בפינת הרחובות קינג ג'ורג' ואלנבי הייתה חנות - על "נידונה לחיים" מאת אביהו רונן
פרופ. עמיה ליבליך | 24/12/2011 | הרשמו כמנויים
כשהייתי ילדה בתל אביב, ורחוב אלנבי היה פיסגת האושר והעושר, אהבתי במיוחד להתבונן בחלון הראווה העמוס של חנות של כלי קריסטל, צלחות חרסינה מעוטרות ופסלונים שונים, ממש מערת אלדין בפינת רחוב מלך ג'ורג'. יכולתי לבלות דקות ארוכות במבט חולמני על האוצרות השבריריים, שהזכירו לי אולי מורשת עתיקה של בתים אירופאים שמעולם לא זכיתי לראותם. אותה הפינה ואותה חנות הזכיר אביהו רונן בסיפרו, כבדרך אגב, ומתברר כי בעלת החנות, בת גילה של אימו חייקה קלינגר, הייתה קשרית נועזת במחתרת היהודית בבנדין, שתפקידה היה להצית את הגיטו במקרה של התקוממות. התהום הפעורה בין הגטו בבנדין ומרכז תל אביב, בין חיי מחתרת וסכנה לחנות כלי חרסינה, בין מלחמה ויופי הוא חלק מהפליאה שלנו, ילידי הארץ, מול אלה שהגיעו "משם". חיבורים שבריריים.
למרות מוצאי הפולני, אני מודה כי מעולם לא שמעתי על בנדין, העיר, גם לא על זגלמביה, האזור בדרום פולין בו היא שוכנת. אבל במשך שישה שבועות אני קוראת טיפין טיפין בסיפרו המצוין והקשה של אביהו רונן "נידונה לחיים", ולומדת. עבורי זו הייתה קריאה מטהרת, מזככת, קריאה שיש עימה השבת חוב - למי, למה, לא אנסה להגיד במילים.
את הספר עב הכרס כתב אביהו, היסטוריון במקצועו, לאור יומניה של אימו, חייקה קלינגר, מלוחמי הגטאות, ששלחה יד בנפשה בארץ לפני למעלה מ-50 שנה. חייקה הייתה ממנהיגי תנועת 'השומר הצעיר' בפולין, ויחד עם מנהיגים צעירים נוספים וחניכים רבים, הקימה בבנדין חווה שבה גרו, עבדו והכינו עצמם הצעירים לחיי קיבוץ בארץ. היא שהתה במקום עד שנת 1943, כמעט עד סוף המלחמה, וחוותה את כל מוראותיה. במהלך השנים איבדה את רוב חבריה אחד אחד, כולל בן זוגה, ואף היא נעצרה במחנה גירוש ועונתה בחקירות על ידי הנאצים. לאחר בריחתה הסכימה להסתתר ולברוח דרך הונגריה ותורכיה, עד לקליטתה בקיבוץ בישראל.
לאורך כל שנות המלחמה הבינה חייקה את הברירה שעמדה בפניה ובפני צעירים יהודים שכמותה בין הגנה להצלה. הגנה הייתה כרוכה בהתארגנות מחתרתית, ברכישת נשק, ובלוחמה שהסיכויים לצאת ממנה בחיים היו אפסיים. אולם היא הייתה מביאה, לפי תפיסתה, למוות בכבוד. הצלה הייתה מכוונת לפעולות שונות של מחבוא, בריחה והגירה. מול שתי אפשרויות אלה, עמדה כמובן האופציה של הליכה 'כצאן לטבח' - ביטוי שנוי במחלוקת כידוע, שכאן משתמשת בו הניצולה בעצמה, דהיינו היענות לפקודה להתפנות, להיאסף וכל יתר הצעדים שהובילו בסופם להשמדה. חייקה, שהגדירה את מנהיגי תנועת הנוער כאוונגארד של החברה היהודית, הייתה באופן נחרץ בעד הגנה ולחימה עד מוות. היא התקוממה נגד הבריחה לסוגיה, וטענה שוב ושוב, גם בכתביה, כי תנועה חלוצית, כפי שהייתה 'השומר הצעיר', היא אוונגארד, חלוץ ההולך לפני המחנה, וכאשר העם כלו הולך לאבדון, אין טעם להציל את חלוציו.
במשך שנים הייתה עדה לחיסולו של העם שסביבה, וחוותה את הירצחם של כל חבריה כמעט. היא עצמה נותרה בחיים, בזכות התושיה או המזל, וכנראה גם משום שנועדה על ידי חבריה לתעד, לספר ולכתוב את מה שאירע. זוהי משמעות הכותרת שבה בחר בנה לספר - "נידונה לחיים". הספר נשען על מחקר מפורט של המחבר ובעיקר על מחברותיה העתיקות של חייקה, שחלקן פורסם כבר תחת הכותרת "יומן בגיטו", אם כי בצנזורה חמורה. אגב, ה"יומן" לא נכתב ממש בעת ההתרחשויות, אלא מהווה שיחזור מפורט שנעשה לאחר מעשה עוד במחבוא בפולין הכבושה, סמוך מאוד לאירועים עצמם, ושוכתב שוב ושוב על ידי המחברת בארץ.
שוב ושוב בלטו התאריכים של ההתרחשות המתוארת - שאותם חיברתי לחיי הפרטיים. כבר הייתי ילדה קטנה, ואמי בהריון שני. ואיך, איך המשיכו בחיים, כשמלחמה השתוללה באירופה, והורי הצעירים בתל אביב לא ידעו מה אירע להוריהם בפולין. האם התחילו לנחש??? עוד טרם הסתיימה המלחמה שם, נולדו אחיותי התאומות כאן. יצר החיים של רובנו עולה על כל דימיון...
משום רגישותו הגדולה של הנושא לא אעז לסכם כאן את הנרטיב המתגלה ממחברות אלה, שאותו גם פרשה חייקה בדבריה לפני קהל שומעיה בארץ, מיד אחרי עלייתה. חייקה תיארה את האירועים שהתרחשו לפי הסדר, את חברותיה וחבריה ואת האופן בו הלכו לעולמם, את כישלון הפעילות המחתרתית והגנה שבהן דבקה הקבוצה, ואת אדישות העולם סביבם למה שידעו או רצו לדעת - כולל החברה היהודית בארץ ישראל. היא לא חסכה את ביקורתה החריפה לא מחבריה ולא מהממסד הציוני. היא גם תיארה בפירוט רב את המרד בגטו וורשה, (שצלח יותר מזה שתוכנן בבנדין), אם כי לא הייתה שותפה או נוכחת שם - אלא כעדת שמיעה. אך סיפורה רווי בעלבון ובחוסר אונים.
בנה אביהו, שהוא הבינוני משלושת בניה שנולדו בקיבוץ, חוקר את סיפורה של אימו מאז שבגר. הפתיחות האישיות שהוא משלב בכל פרק מקרבות אלינו את סיפורה של אימו. כך, הוא מתחבר לסיפור הכישלון והעלבון של אימו בצורות שונות, גם דרך חוויות שעבר בעצמו, למשל במלחמת יום הכיפורים. בסמוך לתיאור קצרצר של חוויותיו במלחמה הוא כותב "עתה, לאחר מלחמות כה רבות, אני מתחבר יותר בקלות לתחושת הכישלון הנורא המפעפעת מבין דפי היומנים. אני מגיע למסקנה כי מרד הגיטאות כפי שתואר ביומניה של אמא הוא סיפור של כישלון מתמשך... כל הנסיונות להגשימו עלו בתוהו: הגטו לא הוצת, הגרמנים לא נורו, היודנראט לא הובס, היהודים המשיכו ללכת לנקודות האיסוף ולעלות לקרונות, ואילו חבריה אבדו בזה אחר זה... [זהו] סיפור של אכזבות, חולשות אנוש, בגידות, המובילות כולן למה שנראה היה בעיניה כמוות חסר תכלית. הוא לא התיישב עם אתוס המרד כפי שהיא עצמה ביקשה להנציחו ובוודאי לא כפי שביקשו מאוחר יותר להנחילו לנוער הישראלי" (296).
אני בטוחה שבין ההיסטוריונים יהיו שיחלקו על הנרטיב המוצע בספר, וזו איננה הנקודה החשובה בעיני. מבחינה פסיכולוגית מהווה הספר תמונה של עדה שאיבדה את הטעם לחייה ולא הצליחה להשתחרר ממראות הזוועה ומהזכרונות של מה שחוותה. גם לאחר שמצאה אהבה, הקימה משפחה והתקבלה בקיבוץ ובחברה, לא הרפה ממנה העבר הקשה, כפי שהיא ראתה והבינה אותו. היא לא יכלה להמשיך לחיות עם זיכרון הזוועה של עיר ריקה וזעקה איומה ונוראה בוקעת ממנה. "למה, לשם מה, אני חיה", היא כותבת "אבדתי את הכול, את כולם, אשר למענם רציתי וכדאי היה לחיות. ... ובכן למה, לשם מה? במה אוכל להצדיק את קיומי העלוב" (366). היא מתקשה לנער מעליה את שיריון הקשיחות שנאלצה לספח כדי לעמוד באירועים שחוותה. במסגרת הבחינה העצמית הקפדנית שלה היא מלאה רגשות אשם ושואלת אם מילאה את תפקידה כראוי כמנהיגה של נוער שאבד, כחברה לידידיה שניספו וכבת למשפחתה שהושמדה כליל. בראשית חייה כאן, היא חשה שינאה כלפי בני הארץ, ובעיקר הילדים, שלא יודעים מה עובר על אחיהם באירופה, "שנרצחו, שחונקו, שאבדו ביערות" (411). היא תובעת את עלבונן של הנשים במחתרת שלפי הרגשתה לא קיבלו את המעמד הנכון בסיפורי ההיסטוריה. היא מרגישה כי סיפורה אינו מעניין ואפילו מרתיע את הישראלים, וחשה בהשתקה כבדה מסביבתה. ריקנות, אשמה ושנאה, יחד עם התחושה כי שפת אנוש לא תוכל לספר את הסיפור לאשורו, מובילים אותה לבסוף למוות בהתאבדות, כעשור לאחר עלייתה ארצה.
כל הדברים הללו ידועים לרבים מאיתנו, אבל כאן הסיפור מוחשי להחריד, ומעורר מחדש את ההשתאות על כל אלה שכן הצליחו להשתחרר ממשא העבר ולבנות חיים חדשים, כמו פלה, בעלת החנות התל אביבית, למשל.
