קרן-אור ב"זמן קורונה": הקונגרס הבינלאומי הראשון לחינוך של מדענים צעירים מחוננים באיסטנבול
ד"ר חנה דויד | 23/11/2020 | הרשמו כמנויים
בסוף השבוע האחרון, בין יום שישי, ה-20.11.20, ליום ראשון, ה-22.11.20, נערך באיסטנבול הכנס:
1st International Congress on Gifted Young Scientists Education (ICGYSE)
"עקב הנסיבות" התבטלה הנסיעה שלי לטורקיה (זה היה אמור להיות ביקורי השביעי במדינה זו!) והכנס היה, כמנהגם של ימים אלה, במתכונת זום.
הכנס נערך מטעם אוניברסיטת איסטנבול ביוזמת ידידי הוותיק, הפרופ' חסן סעיד טורטרופ [Hasan Said Tortrop], שהוא גם העורך של שני כתבי עת חשובים בתחום המחוננות והיצירתיות. הבטחתי לחסן כבר לפני שנה שאגיע לכנס, וכבר אז – כשסיפרתי שאני מתכוננת לנסוע שוב לטורקיה – הורמו לעברי גבות לא מעטות. מבחינתי, כל נסיעה לטורקיה היא חוויה חשובה, בייחוד בגלל העובדה, שבנסיעות הללו אני נפגשת עם אנשים שב"חיים האמיתיים" אין לי כל סיכויים לפגוש: עמיתים ממלזיה, מערב הסעודית, ממצרים, מעומאן... גם קולגות מירדן, שכנתנו הקרובה, פגשתי עד כה רק בחו"ל. ולגבי טורקיה עצמה – מעולם לא נתקלתי שם בשום גילוי של שנאה. להיפך: גם בשנת 2010, כשהרציתי בכנס בפמגוסטה שב"רפובליקה הטורקית של קפריסין" בעיצומו של משבר המרמרה, לא חששתי כלל. זאת, אף על פי שהסתובבתי לכל אורך הכנס עם תג השם שלי שאין ישראלי ממנו, ועם המלה "ישראל" מתחתיו.
אתמול, כאשר הרצאת-המפתח שלי הסתיימה והחלו השאלות, התרגשתי במיוחד. קודם כל – מהעובדה שנשים רבות היו בין המשתתפים – חלק לא מבוטל מהן בכיסוי ראש מלא. בנוסף – היה ממש נחמד לשמוע את המשפט "גדלנו עלייך" שלא במתכונת הישראלית. הגירסאות השונות באנגלית – גם אם לפרקים השפה היתה מעט עילגת, היו מחמיאות בהרבה מזו שבעברית; לדוגמה: "אני נהנה לקרוא את המאמרים שלך מזה זמן רב" או "איך הצלחת לפרסם שלושה ספרים בשנה?" כמו כן שמחתי להכיר את פניהם של חלק מאנשי הטיפול, החוקרים והמרצים שכותבים לי באתרים שבהם מתפרסמים המאמרים שלי בנוסף, "פגשתי" "מסך- אל-מסך" את פרופ' אלברט ציגלר, שהיה אחד המנחים שלי לדוקטורט, לראשונה מזה 17 שנה.
אבל החשוב ביותר, לדעתי, הוא הבעת הרצון לבקר בארץ ששמעתי מפי רבים ממשתפי הכנס. אני לא יודעת כמה מהם אכן יגיעו, ואם יגיעו – מתי זה יקרה. אבל כאשר כולם ספונים בבתיהם יש כנראה יותר רצון לפתיחות, ומסתבר שחילוקי דעות מדיניים ופוליטיים מתכווצים וחוזרים לגודלם המקורי. הם מתגמדים ביחס לסכנות אמיתיות כמו מגפה עולמית, ומותירים מקום לתקווה, לאחדות, לעבודה משותפת, ללמידה הדדית. זו קרן-האור שבחומה זכיתי להתחמם בימים בעייתיים אלה, ואת התחושה הנעימה שהותיר בי הכנס רציתי לחלוק אתכם. תודה!
