על התסביך האדיפלי ועל פילפילון עם אף ארוך

מריאנה גייטיני | 14/1/2012 | הרשמו כמנויים

מציאות אף פעם לא הייתה חביבת הקהל, כל עניין הריאליטי הזה עובד רק כשאתה רחוק ואחרים מתפלשים זה בזה. במציאות המציאות לא משהו. עובדה. לא צריך תחקיר מעמיק בשביל זה. כל כולה מהמורות ומכשולים. קחו למשל את עניין הנפרדות, מטלה התפתחותית שדורשת מאתנו להכיר בתלות, באחריות ובעיקר בבדידות. סובייקטים הם יצורים בודדים ביותר, יש להם רצונות ומשאלות ודחפים, ולא כולם שומו שמיים קשורים לרצונות למשאלות ולמאוויים שלי. תקלה.

כחלק מרפרטואר השירה שאני חיה אותו יצא לי לחשוב על פילפילון. לא אלאה אתכם בפרטים טפלים. אבל תוך כדי שאני שרה אותו הכו בי פתאום המילים.

להלן:

פִּיל-פִּילוֹן, אַפּוֹ אָרֹךְ,

לֹא יֵדַע כֵּיצַד לִדְרֹךְ,

רַק אֶתְמוֹל נוֹלַד הַפִּיל,

וְלָלֶכֶת לֹא רָגִיל.

פִּיל, פִּיל, פִּיל-פִּילוֹן

לֹא יֵדַע לִדְרֹךְ.

פִּילִי, פִּיל! קוֹרֵאת לוֹ אִמָּא,

רוּץ אֵלַי! צְעַד קָדִימָה!

וּפִילוֹנִי לֹא יִזְכֹּר

אֵי פָּנִים וְאֵי אָחוֹר.

פִּיל, פִּיל...

כָּךְ עָמַד פִּילוֹנִי-פִּיל,

אַךְ לָלֶכֶת לֹא הִתְחִיל.

אֶת חָטְמוֹ הֵנִיף כַּדֶּגֶל,

לֹא הֵזִיז אֲפִלּוּ רֶגֶל.

פִּיל, פִּיל...

אַךְ הַסּוֹף הָיָה מַבְהִיל!

בָּא הַבַּיְתָה אַבָּא-פִּיל!

פִּיל-פִּילוֹן נִבְהַל מְאוֹד

וּמִיָּד הִתְחִיל לִצְעֹד!

פִּיל, פִּיל, פִּיל-פִּילוֹן

כְּבָר יֵדַע לִדְרֹךְ!

תראו את פילפילון המסכן הזה, יושב לו בבית עם אמא שלו, באוקיינוס האמהי שלו, הכאוטי, בו אין יום ואין לילה, אין חוקיות ואין חוק, המילים הן מלמולים והברות קטועות, עולם של רצונות שהוא לא מספיק להרגיש אותם כרצונות ומיד מרגישים כמו מימוש (אמא פילה נשמעת כמו אמא טובה דיה). אבל מה, להתקדם הוא לא מתקדם, ללכת הוא לא הולך. אמא מתחילה להיות מוטרדת. הפיל פילון לא הולך, שום כלום. היא מנסה לעזור אומרת יאללה לך. כלום. לא הולך. מה קורה לפילפילון?

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

והנה בא הביתה אבא פיל.

קודם כל אירוע מכונן, אבא בא. מאיפה הוא בא? מהעבודה כמובן, מן העולם שבחוץ. (עכשיו הזמן להערה חשובה: זה לא חייב להיות ממש אבא והיא לא חייבת להיות ממש אמא, הם מהווים שלישיה, סוג של מרחב שמתאפשר בזכות הצלע הנוספת הזו. פיל עם אובייקט בבית, ואובייקט נוסף, שבא מן העולם שבחוץ, על חוקיו, מגבלותיו, מילותיו ומעל הכל על המציאות שהוא רווי בה. חשיבה קונקרטית לא תועיל כאן, אם כי כמובן עניין הפיל לא ממש נשמע סמבולי...)

נו מה יש לומר פילפילון ידע למה הוא לא רוצה לצעוד. רק פחד אמיתי יניע אותו קדימה.

מצד שני רק אתמול הוא נולד הפיל, תנו לו קצת זמן פרה אדיפלי, תנו לו לשהות קצת, סבלנות.

מצד שלישי צודק אבא פיל. הפיל צריך לדעת לדרוך. (אגב שמתם לב כמה סימני קריאה בשיר אחד קצר? אין מה להגיד לא השאיר לו הרבה סימני שאלה לפילפילון הזה...).

לא רק הפיל, גם אנחנו מתוודעים אל העולם עם רגע לידתנו, עוד לא נולד תינוק אחד שלא צרח לרגל האירוע. למרות שעדויות לאחֵרות ולמציאות שמחוץ לעצמנו מצויות כבר מהרגע ההוא, רגע הצרחה הראשונה, הרי שמקובל לסמן את התסביך האדיפלי ופתרונו כשלב המכונן שבו המציאות באמת מתדפקת על חדרי נפשנו, קוראת לנו החוצה מתוך האוקיינוס הכאוטי והחמים הזה, חסר היום והלילה בלי חוקים בלי גבולות.

נראה שבזה עוסק התסביך האדיפלי, לא רק בהבנה הסטריאוטיפית משהו שאנחנו לא נתחתן עם אבא . בסדר, את זה הבנו. המורכבות היא דווקא בהכרה העמוקה שלנו במציאות, על מגבלותיה ועל קיומם של קשרים המתקיימים מחוץ לי, קשרים שאני יכול להיות חלק מהם ברגעים מסוימים אבל ברגעים אחרים אני מודר מהם החוצה. בריטון כותב: " ההכרה של הילד ביחסים בין ההורים מאחדת את המציאות הפסיכית שלו, כאשר הוא מבין שהוא חולק משהו עם ההורים שלו אבל בו זמנית גם מודר מחלק אחר שלהם... הקלוז'ר של המשולש האדיפלי דרך ההכרה בחוליה שמקשרת ומאחדת את ההורים, מספק גבול לעולם הפנימי. זה מאפשר את מה שאני מכנה "מרחב משולש" – כלומר מרחב שגבולותיו נבנים דרך שלשת המשתתפים בסיטואציה האדיפאלית וכל הקשרים הפוטנציאליים שמתקיימים בינהם. זה כולל לפיכך את האפשרות של להיות משתתף בקשר וגם של להיות נצפה על ידי אדם שלישי כמו גם להיות צופה בקשר שבין שני אנשים שאתה לא מהווה חלק מהם". (ואולי אפשר להוסיף גם את העמדה של להיות צופה בדלת סגורה, מקום שאתה לא מורשה להכנס אליו ובוודאי קורים בו דברים מעניינים מאד אבל אתה נשאר בחוץ).

המילה חוק בייוונית (nomus) מקורה מהמילה חלוקה, הפרדה (ומשם גם המילה פרידה). ולא בכדי, השפה יודעת היטב מה היא עושה. החוק, שהוא כפי שפרויד טען תוצר של פיתרון התסביך האדיפלי, מביא עם משב הרוח שלו את הצו האתי המוסרי העמוק: אתה לא מרכז היקום. מתקיימים קשרים אחרים, נפרדים ממך, ואפילו קשרים שיש מה לקנא בהם, קשרים שיכולים להיות בעלי יכולת הולדה, קשרים יצירתיים, שאתה לצערך הרב מודר מהם. ויתרה מכך, העולם פועל על פי חוקים מסוימים, והם לאו דווקא החוקים שפנטזת אותם עד עכשיו; לא תמיד הפטמה מגיעה כשאתה רעב. תקלה. אבל ככה זה, יש חוקים ששולטים באופי היחסים המתקיימים בין הדברים, ולא, לא כולם קשורים לזה שאתה רוצה משהו והוא נוכח פתאום באורח פלא. תם עידן האומניפוטנטיות, ברוך הבא לעולם ילד אדיפלי.

וגם לאקאן, על שפתו הפתלתלה והמרושעת משהו טוען כי האפשרות לקיומו של סדר, של שפה, ואפילו של שפיות תלויה בביסוס של מה שהוא מכנה "חוק האב". כך הוא קורא את התסביך האדיפלי של פרויד: האב הוא המפריע, המתערב, המעמיד עצמו, לעיתים בכח, אל מול הדיאדה, מחיל את האוטוריטה שלו ושם קץ לאשליית החיבור והאיחוד בין התינוק לאם. בכך מתאפשר ביסוס של סדר סימבולי שהוא בסיס האפשרות לשפה ולחשיבה.

אז זה הציווי האתי של התסביך האדיפלי: קיומו של עולם מחוץ לעולמי הפנימי, שיש בו אנשים, אנשים אמיתיים. אם צולחים את ההכרה הכואבת הזו הו אז נפתחת האפשרות לאנושיות אמיתית, שבה אין כפייה על הזולת, פשוט כי הוא פתאום זולת. אבל כל זה לצערנו לא הולך בלי כאב, בלי הכרה באובדן שנלווה לכך.

ודבר אחרון שקשור גם הוא לכאב

תראו איך נגמר המחזה אדיפוס המלך:

"בני תבי, אנא הסתכלו: זה אדיפוס,

פותר חידת הספינקס וגדול בני האדם,

אין עוד אזרח שלא קינא בגורלו,

וראו לאיזה אסונות נגרף האיש.

לכן הבה נמתין ליום האחרון

ואל לנו לראות אדם כמאושר

טרם יחצה את גבול חייו ללא מכאוב."

איך ידע הסופוקלס הזה שלאסונות אנחנו רק נגרפים? ידעו לכתוב טרגדיות היוונים האלו אין מה לומר.