המטופל.
מהן המטרות שלו בטיפול?
מהן האמונות המגבילות שפוגעות באיכות חייו?
מהן הטראומות שהובילו ליצירת אמונות אלו?
באילו דרכים הוא ינסה לאתגר אמונות אלו, כחלק מתהליך ההחלמה שלו?
הניסיון לענות על שאלות אלו, וליצור אינטגרציה ביניהן, הוא בעצם הניסיון שלנו להמשיג את הסיפור של המטופל, וכיצד יהיה אפשר לעבוד אתו, על מנת לשנות סיפור זה לטובה. בשפה המקצועית נקרא לניסיון המשגה שכזה- "פורמולציה טיפולית" (תחום מרתק בעיני, שכנראה אכתוב עליו לא מעט בעתיד).
אז מה עם אותו מטופל? לחייב או לא לחייב?
כאמור, במקרה זה ההחלטה הטיפולית טמונה בהבנה שלי אודות סוג המבחן שאני עומד בפניו: ג'ון הגיע לטיפול כי הוא קורס תחת העומס. המשפחה מעמיסה עליו, הבוסים מעניקים לו יותר ויותר סמכויות. לכולם הוא מתקשה להציב גבול. הוא חי את חייו תחת האמונה המסולפת שלשים את הצרכים שלו בעדיפות ראשונה משמע להיות אגואיסט. הוא רוצה להשתחרר מאמונה זו, ולהצליח לשים את צרכיו מבלי להרגיש אשמה על כך.
ייתכן שהמבחן שאני עומד בו הוא כזה שבו הוא צריך לראות אותי, המטפל שלו, מהווה דוגמא אישית- עומד על ההסכם, לא מאפשר לגבול שלי להיפרץ, ועושה זאת באופן שאיננו מתנצל או מרגיש אשם. אם אצליח- אלמד אותו שזה לגיטימי גם עבורו לעמוד על שלו, והעולם לא יקרוס לתוך עצמו.
אם כך, אז התשובה ברורה- לחייב!
אבל רגע! ייתכן באותה מידה שהמבחן שאני עומד בו הוא כזה שבו הוא צריך לראות אותי מגיב אחרת מכפי שהוא מצפה ממני, באירוע הזה שבו בחר לשים את צרכיו מעל שלי ולבטל את הפגישה. לראות אותי לא מאשים אותו באגואיסטיות, אלא מתנהל בגמישות וקבלה.
אם כך, אז התשובה ברורה- לא לחייב!
והנה לכם דוגמא קלאסית שממחישה מדוע פסיכולוגים מרבים להשתמש בביטוי- 'זה מורכב'.
אז נכון. לא כל הטיפולים ברורים ומסודרים. ואנו נכשלים במבחנים כאלו בלי סוף. וגם במקרה הנוכחי ייתכן שאקבל את ההחלטה השגויה. הפעם. אבל מחובתי לנסות להיות ער לתגובה שתגיע בעקבות המבחן. להבין מה קרה, מה חסר למטופל, מה הוא צריך ממני, ובפעם הבאה- לנסות לעשות טוב יותר.
תמיד טוב לסיים במשהו שמישהו אמר טוב יותר ממני. הפעם יהיו אלו מילותיו של מייקל גו'רדן, האחד והיחיד:
"נכשלתי שוב ושוב ושוב בחיי, וזו בדיוק הסיבה להצלחתי".
