ארבע כתות על הים: ארבע תגובות למשבר
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 29/1/2021 | הרשמו כמנויים
כולנו מכירים את הרגע הזה. הרגע שבו אחרי תקופה קשה נדמה שרואים את הסוף הטוב, שהאור בקצה המנהרה אמיתי. דברים עומדים לשוב למסלולם הבריא, ונשוב לשגרה ברוכה. וממש כשאנו אוחזים במה שנראה החירות שלנו, מגיע משהו שטורף את כל הקופה וחוסר הוודאות שב להתל בנו.
חוויה נפשית דומה של 'כמעט יציאה ממשבר' עוברת על בני ישראל בפרשת השבוע שלנו: "בשלח". בתום שנים רבות של שיעבוד, עבדות ודיכוי, הם משתחררים ממלתעות הנוגש. אך חלום החירות עומד להתנפץ, כשהים לפניהם והמצריים דולקים אחריהם. מה שנראה היה כסיפור של ישועה מסתמן כטרגדיה. מדובר באנשים למודי משברים, מדולדלי כוחות. שנות השעבוד שחקו את משאבי ההתאוששות שלהם.
הרגעים שלפני קריעת ים סוף
חז"ל ניסו לתאר את מצבם הנפשי של בני ישראל באותם רגעים דרמטיים על שפת התהום. באחד המדרשים מוצגות ארבע קבוצות שונות העומדות על שפת הים, כל קבוצה מגיבה אחרת למשבר ומבקשת לנקוט פעולה בדרך שונה:[3]
"בארבע כתות עמדו ישראל על הים:
אחת אומרת נפול לים,
ואחת אומרת נחזור למצרים,
ואחת אומרת נעשה מלחמה,
ואחת אומרת נצווח כנגדן"
ארבע קבוצות אלו משקפות תגובות שונות למשבר. על פי פשט הדברים, ניתן להבין כל אחת מהן באופן הבא:
- ניפול לים – תגובת ייאוש, נסיגה מהחיים ואף בחירה באובדנות. האדם חש נטול משאבי התמודדות וחסר רצון לחיות בעולם שבו לתחושתו נשללת ממנו האפשרות להתקיים כבן חורין. לנוכח המשך הסבל הצפוי לו, ובשל חוסר האמון שלו ביכולתו להתמודד, הוא קץ בחייו.
- נחזור למצרים – תגובה של "ייאוש פרגמטי": מתוך אובדן האמונה בכך שיש תקווה להתקיים כבן חורין, האדם אינו מוותר על עצם חייו, אולם שומט את השאיפה לחיי חירות. הוא מוכן לצמצם את עצמו, לוותר על רבדים גבוהים של משמעות ועצמיות אותנטית, וחש כי כל שנותר לו הוא "להתקיים", ברובד הבסיסי והנמוך של המושג.
- נעשה מלחמה – האדם מוכן ומזומן לצאת למאבק הירואי, כנגד כל הסיכויים. הוא מתגייס להילחם על חייו ועל חירותו, מפעיל את כל משאביו ותעוזתו. הוא מאמין כי חירותו תלויה אך ורק בו, ואחוז בעשייה קדחתנית עד שימצא פתרון לבעייתו.
- נצווח כנגדן – האדם חש שבנסיבות אלו כל שנותר לו לעשות הוא לעצור הכל, ולעמוד בתפילה לנוכח בוראו. הוא צועק אל אלוקיו, מתוך תפיסה שחייו וחירותו נתונים אך ורק ביד הבורא. הוא מתפלל לנס, ואינו נוקט פעולה מעשית כדי לחולל שינוי. פעולתו בעולם הרוחני היא חזות הכל ואין בלתה.
בקרב שתי הקבוצות הראשונות נכרת מגמה של ייאוש, ואילו בקרב שתי הקבוצות האחרונות נכרת מגמה של תגובה פעילה יותר לנוכח המשבר. אך לא הגישות הראשונות ואף לא האחרונות הן התגובה המסתמנת כזו שתוביל לישועה. שכן בהמשך המדרש, מחולק הפסוק המביא את דברי הקב"ה לארבע הוראות ספציפית המכוונות לשלילת כל אחת מארבע הגישות. אף לא אחת מהן מייצגת תגובה ראויה ומתאימה בעת העמידה על שפת הים:[4]
"זו שאמרה נפול לים - אמר להן התיצבו וראו את ישועת ה',
וזו שאמרה נחזור למצרים - אמר להם לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם,
וזו שאמרה נעשה מלחמה - אמר להם ה' ילחם לכם,
וזו שאמרה נצווח כנגדן - אמר להם ואתם תחרישון".
ניתן להבין מדוע תגובות של ייאוש, נסיגה, או כניעה לחיי עבדות אינן תגובות אדפטיביות למצב משברי. אולם מדוע מלחמה או תפילה גם הן אינן תגובות ראויות במצב זה?
בארבע כתות עמדו ישראל על הים
הרבי מליובאויטש ביאר את מאפייניהן של ארבע הכתות שעמדו על הים מצד התפיסה הנפשית והרוחנית הטמונה בכל אחת מהן:[5]
"ניפול לים" – אין מדובר כאן בייאוש אובדני במובן הפשוט של המושג, אלא בשיקוף של מסירות נפש הנובעת מעולם התוהו. האדם אינו רוצה שום קשר עם עולם שבו פרעה הוא המנצח הגדול. כיוון שחש כי הוא חי בעולם שהרשע שולט בו, הוא בוחר בפרישה וניתוק מחיי המעשה, מהעולם החיצוני, מעמו, מתרבותו או מסביבתו. הוא התייאש מלהשפיע על העולם, נסוג וחי לעצמו. אדם זה אינו מוכן לחיות במציאות שיש בה שקר או רוע, לכן הוא מסתגר בדל"ת אמותיו וזורק את עצמו ל"ים" שהוא בוחר בו: זה יכול להיות ים רוחני של תורה, של תשובה או של כל אידיאולוגיה דתית או חילונית אחרת. אין לו עניין לעלות ליבשה ולהתחבר לבני מינו השונים ממנו, והוא קובע את מושבו בים: חי לעצמו, בנסיגה והסתגרות.
"נחזור למצרים" – האדם נופל לייאוש מר עקב המשבר, אך חש כי אין לו רשות להתנתק מן החיים, לסגת וליפול לתוך הים. לפיכך הוא דבק ברעיון לפיו: "בעל כרחך אתה חי", ומתוך עמדה זו אינו מסתגר אלא ממשיך לחיות בתוך העולם. אך אלו הם חיים של עבדות: הוא אינו מאמין בעצמו וביכולת ההשפעה שלו בעולם, מתהלך כנוע וחסר חיות. הימים עוברים עליו בעבודת פרך מתוך קבלת עול קרה ומנוכרת. הוא התייאש מניסיון לחולל שינוי בעצמו או בסביבתו, השלים בהכנעה עם גורלו וחש כי נגזר עליו להיות עבד. הוא סוחב את משאו ללא שמחה, ללא תענוג ורצון, נטול תקווה שיום אחד יהיה בן חורין.
"נלחם בפרעה" – הנסיבות הקשות אינן מייאשות אותו. הוא חדור תעוזה ורוצה להילחם עד טיפת דמו האחרונה. הוא סומך על שכלו האנושי, על יכולתו לקנות ידע, להתפתח, להמציא, לחקור ולחדש חידושים בעולם. הוא מאמין שביכולתו לשלוט לא רק בעצמו, אלא גם בנסיבות החיצוניות. ממבט ראשון פעולתו נראית נכונה, אולם היא אינה מאוזנת: הוא סומך רק על המשאבים שלו, מאמין שכוחו ועוצם ידו עתידים לעשות לו חיל. המודעות שלו למגבלותיו ואפסותו סמויה מעיניו, הוא מתקיים באומניפוטנטיות. האחריות שהוא לוקח על כתפיו אינה תואמת את כוחותיו של בן אנוש.
"נצווח כנגדן"- כשאדם זה עומד על שפת התהום הוא מבין כי כוחותיו האנושיים אפסיים ואין ביכולתו להושיע את עצמו או את עמו. הוא חש כי כעת ישנו רק דבר אחד שניתן וצריך לעשות: להתפלל. וכיוון שמה שיתרחש לאחר התפילה תלוי רק ברצון העליון, הוא אינו דואג כלל לתוצאות תפילתו. לכאורה נראה שגישתו היא הגישה האולטימטיבית הנדרשת מיהודי מאמין בעת צרה, אך הרבי מליובאויטש טוען שלא כך במקרה הנדון: כשאדם זה מוסר את הכל לידי הקב"ה שיעשה כטוב בעיניו, הוא עצמו אינו טורח לעשות מאומה. הוא מאמין שמעצם כוח התפילה, גם ללא צורך בהשתדלות, ניתן לסמוך על הנס ולכן אינו עושה דבר חשוב מאוד: הכנת הכלי שלתוכו תוצק הברכה.
בטחון ונשיאת הפכים
על פי הרבי מליובאויטש, הקב"ה פסל כל אחת מצורות התמודדות אלו משום שאין בהן את יכולת נשיאת ההפכים. במילים אחרות, כל אחת מגישות אלו היא חלקיק אחד מתוך אמת אחדותית, אך כשהיא בפני עצמה היא מייצגת פיצול, חלקיות. מיהודי נדרשת אינטגרציה נפשית גבוהה במיוחד, או במילים אחרות יכולת נשיאת הפכים: הכוח להתקיים במצב נפשי אשר מתכלל בו זמנית דבר והיפוכו, מאחד ניגודים. מצד אחד - עליו להאמין ש"הכל בידי שמיים" וכל פרט מכוון בהשגחה פרטית לטובתו, גם מבלי שינקוף אצבע בדבר. ומצד שני – עליו לפעול בעולם כאילו אין דבר חשוב יותר מהשתדלותו ומעשה ידיו. וברגע שעשה השתדלות זו, עליו לדעת שאין בה ממש ולמעשה אין בה צורך.
נשיאת ההפכים תובעת מהאדם להאמין כי גם כשהוא מחויב לנקוט באמצעים טבעיים להשגת צרכיו, אמצעים אלו הנם "שקופים" בעיניו, וברור לו כי הברכה והישועה תגיע אך ורק מאת הקב"ה. ולמרות כל זאת, אין הוא מוותר על עשייה ארצית.[6] הרבי מוסיף וכותב, כי מידת הבטחון בצורתה נושאת ההפכים הייתה חסרה לכל אחת מן הכתות שעמדו על הים. וכך כתב על מידה זו:
"לפני המאורע, אדם צריך לבטוח שהדברים בוודאי יהיו טובים, גם בטוב הנראה והנגלה, למרות שלפי חוקי הטבע אין לכך סיכוי. כי מה שמהווה את הטבע הוא האלוקות שלמעלה מן הטבע. עניינו של יהודי הוא לגלות את מה שלמעלה מהטבע בתוך הטבע, ובכך לעשות מהטבע דבר שהוא מעל הטבע...לכן עליו לבטוח בהשם שיעזור לו, כי רק ביכולתו של הבלתי מוגבל לשנות את מגבלות חוקי הטבע".
מעשה קריעת ים סוף היה מענה לכל אחת מארבע הכתות שעמדו על הים והגיבו למשבר. זהו אינו משבר יומיומי: אלו הם צירי הלחץ המייסרים בסיומה של לידה ארוכה וקשה מנשוא. לידה טראומטית, שבה נראה כי העובר תקוע בתעלת הלידה ועוד רגע הוא ואימו עלולים לקפח את חייהם. כל אותם משאבים שהיו יעילים בשעת הלידה אינם זמינים או יעילים בסופה הסבוך, בזמן שבו נראה כי אפסו הסיכויים להינצל. הכלי היחיד שנדרש כעת הוא בטחון. כך כתב האדמו"ר הריי"צ על אודות מידת הבטחון הנדרשת מן האדם כאשר נראה שהכל אבוד:[8]
"הבטחון הגמור בה' הוא כשאין שום צל מראה מקום ומקור גשמי מאין יבוא העזר...כשיש צל מראה מקום זהו ענין התקווה, כמו שכתוב 'את תקוות חוט השני"...כי שם תקוה מורה על דבר שישנו במציאות ממשי, כמו הקש לטובע בים הגדול. אבל ענין הבטחון בה' הוא כשאין לו אפילו צל מראה מקום להיוושע, שאין אפילו קש במה להחזיק ואין לו אלא הבטחון שבוטח בה'"
ברגע שלפני לידת העם, רגע חשוך ומצמית מאי פעם, אין זו העת להתייאש, להתנתק, לוותר על החירות וגם לא להילחם או להתפלל. זהו זמן שבו רק משאב אחד נדרש: בטחון. ולכן, בנוסף לתגובה האישית של הקב"ה ביחס לכל אחת מן הכתות, הם מקבלים תשובה אחידה שבה מצויה ההוראה הבאה:[7]
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".
התגובה הרצויה כעת היא תנועה קדימה, ללא התחכמות וללא התעכבות, גם לא בתפילה או במלחמה.
מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ
לכאורה, מה מסמל את מידת הבטחון של יהודי בקב"ה יותר מזעקת תפילה כשהוא שרוי במצוקה? אם כן מדוע מוכיח הקב"ה את משה ואומר לו "מה תצעק אלי"? אלא שישנם סוגים שונים של משבר. ומשבר כדוגמת זה שחוו בני ישראל על גדות ים סוף, הוא משבר שונה איכותית מאלו שקדמו לו, ולכן נדרש בו דבר מה אחר לחלוטין. לדברי הרבי מסלונים, הציווי "דבר אל בני ישראל ויסעו" טומן בחובו עצה לכל אדם, בכל דור, אשר חש כי הוא עומד בשעת משבר בסדר גודל כזה, שבו לא ניכר לעין כל סיכוי הצלה:[9]
"זאת העצה היעוצה לישראל, שיתעצמו באמונה בכל ליבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני עושה להם נס, ובכוח האמונה והבטחון הזה יתגבר כח הרחמים להמשיך את הנס הגדול של קריעת ים סוף...דהנה יש זמנים...שהתפילות מעוכבות מלעלות למעלה...אך יש כח ששום קטרוג אינו עומד בפניו והוא כח הבטחון, כאשר יהודי בוטח ברחמי שמיים שלמרות גודל הקטרוג ירחמהו הקב"ה כרחם אב על בנים, כח הבטחון הזה עומד בכל המצבים".
מסביר הרבי מסלונים, כי בעת שעמדו ישראל על הים לא יכול היה להועיל המשאב "הרגיל" של צעקה, תפילה ובקשת רחמים. כאן נדרש כוח על טבעי. וכדי למשוך את הנס הזה למציאות נדרש בטחון מעשי, כלומר עשיית פעולה נועזת, שנראית למעלה מן הטבע: לקום וליסוע במסירות נפש אל תוך הים, מתוך בטחון כי יתרחש נס:
"שהדרך להמשיך ישועה בעת שכל השערים הטבעיים נעולים, הן בעניינים הגשמיים והן בעניינים רוחניים הקשים כקריעת ים סוף, היא על ידי שיהודי עושה פעולה על טבעית בבחינת מסירות נפש לבטל את הגזרה, ועל ידי אמונה ובטחון על טבעיים מדה כנגד מידה ממשיך נס על טבעי"
שיעתיק עצמו ממקומו
הביטחון הוא עבודת נפש שהאדם צריך להתייגע עליה, אך האם ניתן לתרגם את הביטחון בקב"ה ואת מסירות הנפש, מושגים רוחניים, לעולם מושגים נפשי, יומיומי, אפילו מעשי? לעיתים אנו סוברים שמסירות נפש מתגלמת רק במעשים נדירים ומלאי הוד, כדוגמת קפיצת נחשון בן עמינדב אל מי ים סוף, עקידת יצחק וכיו"ב. אולם תורת החסידות מלמדת אותנו שמסירות נפש יכולה וצריכה להתקיים גם בחיי יום יום רגילים: מסירות נפש היא למשל עמידה נגד היצר העומד לפתחנו בכל עת ובכל שעה.[11]
דוגמא ליצרים אנושיים שהאדם מתמודד עמם כל חייו, ובפרט בעתות צרה, הם עצבות וייאוש. כולנו מכירים את עצמנו ויודעים איזו צורה לובש היצר שלנו כשאנו מתעמתים עם משבר: לעיתים זהו כעס ונטייה להאשים אחרים, לעיתים דכדוך או חרדה. כדי להתמודד עמם נדרשת מאיתנו מסירות נפש, שמהותה תנועה התנהגותית המפגינה בטחון בטוב. תזוזה קדימה שמצהירה על אמונה בשינוי, או במילים פשוטות יותר- נכונות לאחוז בתקווה.
בזוהר הקדוש נכתב על הציווי: "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ", שיש בו רזין עילאין, כלומר טמונים בו סודות נשגבים. הציוו ליסוע קדימה, ללכת הלאה בבטחון תובע מן האדם לסור מדרך הטבע: מציאות משברית מעצם טבעה עלולה לייאש או לעורר חרדה, אך האדם נדרש לא להתפעל מן הקושי - ולזוז ממקומו. כך כתב הרבי מסלונים בהסתמך על דברי הזוהר הקדוש:
"דהנה איתא בזוהר הקדוש (ח"ב נב)- מה תצעק אלי בעתיקא תליא מילתא, שיש בזה רזין עילאין...דהיינו שיעתיק עצמו ממקומו. האדם נתון במסגרת של סדרים ותכונות וטבעים שמושרש ומורגל בהם עד שאינו מסוגל לזוז ממקומו, וכמה שמקבל על עצמו הריהו חוזר למקומו כבראשונה. והיות שהיו צריכים לכח על טבעי, על כן הדרך שיעתק ויזיזו ממקומו במסירות נפש, דבר אל בני ישראל ויסעו, ועל ידי שיתנהגו למעלה מטבעם יזכו להנהגה שלמעלה מן הטבע"
ומה בעיני מקדם תנועה של מסירות נפש? אולי היא מתחילה בהרכנת הראש בצניעות ובהטיית הקשב למקצב הטבעי של החיים, שבו פעמים רבות תהליך היציאה לחירות הוא איטי וממושך משחשבנו. היא ממשיכה ביכולת להתבגר לא רק בשנים אלא גם בתבונת הלב, לגלות אורך רוח כלפי גלים שלא מפסיקים להפתיע. הכוח להרפות מ"ניהול משברים" שנצמד בנוקשות לתגובות הישרדותיות מן העבר, ולהיפתח למשהו חדש. "להעתיק את עצמנו" ממקומנו הקבוע, המקום התגובתי הרגיל, דרך הנכונות לזוז קדימה. לתת הזדמנות למשהו חדש להופיע. להסכים לקום וללכת לא כי אנו יודעים לאן, אלא כי אנו בוטחים במי שמצעיד אותנו ומנשים אותנו, גם כשהדרך נראית לנו בלתי אפשרית.
[1] פסחים י, ה.
[2] האדמו"ר הזקן לקוטי אמרים תניא פרק מז.
[3] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי י״ד י״ג
[4] מכילתא, שם.
[5] הרבי מליובאויטש, לקוטי שיחות חלק ג' פרשת בשלח.
[6] ברוד, מ. (2019). לומדים חסידות: מושגי יסוד בעולם המחשבה החסידי. הוצאת מעיינותיך. בטחון, עמ' 104-107.
[7] שמות יד, טו.
[8] אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ו, עמ' שצח.
[9] רבי שלום נח ברזובסקי, ספר נתיבות שלום על חומש שמות, מאמר "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו".
[10] "לכן אמר לו מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, שישראל יגלו את בטחונם בהשם יתברך ויקפצו לתוך הים בכוח הבטחון, ועל ידי זה ימשיכו את הישועה ואת הגילוי של קריעת ים סוף...עדיין יש עצה בכח הבטחון ששום קטרוג אינו יכול לעכב בעדו". (נתיבות שלום)
[11] ברוד, שם, עמ' 334, בעניין מסירות נפש.
